סיפור הלידה של עדן

אני צועקת על אמא שלי שכואב לי ושהיא תקרא לבעלי תכף ומיד כי רק הוא יודע להרגיע את הכאבים שלי
|
הדפס
|
שמור

עדן נולדה ביום שבת ב6.12.08 לאחר 41+2  שבועות של הריון. אני ובעלי כל כך חיכינו ללידה שלה, רצינו כבר להפוך להורים ולראות לראשונה את התינוקת המתוקה שלנו. לאחר שעבר התאריך המשוער חשבתי שאני ישאר בהריון לנצח וביקשתי מעדן שהיא תצא כבר החוצה...

ביום שישי ה5.12.08 התעוררתי בבוקר וראיתי שיש לי הפרשה דמית, הבנתי שמדובר בפקק הרירי. לא רציתי ללכת ישר לבית חולים וחיכיתי שמשהו יתפתח. עשינו קניות הלכתי עם בעלי לרפלקסולוגיה (לזירוז הלידה) שקבעתי לי עוד בתחילת השבוע ווהתנהגתי כרגיל.

במהלך היום ראיתי שאני מתחילה לחוש כאבי גב באים ושווים בעלי התעקש שמדובר בצירים אך אני אמרתי לו שזה סתם כאב גב של הריון. לאחר הצהריים ראינו שהכאב מתחזק, סידרנו את הבית, התקלחנו אספנו את הדברים ויצאנו לכיוון בית החולים הלל יפה. בסביבות השעה 16:45 נכנסנו למיון יולדות עשינו מוניטור בדיקה ונמסר לי שיש צירים ופתיחה של סנטימטר. התבקשתי להסתובב שעתיים בבית החולים ואז לחזור לבדיקה נוספת. אני ובעלי עדין לא האמנו שמדובר בלידה היינו בטוחים שעדן עוד רוצה להישאר בפנים. עווד היינו אמורים לארח ביום שבת את ההורים שללנו ואת הסבים והסבתות. במהלך הטיול ברחבי הבית חולים הרגשתי שהכאב מתחזק וגולש גם לכיוון הבטן, חשתי בצירים כל 4 דקות.

בעלי התעקש שאני יחזור למיון יולדות לבדיקה נוספת, אך אני אמרתי יש עוד זמן עד שיחלפו שעתיים והתעקשתי להמשיך לטייל. הדקות עוברות והצירים מתחזקים, בעלי מתזמן את הצירים כל ארבע דקות, כל שלוש דקות... לאחר כמעט שעתיים נשברתי ופנינו חזרה לבדיקה. הרופאה בדקה אותי ואמרה "פתיחה של שתיים, צירים סדירים  חמודה אנחנו מאשפזים אותך". היינו בשוק מה יולדים? הגיע הזמן? חשבנו שזה לא יגיע לעולם... אבל איך עכשיו מחר אני אמורה לארח. בעלי מתקשר להורים שלי ולאמא שלו לבשר להם שהלידה מתחילה. אני עדין לא מעכלת. לובשים חלטוק עושים חוקן וקדימה לחדר הלידה

אמא שלי מגיעה וגם אמא של בעלי. בעלי איתי בחדר והאימהות מתחלפות בינהן, כשמחוץ לבית חולים נמצאת כל המשפחה אבא שלי, אחותי, גיסתי, בעלה ועוד.. הם עוד לא יודעים שהלידה שלי תתמשך כמעט 20 שעות... הצירים כבר כואבים אך אני לא רוצה אפידורל. עשינו קורס הכנה ללידה אני רוצה טבעי. המשמרות מתחלפות ואני רואה במסדרון את ט. המיילדת החמודה שעשיתי אצלה קורס הכנה ללידה. היא באה ליילד אותי ואני מאושרת שזכיתי בה. בודקים פתיחה והפתיחה לא מתקדמת כמעט אני כבר כואבת וסובלת ט. מציעה טשטוש אם אני לא רוצה אפידורל, ואני מפחדת מהאינפוזיה. בעלי וט. מרגיעים אותי ואומרים שזה בכלל לא כואב לבסוף אני מסכימה.

ט. המקסימה ממליצה לי לחתום על טופס האפידורל למקרה שאני ירצה בסוף. מאחר ואחרי טשטוש כבר אי אפשר לחתום לפי החוק. אני מתלבטת ולבסוף מחליטה למקרה חירום לחתום מי יודע מה יהיה... בעלי מעשה לי את הרגליים כמו שלימדו אותו , ט. מציירת על כף הרגל שלי נק' ללחיצה. בעלי ממש טוב בזה והוא עוזר לי להירגע ולעבור כל ציר בקלות יותר.

אמא שלי עוזרת לו ברגל השנייה ומעסה לי את הגב- אני בידיים טובות. הטשטוש מתחיל להשפיע אני מתחילה להירדם... במהלך השינה שלי אני מרגישה ששמים לי מסכת חמצן, שומעת ברקע שהדופק של התינוק קצת יורד מידי פעם וחשוב ללתת לו חמצן.

לאחר כשעתיים אני מתעוררת מצירים כואבים במיוחד, בעלי הלך להביא נשנושים ואני נלחצת שהוא לא איתי. כל כך כואב לי ואני צועקת על אמא שלי שכואב לי ושהיא תקרא לבעלי תכף ומיד כי רק הוא יודע להרגיע את הכאבים שלי... היא אומרת לי שהוא בדרך ואני מרוב עצבים מתקשרת אליו וצועקת עליו שהוא יגיע מיד אחרת אני אהרוג אותו. הצירים כובים מאוד וכבר שום דבר לא עוזר אני לא מבינה למה הטשטוש כבר לא עוזר. אבל אין מה לעשות טשטוש זה לא אפידורל זה חולף. אני מפחדת ולא יודעת מה לעשות.. הפתיחה כבר ארבע או כמעט חמש (אני לא ממש זוכרת) אבל כבר אמצע הלילה (שתיים בלילה) ויחסית לזמן שחלף הפתיחה לא התקדמה בהרבה. אני מבינה שהלידה עוד תיקח הרבה זמן ואני לא יצליח להעבור אותה בצורה טבעית כמו שרציתי. "אפידורל" אני רוצה אפידורל...

בעלי ואמא שלי מחכים בחוץ וט. מרגיעה אותי ומכינה אותי לזריקה... המרדים מגיע תוך שניות וצוחק "מה קרה שכולם רוצים אפידורל?" הוא עושה פלאים, כאשר במקביל ט. מחזיקה אותי ומחזקת אותי. אני מתפללת שרק לא יגיע ציר ואז אני מבטיחה לא לזוז. אלוהים שומר עלי במשך קבלת האפידורל אני לא חשה צירים והכל עובר בקלות. זהו... איזה כייף אין כאבים.

אני מודה למרדים ול-ט. המיילדת המקסימה שלי. בעלי ואמא שלי נכנסים אני נרדמת וישנה וישנה... מידי פעם בודקים לחץ דם, חום והמסכה עם החמצן כל הזמן עלי וקצת מציקה לי- אבל אסור להוריד בשביל התינוקת... בשעה שבע בבוקר המשמרת של ט. הגיעה לסיומה והפתיחה אצלי רק שש. הפתיחה בכלל לא התקדמה ועוד פקעו לי אי שם בלילה את המי שפיר אבל זה לא עזר... אני מודאגת שט. צריכה לעזוב אבל היא מבטיחה שהיא תדאג שתטפל בי מיילדת טובה. היא מציגה לי את א. מיילדת מקסימה ומדהימה ושמטפלת בי במסירות!!

המיילדת אומרת שצריך לתת זירוז כי הפתיחה לא מתקדמת ואני בלידה כבר המון זמן. אני מסכימה. הדופק של התינוקת עוד פעם יורד ועולה, ומחכים קצת עם הזירוז. לאחר כעשרים דקות מוסיפים לי פיטוצין שמחזק את הצירים אבל אני לא מרגישה כלום. איזה כייף- קסם האפידורל (גאון מי שהמציא את המשכך הכאבים הזה). בשעה 9:00 בבוקר לאחר פחות משעתיים מאז שקיבלתי זירוז א. רואה שיש לי פתיחה מלאה קדימה מתחילים ללחוץ. אני, אמא שלי ובעלי מתרגשים זהו עוד מעט נראה את התינוקת שלנו. א. אומרת שבלידה ראשונה זה יכול לקחת גם שלוש שעות וזה בסדר. אני מתחילה ללחוץ א. מכוונת אותי אני מרגיש שאני לוחצת בכל הכח.

בעלי מחזיק רגל אחת ואת הרגל השנייה מחזיקה א. המקסימה שניהם מעודדים אותי ואני לוחצת הכל הכוח. א. אומרת לי שכנראה נצטרך לחתוך (יש לי עגן צרף ידעתי את זה עוד לפני הלידה) אני ובעלי מבקשים להימנע מהחתך הבאנו שמן שקדים, רצינו לידה טבעית (כן, ממש...) א. מסכימה ומעשה את הפרינאום ועושה כמיטב יכולתה. היא מדריכה אותי בצורה מקסימה ובעלי אומר בהתרגשות שרואים את הראש "יש לה שיער כמו שרצית" הוא מודיע ואני מתרגשת שרואים כבר את הראש. אני לא מרגישה כלום פרט להתכווצות בבטן ושוב פעם מודה לאפידורל.

הרגליים שלי רדומות ואני לא יכולה להזיז אותם בעלי מעסה אותן מידי פעם ומקפל אותן לכיוון הבטן שלי בזמן הלחיצות. התינוקת נתקעת בתעלת הלידה כיפת הראש יוצאת ונכנסת בחזרה, אמא שלי עומדת בצד מפוחדת. בעלי מעודד אותי להמשיך ללחוץ. לאחר כשעתיים וחצי א. קוראת לרופאה והיא מתחילה עם כל ציר ללחוץ לי על הבטן ובמקביל אני לוחצת לפי ההדרכה של א. המקסימה. הלחיצות על הבטן מכאיבות ביותר, כאב נוראי אני צורחת עם כל ציר ובעלי מסתכל עלי במבט מרחם וכואב. לאחר כמה לחיצות כואבות א. אומרת שבכל זאת נצטרך לחתוך בעלי מבקש אולי ננסה עוד ואני כנגד אומרת: לא" מספיק תחתכו אותי וזהו! לחיצה חזקה במיוחד וצועקים לי לא ללחוץ ואח"כ ללחוץ ופתאום צליל של בכי. הצליל שחיכיתי לשמוע היא בחוץ אני לא מאמינה. מניחים אותה עלי היא חמימה רטובה וקטנטונת.

אני מתחילה לבכות מאושר, אומרת לבעלי שעשינו את זה!! בעלי חותך אץ חבל הטבור ועומד המום לא מאמין לפלא שהיה עכשיו. אמא שלי רצה לקרוא לחמותי שהמתינה בחוץ כל הלילה. זהו אנחנו משפחה, הורים לתינוקת. עדן שלנו נולדה- נכדה ראשונה משני הצדדים. המון אושר המון ברכה. שוקלים אותה והיא שוקלת 3 קילו ו45 גרם. כל המשפחה נכנסת לחדר לידה כולם מתפעלים מעדן המתוקה. אני מבקשת להניק אך הרופאה ממליצה לתפור אותי קודם. כולם יוצאים מהחדר תופרים אותי ואני מסתכלת על עדן. לא מרגישה שום כאבים רק אושר- אני אמא עכשיו!!!

אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאני נזכרת בלידה של עדן!!! למרות שזה כואב זו חוויה מדהימה ובסוף יש אושר אין סופי!!!!! 

תגובות הגולשים