סיפור הלידה של הנסיך ליאור

מאת: אמא מאושרת

נסיך שלי,

במשך 4 שנים ניסינו להביא אותך לעולמנו, עברנו 7 הזרעות ו-2 טיפולי I.V.F. בטיפול השני נקלטנו והתבשרנו שאנחנו בהריון, וסוף סוף אתה נוצר אצל אמא.

ההריון עבר בסדר, לא עשית הרבה צרות לאמא, בלי הרבה בחילות, עם הקאה אחת או שתיים, עלייה סבירה של 11 ק"ג במשקל.

בשבוע 23 אמא חלתה בשפעת, ביום רביעי אחד נסענו למיון כי לאמא עלה החום ל-38.7 מעלות.

במיון בדקו אותנו, ראו שאתה בסדר, וגם עשו מוניטור, ואז גילו צירים מוקדמים...  אז התחיל ה'סרט': אשפוז, אנטיביוטיקה, מוניטור צמוד כל שעתיים.

אמא שוחררה אחרי 5 ימים הביתה עם הנחיה לנוח והתחילה לקבל כדורים כדי למנוע צירים, כדורי פרסולאט במינון גבוה.

בשבוע 27 הגענו לרופא המקסים שעזר לאבא ואמא להביא אותך אלינו, לבדיקה שגרתית, ואז שוב היו צירים במוניטור, שוב נשלחנו למיון כדי לקבל זריקות צלסטון כדי שאם תיוולד מוקדם חס וחלילה, שהריאות שלך יהיו מפותחות. שוחררנו הביתה אחרי שהצירים נרגעו, ומאז, אמא הייתה בבית בשמירת הריון.

הגיע אמצע חודש שמיני, אמא הפסיקה את התרופות, בבדיקה אצל הרופא הייתה פתיחה של 1 ס"מ ומחיקה של 50%, הראש שלך כבר התבסס טוב למטה בתעלת הלידה, רצית כבר מאוד לצאת...

היו צירים פה ושם, ואפילו קצת כואבים, אבל לא ילדנו...

שבוע לאחר מכן, היתה כבר פתיחה של 2 ס"מ עם מחיקה של 50%, ועדיין לא ילדנו.

3 שבועות נשארנו עם פתיחה כזאת. בביקור שבוע לפני הלידה (יום חמישי) הראית במוניטור ירידה בדופק כשהיה ציר. הרופא ואמא נבהלו, אמא גם לא הרגישה אותך כמו שצריך, אז הרופא עשה סטריפינג עדין כדי לעזור לך לצאת, נשלחנו שוב למיון, ושוחררנו אחרי כמה שעות טובות כשסוף סוף הרגשנו אותך והכל היה בסדר.

4 ימים לפני הלידה: יום ראשון, שוב היינו בבדיקה אצל הרופא. אמא סיפרה לרופא שהצירים נעלמו לגמרי מאתמול ואין שום דבר. הרופא כבר רצה שתצא כי היית המון זמן למטה בתעלת הלידה וכבר הראית אי נוחות ברחם, אז הוא שוב עשה סטריפינג, אבל יותר אגרסיבי.

בינתיים אמא סחבה את אבא לים, ללכת על החול. עשינו הליכות בשכונה, אפילו השתוללנו קצת. כלום לא עזר, אין בכלל צירים, אתה בשלך, תחליט מתי לצאת.

יום לפני הלידה: לאמא כבר נמאס מאוד! רוצה אותך בחוץ, רוצה לראות אותך, להסניף אותך. אבא היה בעבודה ואמא עשתה שעה הליכה לבד בשכונה, היה כל כך חם.

כשאבא הגיע הביתה בערב, בניגוד לימים קודמים שאמא הכינה את כולם יום יום שהנה- היום אני יולדת! אמרתי לאבא שמחר הוא הולך לעבודה כרגיל כי אין אפילו צרצור אחד קטן, ואמא החליטה שהכי טוב שתצא כשתרצה לצאת. אבא הלך לישון ב-12 בלילה, אמא ב-2 בלילה כי לא יכלה להירדם.

יום חמישי,03.05.07 יום הלידה:

אמא מתעוררת ב-06:35 מציר כואאאבבב שבא תוך כדי שינה, אמא התפתלה במיטה, תפסה חזק חזק את השמיכה, ונשמה כמו שלימדו אותה לנשום בקורס הכנה ללידה. זה היה ציר ממש, לא כמו כל הצירים שהיו לפני, הציר הזה היה שונה.

אמא קמה, שטפה פנים, שתתה שוקו, השקתה את העציצים, גלשה בפורום ואפילו הספיקה לראות קצת טלוויזיה.

הציר השני הגיע ב-07:05, כואב יותר מהקודם, אולי אפילו ארוך יותר. אמא הייתה בשירותים, בדרך פגשה את הפקק הרירי המפורסם שבטעות חשבה שפגשה אותו 3 שבועות קודם לכן, בזמן הציר אמא תפסה מה שיכלה, עצמה עיניים ונשמה. אוקיי, אמא חשבה: זה צירים, אבל לא נראה לי הגיוני שצריך להיות ציר כל חצי שעה.

מה שהיה מוזר לאמא, זה כמה אפשר להיכנס לשירותים, עדיין לא אכלתי כלום (אמא הייתה 4 פעמים בשירותים).

ב-07:15 הגיע ציר נוסף כואב ואז אמא אמרה שהצירים לא סדירים ושזה כנראה תיכף יעבור.

ב-07:20 אבא התעורר ושאל את אמא מה קרה. אמא אמרה שיש צירים לא סדירים ושהכל בסדר.

פתאום הגיעו צירים כל 10 דקות ונהפכו לכואבים יותר ויותר.

ב-07:45 אמא נכנסה למקלחת כי ממש כאב לה וביקשה מאבא שיתזמן כל כמה זמן ומה אורך כל ציר. ואז התחילו הצירים ממש לכאוב! 3.5 דקות ו-50 שניות כל ציר, ועם כל ציר אמא צעקה.

אמא אמרה לאבא שיחכה בינתיים עם העבודה ונראה מה נעשה.

ב-08:15 אמא כבר התחילה לצרוח כשהיו צירים, אפילו המים החמים לא עזרו לכאבים. אבא הציע ללכת למיון ואמא אמרה: "צריך שעה של צירים. אם הצירים ימשיכו עוד חצי שעה אז ניסע למיון".

בינתיים אמא ראתה כוכבים, בעצם את כל הגלקסיה. כל ציר הכירה כוכב אחר: נפטון, שבתאי, נוגה, כל ציר אמא צרחה יותר ויותר.

ב-08:45 נגמרו המים החמים, ואמא הרגישה שהיא עוד שנייה מתעלפת, אבא התקשר להודיע שלעבודה הוא כבר לא יגיע, ואמא צרחה עליו שיעזור לה לצאת מהמקלחת.

עד שאבא הצליח לנגב ולהלביש את אמא עברו עוד 10 דקות של צירים כואבים בטירוף, ובזמן שאבא התארגן והתלבש, אמא מצאה את עצמה נזרקת על כדור הפיזיו ומתנדנדת קדימה ואחורה.

אבא עזר לאמא לשים נעליים ויצאנו לכיוון בית החולים שנמצא במרחק 2 דקות נסיעה.

09:05 הגענו לבית החולים, אבא הוריד את אמא בכניסה לבית החולים והלך להחנות את האוטו.

אמא הצליחה לעשות בדיוק 5 צעדים עד הכניסה, ואז מצאה את עצמה תופסת את הדלת בכניסה ומתפתלת כלפי מטה.

אישה נחמדה שראתה את אמא הציעה לעזור לה להגיע למיון יולדות. בינתיים מיילדת נחמדה שעברה במקום רצה להביא כיסא גלגלים, ומיילדת אחרת עזרה לאמא להתקדם לאט לאט למיון.

בינתיים אבא בא ועזר לאמא ביחד עם המיילדת להיכנס למיון, אבא הלך לפתוח כרטיס לאמא, ואמא נכנסה למיון יולדות. שתי יולדות נחמדות עזרו לאמא לשכב על המיטה, בדקו את אמא, פתיחה של 3 ס"מ ומחיקה של 100%.

אמא הייתה מאושרת, לא חוזרים הביתה בידיים ריקות, חוזרים עם תינוק. מיילדת נוספת חיברה את אמא למוניטור כדי לראות שאתה בסדר ושהצירים לא מציקים לך יותר מדי.

בינתיים אבא נכנס לחדר, המיילדת אמרה לו שילך שוב כדי לעשות קבלה ללידה. אבא קיבל שוק...

בינתיים אמא אמרה לאבא להתקשר לסבא וסבתות שלך, שיבואו.

אמא מתחננת שישימו לה עירוי כדי לקבל אפידורל ופתאום, בלי משמעות ומחשבה, אומרת למיילדת: "תחברי אותי לעירוי, אני לא אספיק לקבל את האפידורל, כואב לי", והמיילדת אומרת לה: "אל תדאגי, לידה ראשונה, תספיקי כמו גדולה לקבל אפידורל". בינתיים חיברו את אמא לעירוי.

09:16 כולם יצאו והשאירו את אמא לבד. אופס, פתאום יורדים המים... אמא'לה, אין אף-אחד בחדר, ולאמא אין כוח לצעוק כדי שמישהו יבוא.

נכנסה המיילדת עם בגדים של לידה, וכיסא גלגלים, בדקה את המים, צלולים. אמא מאושרת למרות הצירים הכואבים.

09:30 המיילדת מפשיטה את אמא, עוזרת לה לשבת בכסא הגלגלים ומכניסה אותה לחדר לידה, חדר מספר 2. אמא מוצאת את הכוח להיזרק על המיטה ומתפתלת מכאבים. מדי פעם צורחת והמיילדת מזכירה לה לנשום.

10:05 מה עם האפידורל? אמא צועקת על אירינה המיילדת. "כל המרדימים בניתוח, ברגע שיצאו תקבלי אפידורל", אמא רואה כוכבים וצורחת עם כל ציר בלי שליטה. ממש כואב.

המיילדת בודקת פתיחה ומסמנת לאבא משהו עם היד.

כשהיא הולכת, אמא צועקת על אבא שלא ישקר לה ושיגיד לה כמה פתיחה. "פתיחה של 7 ס"מ". אמא כמעט מתעלפת, זהו, אבד הסיכוי לאפידורל, המיילדת זורקת משפט כמו: "תוך שעה היא יולדת" ואמא נכנסת לסרטים. מה יולדת, רגע, זה מהר מדי, אני רוצה אפידורל עכשיו!!!!

המיילדת מציעה בינתיים לאמא להיכנס למקלחת כדי שירגיעו מעט את הכאבים, עד שיגיע המרדים. עוזרים לאמא להיכנס למקלחת, עוברות 20 דקות של צרחות במקלחת.

מגיעה מלאכית בשם זהבה שמתנדבת בבית החולים ועושה לאמא מסאז' בגב התחתון ומנסה להרגיע אותה. אמא בוכה לה, שהיא לא רוצה לידה טבעית. היא לא התכוננה לזה, היא רוצה אפידורל. זהבה מרגיעה ואומרת, שאין כמו לידה טבעית, זה הכי קל. ממשיכים לרדת המים, ואמא מרגישה שמתחילים צירי הלחץ. היא קוראת בפחד לאבא ואומרת לו לקרוא למיילדת, כי יש צירי לחץ. אמא לוחצת בלי שליטה.

10:30 המיילדת בודקת פתיחה ומסמנת לאבא עם הראש לצאת איתה החוצה.

כשאבא חוזר, אמא צורחת עליו שהיא תולה אותו והורגת אותו, אם הוא לא אומר לה את האמת כמה פתיחה יש. אבא אומר בשקט: "פתיחה של 9.5 ס"מ", ומנגב לאמא את הזיעה עם מגבונים. אמא בוכה. איך יולדים לידה טבעית? ואז צועקת על אבא שיקרא לסבתא להיכנס מהר. סבתא נכנסת ואמא צועקת אליה: "איך ילדת אותי בלי אפידורל? איך עשית את זה?!".

סבתא מסבירה לאמא שזה הכי קל והלידה היא הכי כיפית ועוברים את זה ציר ציר. בינתיים מגיעה המיילדת, מוציאה את כולם חוץ מאבא ושניהם עוזרים לאמא לעבור למיטה. אירינה המיילדת המקסימה מסדרת את המיטה ללידה ואמא בוכה ומבקשת ממנה עזרה. "תעשי כל מה שאני אומרת ויהיה קל, תיכף זה נגמר", אמא בוכה, פוחדת.

אירינה נותנת אישור ללחוץ כשיש ציר. "תעשי קקי" היא אומרת לאמא. אמא לוחצת, רועדת מהפחד, ולוחצת בלי שליטה. כולם מאזינים מבחוץ, אבל לאמא לא איכפת והיא צורחת חזק כשיש ציר.

המיילדת אומרת לה לא לצעוק. לעצור את הנשימה ולדחוף. אמא דוחפת ודוחפת, כשנגמר הציר היא נחה. המיילדת אומרת לה: "הנה הראש, רוצה לגעת?", אמא מסמנת לא עם הראש ."רק תוציאי אותו, אני פוחדת", אמא אומרת. אבא מציץ להסתכל ומתלהב.

המיילדת שופכת המון שמן שקדים שאבא הביא לה, ואמא ממשיכה לדחוף. אמא מרגישה את הראש, ובלי שליטה לוחצת,  המיילדת צועקת לא לעצור, להמשיך לדחוף חזק עוד ועוד ועוד. פתאום שורף קצת ואירינה צועקת לא לדחוף, לנוח, אמא מנסה לנשום כמו כלב אבל לא הולך, היא חייבת שוב לדחוף, ודוחפת בלי שליטה, צורחת צרחה כאילו מישהו הורג אותה, ופתאום אתה בחוץ.

שמים אותך עליי. אמא מסתכלת מהר על השעון - 10:55.

אמא בשוק, כולך קטן ושברירי. אבא חותך את חבל הטבור, רץ להביא את המצלמה והמיילדת לוקחת לשקול אותך. 2.480 ק"ג. קטנצ'יק. שמים אותך שוב עליי, ואמא מסתכלת ולא מאמינה. "הילד שלי, התינוק שלי, המלאך שלי, הנסיך שלי". אמא מתחילה לדבר אליך כמו שדיברה אליך כשהיית ברחם ואתה פותח עיניים ומסתכל עליה.

המיילדת בודקת אם יש קרעים ואומרת: "קרע פנימי קטן, צריך קצת תפרים". אמא פוחדת שזה יכאב לה והמיילדת אומרת שתהיה זריקה מקומית. אבא לוקח אותך, תופרים את אמא. אמא בשוק שזה נגמר, בהלם שילדה לידה טבעית וכל-כך מהירה. מנקים את אמא ומעבירים אותה לחדר התאוששות. אבא איתך. לא עוזב אותך לרגע.

ב-15:00 אמא באה לראות אותך במחלקת ילודים, אתה כל כך קטן ואמא פוחדת להרים אותך. מהרגע שאמא מרימה אותך, לא עוזבת אותך לרגע.

נסיך שלי, חיים שלי, ליאור המתוק שלי:

כל-כך רצית לצאת, יצאת תוך 4 שעות מרגע שהתחיל הציר הראשון.

מאושרת כל-כך שנכנסת לחיינו, אוהבת אותך בטירוף, מסניפה אותך כל נשימה, שמחה להניק אותך, לחבק אותך, לנשק אותך.

מלאך שלי: אתה שווה כל כאב שעברתי כדי להביא אותך אליי, אתה שווה כל ציר שהיה.

אתה ילד טוב, כל-כך תמים ושליו. כל כך רגוע. לא יודעים איך חיינו בלעדיך עד היום...

תמיד אשמור עליך, תמיד אגן עליך, אדאג לך, אחבק אותך, אנשק אותך ואטפל בך.

הבאת לנו כל-כך הרבה אושר ואור הביתה, ומשמעות השם שבחרנו לך- ליאור, שתמיד יאיר לך האור.

שתהיה תמיד בריא, ילד טוב, שתהיה תמיד מאושר ושמח.

מאחלים לך שתצליח בחייך.

אמא ואבא