סיפור הלידה של שחר ועמית

כל מי שביקשתי ממנו אפידורל, ענה במנטרה: "את יולדת כמו גדולה"
|
הדפס
|
שמור

 

נתחיל קצת מהתחלה... שחר ועמית

 

המחזור איחר שבועיים לפני החתונה. קצת דאגנו, קצת נבהלנו והופ, אנחנו בהריון!!

 

הגענו לרופא. יש שק הריון ועדיין לא נצפה דופק. הגענו אחרי קצת פחות משבועיים (יומיים לפני החתונה) ו- וואו: זה שניים! תאומים! הרופא ציווה שמירת הריון מלאה ואני בבית שומרת עליכם בבטן.

 

הגיע שבוע 34 ואמא מתה מפחד מהלידה! שיגעתי את הרופא שלי, שיגעתי את המחלקה להריון בסיכון גבוה ובסוף שכנעתי אותם לתת לי הפניה לניתוח קיסרי. הגעתי לבית חולים ואמרתי  "שלום באתי לקבוע תור לקיסרי..." הרופא מסתכל, בוחן את הניירת ושואל... למה?? שניהם מצג ראש, שניהם משקל תקין, הריון תקין מה פתאום קיסרי? את יולדת רגיל כמו גדולה! זאת הפעם הראשונה שאמרו לי את המשפט הזה ולא תיארתי לעצמי עוד כמה אני אשמע אותו...

 

הוא המליץ: "נראה לי שאת פוחדת מהלידה. בואי, דברי עם מנהל המחלקה שלנו ..." כמובן הלכתי, דיברתי, שוב שמעתי את המשפט הקבוע "את יולדת כמו גדולה!..." אני וחצי פחדנו להתעסק עם הגורל. אמרנו: זהו, יולדים רגיל!!

 

הגעתי לשבוע 38 והרופא אמר "מה את עוד כאן?? בואי נבדוק פתיחה. זה יזרז. היום את יולדת!!

 

ככה עד שבוע 39+2 כל ביקור אצל הרופא אותה פרצדורה...

 

באותו יום הגעתי למחלקה להריון בסיכון גבוה. עשו הערכת משקל, בדקו פתיחה ואמרו לי את חייבת ללדת כבר!! תאומים!!!

 

טוב, נו, מה הם רוצים ממני? נתתי להם הוראה. הם לא רוצים לצאת. טוב להם אצלי בבטן. והנה לקראת הצהרים, סוף כל סוף הצליחה בדיקת הפתיחה והנה הצירים....

 

מתארגנים בבית, מתקלחים ועולים לבית חולים רוטשילד... קיבלה אותנו מיילדת מקסימה שתוך שעה אני בחדר לידה!! " מה חדר לידה??? זה לא כואב מי יודע מה?? זה צירים???" ענתה לי "בשבוע כזה לא משחררים בהריון תאומים. קדימה ללדת..." וכמובן אותו משפט: "את יולדת כמו גדולה..."

 

עד הבוקר מחוברת למוניטור, צירים סדירים, פתיחה של 3 ס"מ, מחיקת צוואר 80% ואנחנו מחכים....

 

הגיע הבוקר וכלום. נאדה...  יש ביקור רופאים וישר באים לאטרקציה הגדולה: הריון תאומים שבוע 39+3. הרופא בוחן את התיק ומצווה על הצוות להתחלת פיטוצין... אבל במינון נמוך.. ומזכיר לכולם "לא לשכוח זה הריון תאומים.  רחם גדול .. ולא לעלות מינון בלי הוראה מפורשת שלי!"...

 

עד למחרת בבוקר אני עם פיטוצין. אין התקדמות בפתיחה, הצירים משתוללים ואני צועקת כבר אפידורל!! המיילדת משכנעת אותי שלא שזה יעכב לנו את הפתיחה ובינתיים ניתן לך גז צחוק. ואני מיואשת ובוכה. חצי מנשק ומחבק ואני כבר די, רוצה קיסרי, אבל השבעתי את חצי לא לתת לי להשתכנע לקיסרי... כי אני רוצה לטפל בילדים המקסימים שלי ולא להיות כמו סמרטוט אחרי ניתוח....

 

טוב ממשיכים עם גז הצחוק ואז שוב ביקור רופאים! "מה, את עוד כאן"? שואל הרופא...

 

"אתה רואה מה זה... כייף להם בבטן לא בא להם לצאת..." אז נעבור לשלב הבא...

 

פקיעת מי שפיר!! ואז הנה המשפט המפורסם מגיע.."את יולדת כמו גדולה..."

 

שאלתי אותו ומה יהיה?? " אם זה לא יעזור, נלך לקיסרי...."

 

אני מרוב כאבים כבר לא יכולתי לסבול. שלושה ימים בלי אוכל, מותשת, חצי ישן על הרצפה.

 

שאלתי מה השעה המדויקת, שאם לא...? הוא ענה לי 16:00 בדיוק....

 

פקעו את שק מי השפיר... אח, איזה הקלה... כאילו פיצצו אותי.. ויצא כל האוויר... הרגשתי חצי מרוקנת.... ממש תענוג....

 

סוף סוף שיחררו אותי קצת מהמוניטור והלכתי להתקלח... חצי מסבן, מנגב, מפנק והופ ציררררר ממש כואב....

חזרתי לחדר וצעקתי: אפידורל!!!! המיילדת מגיעה ואומרת: יופי, כבר צירי לחץ זה טוב תחכי קצת עם האפידורל שלא נעכב...

 

במוניטור ראו צירים. בואי נבדוק פתיחה, אמרה המיילדת. בטוח התקדמת... איזה התקדמות ואיזה נעליים בקושי 3.5 ס"מ.... מה? שלושה ימים אני פה עם זירוז עם הכל וזה רק מה שהתקדמתי? זהו. פה נשברתי ולא הפסקתי לבכות....

חצי לא ידע איך לגאול אותי כבר מהייסורים האלה ואמר לי " מאמי, שעה 16:00 מתקרב... נלך לקיסרי וזהו..." מה קיסרי??? כל זה עברתי ובסוף קיסרי...??

 

הצירים התחזקו, ואז המיילדת ריחמה עלי קראה למרדים!! תוך כמה דקות הגיע ואני חיבר אותי לאפידורל ואחחחחחחחחחחחחחחחחחח איזה דבר זה... לא ייאמן המוניטור משתולל ואני מתמוגגת מאושר ונחת והנה נרדמתי לשעתיים שלמות....

 

מגיע שעה 15:00 המיילדת בודקת פתיחה ושוב כלום...

 

בשעה 16:00 בדיוק מגיע הרופא " כל הכבוד לך, את ילדה אמיצה, אל תצטערי על מה שעברת אבל מכאן זה רק קיסרי...."

 

טוב אני מוכנה עם אפידורל המיילדת מנתקת אותי מהמוניטור, מגלחת אותי עם דמעות בעניים מסבירה לי על הניתוח וכמה שהיא מתנצלת, אבל חצי לא יכול לבוא איתנו!!

 

בכניסה לחדר ניתוח אנחנו נפרדים, אני לא מפסיקה לבכות. המיילדת מנסה להצחיק אותי והרופא מתחיל עם החיטוי. איך שהוא מתחיל לחתוך היה כאב קטן ונסבל... אבל שהוא הגיע לשריר צעקתי: זה כואב! הוא עשה סימן למרדים והופפפפפפ אני בחדר התאוששות....

 

"מה אני עושה כאן...?," שאלתי... ושמתי לב שאני מחוברת לזונדה בפה....

 

"חמודה, עברת ניתוח בהרדמה מלאה ואת מחוברת לזונדה....כי הקאת כל הניתוח..."

 

ואז חצי מגיע ושאלה ראשונה ששאלתי אותו זה: איך הם?? עם הרבה שיער??

 

וחצי, עם דמעות בעיניים: הם מדהימים. בלונדינים קטנים....

 

אבא ראה אתכם ראשון ואין מאושר ממנו....

 

אחרי שעתיים העלו אותי למחלקה קיבל אותי צוות מדהים וכל המשפחה חיכתה לי שם. הביאו לי אותם, וזה היה הרגע הכי מאושר בחיי...

 

שני תינוקות מדהימים, יפים, נקיים, ברורים, רגועים והם שלייייייייייי!!!!!!!!!!!!!

 

השתחררתי מהבית חולים כמו חדשה, ניתוח קיסרי זה לא תורה מסיני... הכל תלוי רק בך...

 

 כן, ילדים מדהימים שלי, ללדת אתכם לא היה קל, אבל אושר יותר גדול מזה אין... זכיתי במתנה כפולה ומכופלת שאין כמותה....

 

 אז עכשיו אנחנו משפחה אחת שלמה ומאושרת....

 

 אוהבת אתכם מאוד

 

אמא

 

שליחת סיפור לידה


תגובות הגולשים
1. חן 23/01/2013, 12:08:44

אני בשבוע 38+4 עם תאומים. מתה כבר ללדת... ממש ריגשת אותי!

+ השב