החוויה הכי מרגשת שהיתה לי בחיי

מאת: ל'
צילום אילוסטרציה: אקסה

אני יושבת עכשיו מניקה את א' (הקיצור של השם של התינוק שלנו) ולא מאמינה שעברו כבר חמישה ימים מהרגע שהוא יצא מתוכי.

יום ראשון, שבוע 39+5, יומיים לפני התל''מ, בחמש שלושים וחמש בערב א’ נולד. הרגע שדמיינתי במשך תשעה חודשים היה כל כך הרבה יותר חזק ממה שאפשר היה לדמיין. כאב עצום התחלף בשוק טוטאלי ואושר עילאי כשהוא הונח לי על הבטן – מקופל, מלא בדם וצווח. על הבטן – א’, לידי – ע’ (קצור של בעלי). לא צריכה יותר כלום.

יום שבת בערב. יושבים בפאב עם חברים. ש' (הקיצור של הכינוי שנתנו לו במהלך ההריון) שוב בקושי זז, כהרגלו. ואז הוא החליט לבעוט ולהבליט את הרגל ככה שכולם הניחו את היד בשביל להרגיש. עוד בבוקר ע’ ואני החלטנו שאנחנו כבר רוצים לפגוש את התינוק שלנו. בהחלטה של רגע החלטנו להתחיל את  ניסיונות הזירוז בצעידה להורים של ע’. אני הייתי סקפטית לגבי הזירוז וגם לא האמנתי שאני אגיע לשם מבלי לבקש שיאספו אותנו מהדרך – אבל, גם הגענו וגם זירזנו...

חזרנו הביתה מהפאב, מקלחת ולמיטה. כששכבתי במיטה התחלתי להרגיש כאבים בגב אבל ייחסתי אותם להליכה הארוכה. בחמש ורבע התעוררתי לשירותים ושם הופיע הפקק הרירי. רצתי להעיר את ע’ שיבוא גם הוא לבדוק את העניין וישר פתחנו את הספרים – שם כתוב שזה אומנם מבשר את תחילת הלידה אבל היא יכולה להתרחש גם בעוד שבועיים. וואו, זה היה אחד הסימנים הראשונים שזה באמת הולך לקרות.

ואז, התחלתי להרגיש צירים, די חלשים, אבל מהגב (עכשיו אני יודעת שככה מרגישים צירים). תחושה חדשה שלא הרגשתי קודם. הרגשתי שקורה משהו אחר ושאולי באמת זה מתחיל. (אגב, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן  חשבתי שהלידה מתחילה – התכווצויות, התקשויות של הבטן – ודי נלחצתי, הפעם זה היה טבעי לגמרי ויותר מרגש מאשר מלחיץ. אולי בגלל אותן פעמים קודמות שהכינו אותנו לרגע האמיתי...).  התחלנו לתזמן צירים שלא היו סדירים וגם די קצרים. אכלנו ארוחת בוקר, ארגנו את הדברים האחרונים לתיק של הלידה, כשבין לבין אנחנו מתחבקים ולי יורדות דמעות (לא נראה לי שלגמרי קלטתי).

הסתובבתי בבית כשבכל ציר אני נעמדת במקום או נשענת על השיש במקלחת, על הקיר בסלון או על ע’ (זה דרש ממני להתרכז) ובין לבין אני שולחת סמסים (J). התקלחתי, ע’ קפץ למכולת (להביא יין תירוש), ירדנו לסיבוב עם הכלב (בחוץ אגב – די סגרירי ומטפטף) וחשבנו להמשיך לקפה, אבל הכאבים כבר התחילו להיות די מורגשים והצירים די צמודים.

התקשרנו למדריכת ההכנה ללידה (אצלה עשינו קורס פרטי) שאמרה שאין ספק שאני בתחילתה של לידה (היה מרגש לשמוע את זה. אישוש חיצוני למה שכבר הרגשתי הפך את הכל להרבה יותר אמיתי) ושננסה למשוך כמה שיותר בבית. באחת עשרה החלטנו שנוסעים לבית חולים. התקלחנו, התארגנו ונסענו. הדרך לבית חולים עברה בסדר יחסית כשבכל ציר אני מתרכזת ונושמת. בין הצירים לא כואב בכלל ואפשר להמשיך כרגיל.  (הייתי בטוחה שאני אצרח על ע’ שנוסע כל כך לאט, אבל הכאב היה נסבל ככה שלא היה מה למהר).   

הגענו לקבלה לרישום ושם שנייה לפני נקודת האל-חזור החלטתי שעוד לא. אמרתי לע’ שאני צריכה עוד כמה דקות לפני שנכנסים. ירדנו בחזרה למטה מצאנו סככה, ושם כשבחוץ מבול התחבקנו, בכיתי, לקחתי כמה נשימות והחלטנו שאנחנו מוכנים וזהו, אפשר ללכת לפגוש את ש'.

בכניסה למיון נעלמו הצירים (ממש כמו בספרים...). עשיתי בדיקת שתן והכניסו אותנו לחדר לבדוק פתיחה – פתיחה של 2 ס''מ. חיברו אותי למוניטור ובדקו לחץ דם שהיה יחסית גבוה, מהלחץ... (בניגוד למהלך ההריון שהלחץ דם היה ממש נמוך).  ואז, כשאני עוד שוכבת על המיטה, הרגשתי דליפה של נוזלים בין הרגליים – מי שפיר שהיו קצת מקוניאליים (ע’ חשב שאולי ברח לי פיפי. כנראה עוד לא קלט לגמרי שאנחנו במיון יולדות J). משם, הדרך לחדר לידה הייתה ממש קצרה. אני מלווה על ידי האחות וע’ נכנס מאחורה. יש עירוב של תחושות - התרגשות ולחץ אבל גם קוליות והתכווננות. ורק עכשיו (וגם לא לגמרי) מתחילים להבין שמכאן יוצאים עם תינוק.

בחדר לידה, פגשנו במיילדת די פרחה, שאמרה לי ללבוש את החלוק ונתנה לי לעשות חוקן. היא שאלה אותי אם אני רוצה אפידורל ואמרתי שאני מרגישה בינתיים בסדר גמור ושאני לא צריכה שום דבר. התחלנו להתארגן בחדר – ע’ הביא את הכדור, שמנו מוזיקה, התקלחתי ועליתי למיטה (לצערי) בשביל המוניטור. בין לבין נכנס רופא ושאל אם אני רוצה זירוז והבהיר שאם בעוד 18 שעות לא תתפתח לידה הם יצטרכו להתחיל במתן אנטיביוטיקה ולזרז. אמרתי לו שרק הגעתי ושנראה איך הדברים מתקדמים לבד.

בשעה שלוש הגיעה מילדת שהחליפה את הפרחה הקודמת. ומזל – אין לי מושג איך הייתי יולדת איתה!!! (מזל שע’ זכר שהמשמרות מתחלפות בשלוש ככה שלא הייתי צריכה להתמודד עם זה שהיא תיילד אותי). המילדת שהתגלתה כמלאך בהמשך, לא כל כך זרמה אתנו בהתחלה, והתעקשה להשאיר אותי מחוברת למוניטור למרות שהכל היה בסדר (תוך שהיא מבהירה שבריאות העובר קודמת לכל  - נו באמת...). בשלוש ורבע הגיעה פמליה שלמה של רופאים ומתמחים שרצו להיות נוכחים בבדיקת פתיחה.

ביקשתי שיצאו ושרק אחד יבדוק. במקומות האלו, שבהם היה אפשר בקלות למסור את האחריות כולה לידיים של הרופאים ואיפשהו בדרך לאבד את התהליך והחוויה האישיים, הרגשנו שהמדריכה אתנו ושקיבלנו ממנה הרבה – אם זה בסירוב לקבל זירוז (למרות האיומים), בבקשה שרק רופא אחד יבדוק אותי בלי שעוד חמישה יצפו, בבקשה לעשות את המוניטור השני על הכדור שכבר הכאבים הפכו להיות בלתי נסבלים ובבקשה להתקלח לפני החיבור הנוסף למוניטור. הרגשתי שאיכשהו, למרות שזה רפואי ומלחיץ, זה שלנו וזה יהיה בדרך שאותה אנחנו ניצור.

הבדיקה של שלוש ורבע הראתה על פתיחה של שלוש ומאז הצירים שהיו די נסבלים הפכו לתכופים יותר ויותר וכבר ממש התחילו לכאוב. נכנסתי להתקלח וזה ממש עזר, קפצתי על הכדור, ואחרי כמה זמן נאלצתי שוב לעלות על המיטה בשביל שיפתחו לי וריד ויחברו אותי למוניטור. היתה לי תחושה שהכל קורה מהר מידי, אם קודם בין ציר לציר עוד היה זמן לנשום ולדבר עכשיו כבר כמעט ולא היה זמן לקחת אוויר בין הצירים ולהתכונן לציר הבא. הם הגיעו בצרורות אחד אחרי השני.

בשלב הזה כבר התחלתי להתלבט אם לקחת אפידורל. ממש לא רציתי, אבל זה כל כך כאב. חשבתי שאם כל כך כואב לי בפתיחה של שלוש איך אני אחזיק עד פתיחה מלאה. דיברתי על זה עם ע’ מתוך הכאבים והחלטתי שדי, אני מבקשת אפידורל. (כשבמעט הזמן שיש בין ציר לציר שם אין תחושת כאב בכלל, אני עדיין חושבת לוותר, אבל אז מגיע ציר שמזכיר לי שאני רוצה אפידורל ועכשיו). ע’ ישב לידי, חיבק אותי, עיסה לי את הגב וכל כך עודד. (המוניטור מראה את ההתקדמות של הציר וכל פעם שעברתי את השיא שלו הוא כל כך חיזק).

כשהמילדת נכנסה בארבע וחצי ואמרתי לה שהצירים ממש תכופים ושאני מדממת היא בדקה שוב פתיחה. היא הסתכלה עלי ואמרה לי שאני לא הולכת להאמין אבל אני בפתיחה של שמונה (!!!). היינו בהלם, לא האמנו שזה אוטוטו הולך לקרות. זה היה כבר השלב שבו צרחתי (בכל המסדרון שמעו אותי...), אמרתי שכואב לי, רציתי אפידורל (די התחננתי, אבל אמרו לי שיש שתי יולדות לפני, מה שלגמרי לא עניין אותי...). חיברו אותי לנוזלים (הכנה לאפידורל), התפתלתי על המיטה והצירים כל כך כאבו.

המיילדת שאלה אם אני מוכנה לזרום איתה. היא אמרה לי שהיא יודעת שרציתי לידה טבעית, בלי שום התערבות ושהיא תעשה הכל בשביל להקל עלי. היא בדקה שוב פתיחה – פתיחה של עשר. זהו, ש' מוכן לצאת החוצה. ע’ ואני הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה קורה, הוא באמת הולך לצאת. המיילדת וסטאזרית שהיתה איתה התחילו להכין את הערכה לקבלת התינוק והורידו את החלק הקדמי של המיטה (זה רגע שהוא פשוט בלתי נתפס) שכבתי על הצד והמיילדת אמרה לי ללחוץ כשאני מרגישה את הציר. לחצתי וצרחתי.

בין ציר לציר היו כמה רגעים של מנוחה. המיילדת הלכה בינתיים לחדר אחר (מלחיץ!). כשציר נוסף הגיע צרחתי לה שתחזור כי אני ממש מרגישה שהוא יוצא. היא השעינה לי רגל אחת על הכתף שלה ולחצתי. הרגשתי שאני לגמרי נקרעת. זה כאב וצרב ושרף והכאבים בגב היו כל כך חזקים. המיילדת הכניסה את היד וש' עשה את הסיבוב הנכון לתוך האגן. בין לבין המרדימה הגיעה אבל כבר לא היה בה צורך. אחרי כמה צירים כאלה והרבה צעקות והתפתלויות הראש התחיל לבצבץ והיא אמרה שהיא רואה שיער שחור  (ואני אמרתי שהוא צריך להיות ג'ינג'י...). בשלב מסוים אמרתי שאני לא יכולה יותר ושתוציא אותו החוצה. היא עשתה חתך ואחרי כמה לחיצות נוספות הראש היה בחוץ. הכתפיים כבר החליקו החוצה.

אי אפשר לתאר במילים את הרגע הזה, אבל בכל פעם שהתמונה עולה לי בראש אני מתמלאת בדמעות. ביקשתי שתשים אותו עלי ככה כמו שהוא, עם כל הנוזלים והדם. הוא היה מלא בדם והיה ריח חזק ומוזר. הוא ישר זחל לעבר הציצי וינק. כשתיארתי לעצמי את הרגע הזה במשך ההריון חשבתי שאבכה, אבל הייתי במין תחושת אופוריה מטורפת, גלים של שחרור אחרי כאב עצום. נגעתי לו בטוסיק, בידיים, בראש ולא הפסקתי להגיד שוב ושוב שאני לא מאמינה שהוא בחוץ ושהוא שלנו. ע’, הנשמה המדהימה שלי, חיבק אותנו ובכה. אי אפשר להאמין, אי אפשר לתאר. המיילדת חתכה את חבל הטבור ולקחה את א’ (מאז הוא א’...) לשקילה וטיפול והחזירה לנו אותו עטוף כולו לעוד שעתיים מדהימות. בין לבין לחצתי החוצה את השיליה (לא מורגש בכלל). אחר כך הגיע הרופא לתפור את החתך הוא ביקש מע’ לצאת וא’ נשאר עלי. זריקת הרדמה קטנה ותפירה.  כבר כלום לא כאב לי.

המיילדת אישרה לאמהות שלנו להיכנס, ואחר כך האבות נכנסו והסתכלו על המתוק הזה שוכב לו בעריסה לידי. המיילדת לקחה את א’ לתינוקיה (כל כך רציתי שיישאר עוד).  ע’ (שהיה צריך לאסוף את כל הדברים מהחדר לידה) הצטרף אליו לשם והיה לידו והחזיק לו את היד כשהוא צווח כשחיממו אותו מתחת לתנור. 

אחרי שניקו אותי (החדר נראה כמו בית מטבחיים) הובילו אותי על המיטה למחלקת יולדות. בדרך נופפתי למיילדת והודיתי לה שוב ושוב (אגב, בחדר לידה היא אמרה שהייתי יולדת מדהימה וששיתפתי איתה פעולה. שזרמתי איתה ושהייתי ממש גיבורה J).

במחלקת יולדות פגשתי באחות כוח עזר מדהימה, שהפכה את החוויה לכל כך נעימה. עשיתי פיפי בסיר כי אסור לקום מהמיטה ואכלתי קצת. ההורים שלי היו איתי. ע’ היה עם א’ בתינוקיה. אחרי שכולם הלכו וא’ ישן בתינוקיה ע’ חזר ונכנסתי להתקלח עם ע’ שעזר לי (לא יכולתי לעמוד על הרגליים...). נפלתי במקלחת לידיים של ע’ והאחות מייד באה לעזור. הגוף הרגיש כל כך עייף וחלש אבל התחושות הן של כוח עילאי. בשתיים עשרה בלילה ע’ כבר היה צריך ללכת (אין לבעלים אישור להישאר בלילה @#!%) ונשארתי לבד. כל כך רציתי שע’ וא’ יישארו לידי. לא הייתי עדיין מוכנה לגמרי להישאר עם א’ לבד, הרגשתי שאני צריכה קצת להתאושש.

דיברתי בפלאפון, סמסים וניסיתי להירדם. בלתי אפשרי!!!  כל חצי שעה קפצתי לתינוקיה לראות שהכל בסדר עם א’, והוא ישן. איך אפשר להשאיר אותו שם???  בארבע כבר הלכתי להביא אותו אלי. החזקתי אותו, הנקתי אותו, ליטפתי אותו ולא האמנתי שהוא שלנו. ע’ הגיע בחמש, הסיט את הווילון וראה אותי מניקה את א’. תמונה בלתי נתפסת.

בבוקר התקלחתי ולבשתי את הבגדים שלי (ויתרתי על החלוק ה'מקסים' של המחלקה). היינו צריכים להחזיר את א’ לתינוקיה לביקור רופאים. ירדנו למטה לשתות קפה – עדיין לגמרי לא קולטים את התחושות. לא הפסקנו לדבר על זה. הדרך למטה היתה מוזרה – פחות מעשרים וארבע שעות מאז שהגענו עם צירים וחוסר ודאות, אנחנו הולכים באותה הדרך  – מאושרים, בלי הבטן  עם א’ בתינוקיה.

בלילה השני א’ כבר היה איתי אחרי שחתמנו על ביות מלא. זהו, אנחנו אחראים להאכיל, לחתל, להשגיח. בקושי ישנתי בלילה. החזקתי לו את היד והסתכלתי עליו שוכב לו בעריסה כל כך רגוע. בלילה הנקתי, חתלתי ושוב הנקתי ושוב חתלתי. הכל באמת כל כך זרם בטבעיות. הרגשנו כל כך מוכנים לזה.

למחרת הרופאים שיחררו אותי וחיכינו שא’ יקבל גם הוא מכתב שחרור אבל היה חשש שיש לו צהבת. רק מהמחשבה שאני אצטרך להישאר עוד לילה בבית חולים, בלי ע’, התחלתי לבכות. (ולזה מתווסף הסיפור ששמעתי מזו שהיתה איתי בחדר ואמרה שלתינוק של חברה שלה היתה צהבת ואת האמא שיחררו הביתה ואותו לא. מפלים של דמעות). כשלקחו לו דם מהעקב היינו צריכים לחכות בחוץ, וזה נורא. הצצתי פנימה והוא בכה. מיד כשהיא סיימה לקחתי אותו על הידיים. תוצאות הבדיקה שהתעכבו והתעכבו היו בסוף שליליות. אין צהבת J.

זהו, הולכים הביתה. בדיקת רופא אחרונה. הסברים אחרונים מהאחות. חתימה על מלא טפסים. חיתוך של הצמידים. הלבשה של א’ בבגדי היציאה הביתה. א’ בתוך הסלקל. כולנו בדרך הביתה. כמה דמעות נשפכו בדרך לאוטו ועד שהגענו הביתה. לא קולטת שאנחנו יוצאים מבית החולים בשלישיה. אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליו. בבית, כולם חיכו עם מתנות ובלונים. רצינו את השקט שלנו, אז ממש גירשנו את כולם צ'יק צ'אק.

זהו, אנחנו בבית. היום השני של א’ בבית, היום החמישי שלנו כמשפחה והתחושות שלי נעות בין אושר מוחלט וטוטאלי לחשש ורצון לחזור למוכר הקודם (ואפילו לבית החולים). מרגישה שצריכה לעבור איזשהו תהליך של פרידה; פרידה מהבטן, מההריון. פרידה מאיתנו כזוג. אני מסתכלת על התינוק הבלונדיני עם העיניים הכחולות ששוכב לי בידיים ומתקשה לקלוט שהוא יצא ממני. לחוויה ייקח עוד זמן עד שתשקע ותעבור איזשהו עיבוד עמוק. יומיים לא  קלים – התפרים כואבים, החזה ממש (מ  - מ – ש) גדוש וכ ו א ב, והעייפות כבר כאן. אני בוכה מידי פעם (ולרוב ממש בלי שום סיבה). וע’ (שכבר כתבתי שהוא הפרטנר המושלם לחוויה הזאת ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו?!) מתעקש שאני אשחרר ואבכה ואבכה ואבכה.

לא אוהבת את התחושות האלה אבל הם שם ולא נלחמת בהן. זה לגיטימי, זה כתוב בספרים, וזה גם הורמונלי. זה מבלבל. חמישה ימים עברו מאז שא’ נולד והחוויה הרגשית היא כל כך חזקה, סוחפת, לפעמים מתישה בעוצמה שיש בה. מצד אחד רוצה כבר להיכנס לשגרה, מצד שני לא מוכנה עדייו לוותר על התחושות החזקות של החוויה המדהימה הזאת. והיום, רק ממרחק של חמישה ימים, מרגישה שלא הייתי מוותרת על כלום – לא על הכאב ולא על הצעקות – על כלום.