היום המאושר בחיי

היה זה יום שבת 21.10.06 - התאריך המשוער הגיע ובנתיים לא חשתי שום דבר שונה ממה שחשתי בחודש האחרון. אני זוכרת שהתעוררתי בבוקר והחלטתי לדבר אליך, עידו שלי ולהסביר לך שיש לך שני הורים מאוד דייקנים ולא ייתכן שלא תייוולד היום. בשעה שש בערב סבא וסבתא באו לבקר וסבתא אמרה לי :"זהו, נראה לי שהלילה את יולדת".  

ובאמת מאוחר יותר התחלתי להרגיש כאבים קלים בגב בתדירות של עשרים דקות, אמרתי לאבא שאם זה צירים אז אני ממש רגועה כי זה לא ממש כואב והתדירות עולה. לקראת אחת בלילה כבר הרגשתי לחצים יותר חזקים והחלטנו יחדיו שהגיע הזמן לנסוע לביה"ח.

הגענו לבית החולים היה רגוע מאוד, חיברו אותי למוניטור והרופא רצה שאני אשאר מחוברת כי הדופק שלך קצת חלש ("אין לך מה להילחץ, פשוט צריך להיות במעקב"). האמת שלא נלחצתי כי אבא ואני ידענו בתוך ליבנו שאתה תיוולד היום ושהכל יהיה בסדר, מין תחושת בטן שכזו.

בשש בבוקר כבר סבלתי מאוד והרופאה הנחתה אותי לחזור הביתה עד לתדירות של שלוש דקות. וכך היה חזרנו הביתה, אמרתי לאבא ללכת לישון כי הולך להיות עוד יום ארוך ואני ניסתי להתמודד עם הצירים. לא היה קל בכל ציר וציר ניסיתי לחשוב עליך ושיננתי לעצמי משפט בראש שזה עוד מעט נגמר ואתה מגיע אלי. בשעה 10 בבוקר כבר לא יכולתי לשאת את הכאב וכבר רציתי אפידורל -מה שהתברר מאוחר יותר כדבר חלומי וגאוני. ואכן נסענו לביה"ח ונכנסתי לחדר הלידה בשעה שתיים בצהריים.

כאבתי אך גם התרגשתי, ידעתי שזהו היום, אני הולכת לראות את בני בכורי ולחוות את לידתי הראשונה. בחדר הלידה קיבלתי אפידורל ומכאן חווית הלידה שלך, הפכה לחוויה חיובית ונעימה. המרדים הגיע תוך עשרים דקות והזריק זריקה שממש לא כאבה לעומת הצירים, ואז כפלא תוך עשר דקות לא חשתי דבר מלבד הקלה, המוניטור הראה צירים גבוהים מאוד ואני זוכרת שחשבתי עלייך ועל הדרך שאתה עובר בתעלת הלידה, כי כבר לא סבלתי מכאבים.

אבא ואני העלינו זכרונות מהקורס ומידי פעם נכנס צוות הרופאים והמיילדת ועודדו שיש פתיחה והתקדמות יפה מאוד. בשעה שש בערב כבר הייתה פתיחה מלאה ואתה התקדמת יפה בתעלת הלידה, אך הרופאים העדיפו לחכות עד שתעבור את הספינות. אני זוכרת שהייתי קצת לחוצה ובגלל עניין הדופק הרופאים ביקשו שאשכב על צד שמאל וכך היה שש שעות בערך שכבתי על צד שמאל וגם כך ילדתי. לקראת שמונה וחצי בערב הודעתי לאבא שלך חגיגית שדי אני מוכנה ורוצה ללדת.

המיילדת נכנסה ורצתה לראות אם אני בכלל מצליחה ללחוץ כי השפעת האפידורל לא פגה (אני לא רציתי שהיא תפוג ולכן החלטתי שלא משנה איך אני לוחצת כמו גדולה) וכך היה. לחצתי והמיילדת היתה מרוצה, ואני המשכתי ללחוץ חזק מבלי להרגיש את הרגליים אך עם ידיעה שמה שאני עושה זה טוב כי יש התקדמות.

ואז שמעתי את המיילדת אומרת: "עוד כמה לחיצות והראש בחוץ. את רוצה לגעת בו?" בשנייה זו שהושטתי את ידי ונגעתי בראשך הבנתי כמה זה מוחשי אתה באמת עומד לצאת, אתה מגיע אלי. התחלתי לבכות מהתרגשות וקראתי לך: "בוא חמוד שלי, בוא לאמא" וכך תוך מספר דקות יצאת אלי בשעה 21:02 הגיח לעולם הילד המקסים שלי.

אבא התרגש מאוד ונפעם מהחוויה המדהימה שחווה ומאותו רגע אנחנו מידי יום ראשון נזכרים בחוויה המדהימה ונהנים מכל שנייה ושניה איתך עידו המדהים.