סיפור הלידה של הילי ג'ואל

מהרגע שהגחת לעולם, אני מחוברת לואליום
|
הדפס
|
שמור

 

מאת: שרון אילוסטרציה
תמונת אילוסטרציה: חגית נופר

 

הילי שלי, 39 שבועות ו- 5 ימים אני מדמיינת איך אתחיל לכתוב את סיפור הלידה שלך.

 

39 שבועות ו- 5 ימים חיכיתי לרגע הזה.

 

39 שבועות ו- 5 ימים פחדתי מהרגע הזה

 

והנה, הוא הגיע, הגחת לעולם בגדול !

 

זה התחיל ביום שני ה-17 במאי 2004 בביקורת שיגרתית במחלקת הריון בסיכון גבוה בבית החולים תל השומר.

 

באותו בוקר בלי לדעת איך היום יסתיים ביקשתי מאבא שיבוא איתי לבדיקה (פעם ראשונה שהוא בא) והורדתי את התיק שהכנתי לבית החולים לאוטו.

 

נכנסתי לד"ר שימחין והכרזתי שזהו הגיע הזמן ואני רוצה ללדת...לא ידעתי כמה שהבקשה שלי תתממש מהר. לאחר בדיקה מהירה ד"ר שימחין הכריזה "שרון הרווחת בכבוד זירוז....בחצות את מתייצבת בחדר לידה" הסיבה לכך היתה שהיתה לאמא מחיקה של 50% ואת לא גדלת מי יודע מה ....

 

"רגעעעעעעעעע, פוס....סתם צחקתי" אמרתי לה והרגשתי את הזיעה שהיתה לי מעל השפה העליונה. אבל אחרי שנייה הבנתי שהנה הרגע שכ"כ חיכיתי לו, יגיע הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.

 

דבר ראשון שעשינו זה ללכת לבית קפה בבית היולדות, לשתות קפה, לעשן סיגריה ולהתעשת, התקשרתי לנעמי על מנת לספר לה שהנה זה בא ואמא קיבלה "ריענון מנעמי לגבי השיקויים והשמנים האתריים שנעמי המליצה עליהם.

 

הגענו הביתה וכמובן שישר רצתי למחשב לעדכן את הפורום הנפלא שליווה אותנו לאורך כל ההריון , כמובן שאמא לא יכלה ללכת לנוח ומילאה דפים שלמים בפורום על כמה שהיא מתרגשת ונפרדה בערך מיליון פעם מהבנות, התרגשה ובכתה יחד איתן.

 

אבא חזר הביתה מהעבודה ואמא החליטה שעכשיו כדאי להתחיל בזירוזים טבעיים ויאללה הופה אמא ואבא הלכו "לעבוד"

בשעה 23:40 אמא ואבא התייצבו בחדר לידה בתל השומר, אמא אפילו אספה את השיער, התאפרה והתבשמה עבור הארוע....חשבתי שהנה באים ואחרי שעה שעתיים יוצאים עם תינוקת....

 

בשעה 24:00 סבתא הגיעה לחדר לידה מוכנה לאקשן..... אמא כבר היתה במוניטור והפלא ופלא ניצפו צירונים ... איזה כייף חשבתי לעצמי..לא כואב לי יש צירונים תוך שעה גג שעתיים אני אחרי לידה ועוד חשבתי לעצמי..אפילו האיפור לא יירד...

 

סיימנו את המוניטור ונשלחנו לחכות בחוץ על מנת שיתפנה חדר לידה....

 

בשעה 2:00 לפנות בוקר הוכנסנו לאחר כבוד לחדר לידה מס 4 , הכירו לנו את המיילדת ששכחתי את שמה (אני יעבור עוד הרבהההההה מאוד מיילדות ושמות) והיא בקשיחות שלחה את סבתא לחכות מחוץ לחדר הלידה למרות בקשתי להשאיר אותה.

 

אמא הודיעה חגיגית לאבא שיתחיל לסדר את חדר הלידה. מוזיקה, קטורת, הוצאת התמונות מהתיק , סידור השמנים והשיקויים.

 

נכנס ד"ר קטורזה והתחיל את תהליך הזירוז על ידי החדרת ג'ל ואני חשבתי ...טוב עד הבוקר אלד...

 

בשעה 6:00 לפנות בוקר בדקו אותי וגילו שאין פתיחה למרות שהיו צירצורים ואז הודיעו לאבא ולי רישמית ....אתם עוברים לחדר השהייה כי צריך את חדר הלידה. טוב... אבא אורז חזרה את כל האביזרים הטקטיים בתיק ואנחנו עוברים חדר...

 

בשעה 7:00 בבוקר נכנס רופא נוסף ששכחתי את שמו אבל אני זיכרת שהוא היה חתיך לא נורמאלי....ואמר בקול סמכותי...אין פתיחה צריך להמשיך את הזירוז על ידי החדרת בלון

 

"רגעעעעעעעעע...לא מוכנה לבלון...רוצה משהו אחר...."

 

"אין....אי אפשר להחדיר פיטוצין עדיין כי אין פתיחה"

 

"רגעעעע....בוא נעשה עיסקה....אני רוצה סמים אם יכאב"

 

"מבטיח שלא יכאב אבל אם כן תקבלי"

 

"מה יש בתפריט? "

 

"פטידין בשלב זה"

 

"אפשר לחשוב על זה ?"

 

"כן אבל תחזרי עם תשובה מהר"

 

"טוב...אפשר ללכת לעשן סיגריה ולשתות קפה? אני כאן מחצות"

 

"כן"

 

וככה אמא, אבא וסבתא הלכו לפטיו של בית הקפה לעשן סיגריה ולחפש את פרופ' שולמן. ישבנו בחוץ ואמרתי לאבא וסבתא "אולי נלך על קיסרי ונגמור מהר... אני מרגישה שהסיפור הזה לא יגמר בטוב" אבל אבא וסבתא לא חשבו כמוני, הם פחדו מהסיכונים של ניתוח קיסרי, פרופ שולמן נמצא, ואומר שהבלון לא כ"כ נורא וכדאי לנסות.

 

נכנסים חזרה לחדר לידה וקוראים לרופא. אמא מבהירה לכל הנוכחים, שאם היא מבקשת סמים אז שיביאו הרבה ומהר, כי אחרת היא לא מסכימה והולכת עכשיו הביתה!

 

הבלון מוחדר ובאמת לא כואב לאמא חוץ מאי נוחות ראשונית ומתחילים לספור צירים שמתגברים, בינתיים אמא יכולה לסבול את הכאב בזכות העיסויים שאבא עושה לה ברגליים... מזל שיש את נעמי, וכל ציר אבא סופר עם אמא על מנת שאמא תנשום כמו שצריך... אחרי כל ציר אמא מסתכלת על אבא וסבתא ובקול מאיים היא מודיעה רישמית "זהו לא מוכנה יותר חם לי, רוצה סמים או הביתה" והופ מתחיל עוד ציר, ככה עוברות להן 5 שעות ואמא מתחילה להתעייף, מתלוננת שנמאס ל ולא ככה היא מוכנה ללדת, דורשת שיוציאו את הבלון ושהיא רוצה הביתה ועכשיו!

 

ואז... נכנסת לחדר נוגה המיילדת שהעבירה את "קורס ההפחדה ללידה" שאמא ואבא עברו. נוגה ראתה את אמא וישר לקחה פיקוד... הוציאה אותנו מחדר ההשהייה הקטן ולקחה אותנו לחדר לידה מס' 8 שאמא תמיד רצתה כי... הייתה שם טלוויזיה.

 

בדרך לחדר הלידה אמא הזכירה לנוגה שבקורס היא הבטיחה פטידין לכל יולדת וביקשה שעד שנגיע לחדר הלידה שיהיה פטידין מוכן.באמת נוגה דאגה לקבל אישור רופא ואמא קיבלה את המנה שהיא חיכתה לה J. איזה אושר איזו שלווה. מאותו הרגע אמא "קיבלה" את הצירים עם חיוך, וככה עברו להן עוד שעתיים. פתאום "פאק" אמא מודיעה שהבלון יוצא. נוגה מהר מאוד רצה לבדוק ובאמת הבלון יוצא והנה יש פתיחה של 4 ס"מ. מהר מאוד אמא דואגת להזכיר לנוגה, שבקורס היא הבטיחה אפידורל בפתיחה כזאת ושמהר תקרא למרדים.

 

ואז אמא הכירה את ד"ר מורן המדהימה, שבאה לבדוק את הפתיחה ואמרה לנוגה שצריך לבקוע את מי השפיר בשביל לזרז לידה. אבל אמא בטון חצי סמכותי חצי מסטול הודיעה שלא מוכנה לבקיעה עכשיו (נזכרתי בהוראות של נעמי) אבל ד"ר מורן הסתכלה על אמא עם חיוך ואמרה: לא צריך, מי השפיר נבקעו...להתחיל עם הפטוצין.

 

"רגעעעעעעעע, איפה המרדים?" מזל שחתמתי לפני הפטידין על הטפסים לאפידורל. מהר נוגה חיברה את אמא לאינפוזיית נוזלים בנוסף לאינפוזיות שהיו לי בידיים (אינסולין, גלוקוז, אנטיביוטיקה, פטידין שנגמר) ובגלל האינפוזיות מאותו רגע אמא נקראה על ידי צוות חדר הלידה "ישו" כי 2 הידיים היו מחוברות לאינפוזיות. אבל לאמא לא היה אכפת. הפטידין עדיין השפיע והיא היתה שמחה וטובת לבב.

 

לאחר 20 דקות של צירים מתגברים הגענו לפתיחה 5 ס"מ והגיע החבר הטוב שלי המרדים, שהכרתי אותו מלפני 3 שנים שהרדים אותי לצערי כשהייתי בהריון והעובר לא התפתח והוא הרדים אותי אז. הזכרתי לו את האירוע שהוא כמובן לא זכר, אבל אמרתי לו שאני זוכרת שיש לו חומרים ממש מעולים ושלא יתבייש ויביא מה שבא לו. הוא צחק מאוד ומאותו הרגע נהיינו חברים, ובעתיד המאוד קרוב ניפגש שוב....

 

יאללה שכיבת עובר, קררררר בגב, דקירה, זרם ברגליים והנה אני מחוברת לאפידורל. אני נרדמת ומתעוררת מדקירות מוזרות שאני מרגישה ושואלת את אבא מה זההה.... והוא עונה לי שזה ציר..." אבל אמרו שלא מרגישים צירים וכואב לי", אבל מצליחה לסבול את הכאב ונרדמת.

 

מתוך שינה אני מרגישה שמזיזים אותי כל הזמן מצד לצד. אבל לא מתנגדת ולא שואלת שאלות. מרימים לי רגל אחת כשאני על צד שמאל ואני עוד מצליחה להפגין ידע "זאת התנוחה הצרפתית נכון?" ונרדמת שוב.

 

אני מרגישה שאנשים נכנסים ויוצאים מהחדר כל הזמן, אני שומעת את אבא וסבתא מתלחשים, שומעת פעימות לב. אבל לא את דהירת הסוסים שאני רגילה לשמוע. שואלת את אבא...."הכל בסדר" הוא עונה "הכל בסדר מאמי. תנסי לישון" משהו לא נראה לי....

 

"מה קורה עם הדופק, המוניטור זז כל הזמן לא שומעת דופק"

 

פתאום שומעת קול שאומר "אני כבר רואה איזה ציון אפגר נמוך העובר הזה מקבל".....

 

לא יודעת איך להסביר אבל כאילו שכוח עליון משך אותי מהמקום שהייתי בו ונתן לי כוחות בלתי מוסברים....

 

פקחתי את העיניים ובאותו רגע ד"ר מורן היתה ליד המוניטור, סבתא ואבא מרותקים גם הם למסכים עם מבטים מודאגים. ואז ד"ר מורן מכריזה "להפסיק פטוצין, לעצור הכל, תנו לה לנוח, יש לנו לילה ארוך". ואז "המנהלת" שבי נכנסה לפעולה "עד כאן. יש מצוקת עובר עכשיו אני רוצה קיסרי!"

 

ד"ר מורן הסתכלה עליי במבט מבין, הוציאה את הפלאפון שלה מהכיס, התקשרה לחדר ניתוח והודיעה שיש לה יולדת לקיסרי דחוף. הקשיבה לתשובה והכריזה "אני אנתח".

 

תוך 5 דקות הייתי בחדר ניתוח, כל הגוף רעד לי מתוספת האפידורל שהמרדים נתן לי, נוגה דחפה את המיטה, המרדים מצד אחד וד"ר מורן מצד שני.

 

לאחר 20 דקות שאני מדברת שטויות עם המרדים ומוזיקה ברקע אני שומעת את המרדים אומר "שרון, הנה היא". ואני צועקת, אבל אני לא שומעת בכי. ואז אני מרימה את העיניים לכיוון הפרגוד שמפריד ביני לבין שאר הגוף שלי ולמעלה אני רואה יצור כחול עם משהו לבן בלתי מוסבר והמילים הראשונות שיוצאות לי "איזה מכוערת" ובום נרדמת....

 

לאחר זמן מעירים אותי ושמים אותך ליד הלחי שלי ואני מנשקת אותך ומרגישה כמה את חמה ובום נרדמת שוב.

 

הילי ג'ואל....באת לעולם ביום שלישי ה- 18 לחודש מאי (5) בשעה 23:22 בלילה לאחר 23 שעות וקצת מאז שהגענו לבית חולים....

 

18 = ח"י

שלישי = פעמיים כי טוב

5 = חמסה

 

שמך – הילי מתוך ההילה שיש מסביבך

ג'ואל – על שם סבא שלך ג'ו אל, שלא זכה לראות אותך –ושאת לא תזכי ליהנות ממנו. למרות שהמשפט הראשון ששמעת ממני בחדר הניתוח הוא שאת מכוערת, את הדבר הכי יפה שיצרתי בחיי, מהרגע שהגחת לעולם אני מרגישה שאני מחוברת לואליום.

 

ולסיום, לאבא שלך שבמהלך כל ה-24 שעות לא עזב אותי, תמך בי , ספר איתי כל ציר וציר, עשה לי עיסויים עם שמנים, עודד אותי ופשוט היה מקסים, אני אוהבת אותו כ"כ ומאחלת לכל אישה גבר כזה שיהיה לצידה....

 

וכמובן לסבתא שלך – אני גאה להיות הבת שלה, היא אישה חזקה והאושר שלידתך גרם לה היה שווה את כל מה שעברנו בלידה.

 

הילי ג'ואל שלי....

 

אני יודעת שאני אעשה הרבה טעויות כאמא, אבל הכל יהיה מאהבה....

 

אני מאחלת לשתינו בתחילת דרכנו שתהיה לנו דרך מעניינת, מלאת צחוק, אהבה, הבנה.

 

אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם

 

אמא

 

שליחת סיפור לידה

 

תגובות הגולשים