סיפור הלידה של מיכאל ואופיר - קפיץ ושפיץ

בפעם הראשונה בפגייה, הרגשתי כאילו שאני מכירה את שתי האהבות האלה
|
הדפס
|
שמור

מאת: עתליה3  

אילוסטרציהצילום אילוסטרציה: מאיה אהרוני

 

אני יכולה לומר בלב שלם שהתקופה מאז שנקלטתי להריון עם שני האוצרות הקטנים הללו היא המאושרת בחיי, בין השאר משום שהביאה רוך ורוגע חדשים לזוגיות שלנו. עם זאת, האופטימיות והשמחה שאפיינו את התקופה הזו לוו גם בדאגות ובפחדים ניכרים. זה התחיל כשהייתי בשבוע 13 והופיעו לי התכווצויות מפחידות, שהרופאה במוקד קראה להן "הפלה מאיימת" ושלחה אותי לנוח בבית, נמשך בשבוע 17 עם תוצאה לא טובה בחלבון העוברי (שבדיעבד התגלה לי שלא היה שום צורך לעשות), והגיע לשיאים חדשים בשבוע 21, כשאובחנה אצלי אי-ספיקה של צוואר הרחם ונשלחתי למנוחה מוחלטת בבית בתוספת כדורי "פרסולט" נגד צירים מוקדמים. אבל כל זה לא גרם לי לתחושת אימה עמוקה כמו מה שקרה אחר כך.

 

בשבוע 27 הייתי בביקור שגרתי אצל ד"ר סיוון, ובמהלכו הוא עשה לאוצרות הערכת משקל. התבוננתי בחיוך במסך הא"ס, מתרגשת כמו תמיד לראות את העוברים שלי, אבל משהו לא היה בסדר. במקום להתבדח כהרגלו, ד"ר סיוון היה עד כדי כך עסוק במדידות של אחד העוברים (אופיר שהיה מכונה "שפיץ") ששכח לחייך. תוך כדי עבודה הוא אמר לי ששפיץ קטן במידה מדאיגה, וזה מייד מחק גם לי את החיוך מהפרצוף. שכבתי שם חרדה, אבל שום דבר לא הכין אותי למשפט הבא שיצא מהפה שלו: "כמו שזה נראה כרגע, אני מאשפז אותך". הייתי המומה – בסך הכל באתי להערכת משקל, איך יכול להיות שאני הולכת למצוא את עצמי בבי"ח? בשלב הזה הוא הסביר לי שיש בעיה בזרימת הדם בשלייה של שפיץ ("העדר גל סוף דיאסטולי", או באנגלית AEDF), וזה מפריע לו לגדול, אבל מה שחמור יותר, כתוצאה מהזרימה הלקויה הזו הוא עלול להיכנס למצוקה, כך שעלול להיווצר צורך להוציא את התאומים מן הרחם מיידית, וזו הסיבה שעליהם להיות במעקב צמוד בבית-חולים.

 

לשמע המלים האלו נשטפתי מחדש בתחושת חוסר-האונים שלמדתי לראות כחלק בלתי נפרד מהתימות של פוריות והריון, התחושה שהאושר הוא להבה שהאפלה עשויה לחנוק בכל רגע, שהתהום מאיימת מעבר לכל פינה. הדמעות התחילו לזלוג מעצמן, וגברו כשחשבתי לעצמי מה זה אומר להביא לעולם שני תינוקות ששוקלים בין 800 ל-900 גרם. ד"ר סיוון ניסה להרגיע אותי ולומר שלא בהכרח יצטרכו ליילד אותי לאלתר, ושינסו לסחוב אותי עד שבוע 32 ואז לסיים את ההריון, אבל אני מודה שבאותו רגע גם זה לא נשמע לי כתסריט ורוד במיוחד.

 

הלכנו הביתה, כשאני לא מפסיקה לבכות, ארזנו תיק לאשפוז ממושך ויצאנו לתל-השומר. וכאן התחילה תקופה שתיאורים כמו "עולם מקביל" או "מציאות אלטרנטיבית" בהחלט הולמים אותה. העולם שמחוץ לבית החולים איבד בהדרגה את ממשותו, והבועה של חיי בית- החולים הפכה לגבולות העולם שלי, עולם שיש לו חוקים ולוח זמנים משלו. למען האמת, השגרה הזו הצילה אותי מאובדן שפיות הדעת, מכיוון שכמעט ולא הותירה לי זמן לבכות ולפחד. השתלבותי בדפוסי החיים של בית החולים (למשל, העובדה שלמדתי להתחבר בעצמי למוניטור, דבר לא פשוט עם תאומים, אבל בהחלט מועיל כשצריכים אותו ארבע פעמים ביום) גם העניקה לי תחושה של שליטה, גם אם כוזבת.

 

ועדיין, כל פעם מחדש היו דברים שאיימו לנפץ את שיווי המשקל שניסיתי לבנות לעצמי. שהפרטים האינטימיים על כל אחת מהבנות המאושפזות ביחידה להריון בסיכון גבוה היו ידועים לכל השאר, שכל רופא שראה אותי התנהג כאילו הוא היחיד שקובע את הטיפול בי בעוד שלמעשה לכל אחד בצוות הייתה דעה משלו וההוראות ניתנו בהתאם, חוסר-הרגישות האינהרנטי כלפי מצבן הנפשי של המאושפזות, וכמובן עצם החרדה היומיומית שמתפרצת בכל פעם שאחד העוברים עושה האטה בדופק, או כשרואים בא"ס שמיעוט מי השפיר החמיר – כל זה לא בדיוק שיפר את הבריאות שלי. עם זאת, ניסיתי להתרכז במשימה שעומדת לפניי – להביא את שפיץ וקפיץ למצב הטוב ביותר האפשרי מבחינת בשלות לחיים שמחוץ לרחם, וככל שהזמן עבר התעודדתי יותר.

 

כשהייתי בשבוע 31 נקבע לי תאריך לניתוח ב-22 לאוגוסט, כפי שביקשתי (היות שפגשתי את בעלי ב-22 ביוני, ונישואינו נערכו ב-22 בדצמבר, אני מרגישה קשורה למספר הזה). להפתעתי ולצערי, במהלך השבוע נמסר לי שבישיבת הרופאים הבכירים הוחלט שבשל העדר התדרדרות במצב העוברים ע"פ המוניטורים והא"ס, יבוצע דיקור מי שפיר לקביעת בשלות הריאות, ואם ימצא שהן לא בשלות – ינסו למשוך את ההריון עד שבוע 34. לא הייתה לי בעיה עם השאיפה להשאיר את האוצרות עוד שבועיים בבטן, ובטח לא עם הנימוק לכך, שהם מרגישים שם טוב. הבעיה הייתה שאני אישית לא הייתי כל כך בטוחה בזה. אמנם הרופאים לא התרגשו מההאטות ששפיץ היה עושה, או מכך שלא הרגשתי הרבה תנועות שלו בגלל מיעוט מי שפיר, אבל אני הרגשתי שהגישה שלהם גובלת בשאננות, ושהם מהמרים על החיים של הילד שלי.

 

עוד בעיה הייתה שגם הפעם "הזכירו" לי שההאטה בגדילה של שפיץ (IUGR בלשון הרופאים) יכולה לנבוע מאיזשהו מום גנטי או כרומוזומלי, חלילה, ושכדאי לנו לבדוק את העניין הזה, ושעדיין לא מאוחר לפנות לוועדה להפסקת הריון. למרות שזו הייתה הפעם השלישית שהאפשרות הזו הוזכרה מאז תחילת האשפוז שלי, ולמרות שבמהלך התקופה הזו היינו בייעוץ גנטי שבו לא הומלץ לנו לעשות מי שפיר, עדיין הדיבורים האלה היו ממוטטים אותי. לא הבנתי למה הנושא הזה עדיין לא ירד מהפרק, למרות שעמדתו המוצהרת של הצוות הרפואי הייתה שה-IUGR של שפיץ הוא מקרה קלאסי של אי-ספיקה שלייתית, ושהסיכוי שיש איתו איזושהי בעיה חלילה הוא מאיות האחוז. הייתה לי תחושה שיש משהו שלא מספרים לי, והדבר הזה העיק עליי מאוד. בלית ברירה הסכמתי שדגימת מי השפיר המשמשת לבדיקת בשלות הריאות תשמש גם לבדיקת FISH, שבודקת חמש תסמונות גנטיות תוך 24 שעות.

 

למרות שקיבלתי שני "קורסים" של צלסטון (זריקה להבשלת ריאות), ידעתי שהסיכוי שהריאות של העוברים אכן בשלות הוא לא יותר מ-50%, והכנתי את עצמי לכך שההריון יימשך, ואיתו גם החרדה המתמדת שמשהו יקרה לשפיץ בן-לילה. הוקל לי מאוד שהגיעה התשובה שלפיה יש סיכוי סביר שהריאות בשלות, ושהניתוח כנראה יתקיים במועד. עכשיו היינו צריכים לחכות לתשובות של ה-FISH, והוחלט שבינתיים נעשה א"ס להערכת המשקל והזרימות.

 

הא"ס הזה, שהתקיים בבוקר הניתוח המיועד, היה חוויה מאוד לא נעימה. אף על פי ששני הרופאים שביצעו אותו דנו בו בינם ובין עצמם באופן שבעלי ואני קלטנו מעט מאוד, המעט הזה הספיק לנו כדי להבין שהמצב התדרדר משמעותית. נוסף לזרימות המוגברות במוח של שפיץ, שנועדו לפצות אותו על אספקת הדם הלקויה מהשליה, הבדיקה העלתה שהעדר הגל הסוף- דיאסטולי התנוון לגל הפוך – סימן גרוע, שמעמיד את העובר בסיכון ממשי. כמו כן נמצא ששפיץ סובל ממיעוט קשה של מי שפיר, ושהוא כמעט ולא גדל בעשרת הימים שחלפו מאז הערכת המשקל הקודמת. הבדיקה הזו הייתה קשה מאוד, והדבר היחידי שניחם אותי היה שעוד היום אני נכנסת לחדר ניתוח, ושבעוד כמה שעות שפיץ וקפיץ יהיו בטוחים.

 

הבעיה הייתה שלכולם היה זמן. ביקשתי שיגלחו אותי וישימו לי עירוי, ומאותו רגע ישבתי על קוצים והתפללתי עד שהגיעה התשובה שה-FISH יצא תקין לחלוטין. חשבתי שבנקודה הזו יהיה אפשר להתחיל להזיז עניינים, אבל טעיתי; פעם בשעה בערך היה ניגש אליי מישהו מהצוות הרפואי, ומספר לי שחדר הניתוח נתפס על ידי "מקרים דחופים", ושאו-טו-טו מגיע תורי. בדרך כלל אין לי בעיה להמתין, אבל לא במקרה הזה: קודם כל, כמו לפני כל קיסרי מתוכנן, הייתי בצום ממושך, וככל שהזמן עבר הרגשתי יותר ויותר גרוע. שנית, לרגל הניתוח הקרב הפסיקו לי את הכדורים נגד הצירים, שבמילא ההשפעה שלהם עליי הייתה מוגבלת למדיי – והתוצאה הייתה שבסביבות אחת בצהריים כבר היו לי צירים כל דקה-שתיים, והתחלתי לחשוש שהעניינים יתפתחו עוד לפני שאגיע בכלל לחדר הניתוח... וכמובן, העצבים שלי היו כבר מרוטים לחלוטין.

 

רק אחרי חמש הגעתי סוף-סוף למתחם של חדר הניתוח, לבושה בכותונת המצחיקה שפתוחה מאחור, עם כובע אמבטיה על הראש ו"נעליים" מניילון כחול על הרגליים, ומחוברת לעירוי המי יודע כמה באותו יום. ההתרגשות שלי גאתה, הייתי בטוחה שאוטוטו אני רואה את האוצרות שלנו, אבל לא – שוב, לכולם היה זמן לעבור על התיק שלי ולשאול מיליון שאלות. רק אחרי שש הוכנסתי לחדר הניתוח עצמו. הרופא המרדים הזריק לי את ההרדמה המקומית, ואחרי שהסביר לי מה הוא הולך לעשות (כי בלי זה לא הייתי מוכנה לשבת בשקט), גם את האפידורל. תוך עשר דקות הרגשתי את כפות הידיים והרגליים שלי נרדמות, ולאחר שהמרדים וידא שאיבדתי תחושה באזורים הרלוונטיים לניתוח, הצוות (היו משהו כמו עשרה אנשים בחדר הניתוח) התחיל לעבוד. באיזשהו שלב ההרדמה הייתה כל כך אפקטיבית ש"שכחתי" לנשום וקיבלתי תוספת חמצן, אבל נאבקתי בכל כוחי בישנוניות מתוך מחשבה שאו-טו-טו אני רואה את האוצרות שלהם חיכינו זמן רב כל כך, ובאותו זמן גם פחדתי מאוד מהרגע שבו הם יהיו בחוץ, מהתגובה של הרופאים, במיוחד משקט.

 

הרופאים עבדו, בלי שלי יהיה מושג מה הם עושים שם למטה (בגלל המסך המפורסם), ובלי שום הכנה מוקדמת, שמעתי פתאום יבבה חלשה שנשמעה לי יותר כמו "מההההההה" של כבש מאשר של תינוק. הייתי בטוחה שזה בא מהחדר השני, כי הרי התינוקות שלי לא אמורים לצרוח... רק כששמעתי בכי נוסף, ואת המנתחת אומרת "שש חמישים ושתיים, שש חמישים ושלוש", הבנתי שאלה התינוקות שלי, שמגיבים על עזיבת הרחם בדרך הטבעית ביותר. אבל זה חדר לתודעה שלי רק כמה דקות אחר כך, כשאחת האחיות באה אליי בחיוך והראתה לי לשבריר שנייה שני צרורות שחורי שיער, חיים ונושמים ובריאים, עטופים בשמיכות. שכבתי שם, מוצפת בכל הרגשות שחוויתי בתקופה הארוכה הזו שחיכינו להם, בהקלה ובהודיה, ובכיתי בלי שליטה (עד כדי כך שהמרדים היה צריך לנזוף בי, במבטא רוסי כבד: "ת-ררררררר-ג-ע-י!!")

 

וזהו, כעבור חצי שעה הכל היה מאחורי. העבירו אותי לחדר התאוששות, ואחרי כמה רגעים בעלי הצטרף אליי, גם הוא עם דמעות בעיניים, וכמובן התחיל מייד להשוויץ בילדים שלו ("את יודעת ששניהם קיבלו אפגר תשע-עשר?"). הוא תיאר לעצמו שלא קלטתי הרבה מהמראה שלהם, אז הוא הראה לי את התמונות שצילם בזמן שלקחו אותם לפגייה, ושוב ראיתי שני תינוקות אדמדמים, מכוסים בוורניקס, צורחים עד לב השמיים. ולמחרת, כשהוא לקח אותי לראות אותם בפגייה, הרגשתי כאילו שאני מכירה את שתי האהבות האלה מימים ימימה. לא פחדתי לדבר אליהם ולגעת בהם, כפי שחששתי לפני הלידה. הרי הם פרי רחמי, ולא הייתי יכולה לאהוב אותם יותר. וכל פעם שאני רואה אותם, אני אומרת להם בשקט: תודה. תודה, אוצרות שלי, על שהוצאתם אותנו משעבוד לגאולה, על שאתם מעניקים לנו מדי יום ביומו אושר ועושר, על שהפכתם אותנו לאבא ואמא.

 

שליחת סיפור לידה

 

צילום: מאיה אהרוני

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה