סיפור הלידה של מעין שטרן

הם היו רק כמו איזו הילה ששומרת עלי מסביב
|
הדפס
|
שמור

 מאת: רווית שטרן 

מעין


הקדמה

הספור הזה מתחיל בקיץ 2006. מלחמת לבנון השנייה. בערב ט"ו באב, בדרך לבלוי ערב רומנטי קבלנו הודעה שנועם נהרג. כשעמדתי בלווייה והסתכלתי לשמיים, כאילו אמר לי מישהו פתאום, שאני בהריון. בדרך הביתה עוד בקשתי מי’ שאם זה יהיה בן, נקרא לו בשם קשור לזכרו...

 

כמה ימים אחר כך, כשלא קיבלתי בבוקר, לא המתנתי, ובסוף אותו היום כבר הראיתי ל-י’ מקלון בדיקה ביתית עם פס חלש. הוא לא האמין...

 

ההריון
תאריך הווסת האחרונה להריון הזה היה יום אחרי התאריך בהריון של ירדן. אולי הייתי צריכה להקשיב מראש לקול הפנימי שאמר לי שאלד בערך באותו תאריך. אז אולי לא היו מטרידים אותי הצירים שהתחילו בחודש שישי והמשיכו עד...הסוף ;-)

 

כמו בהריון הקודם, ביליתי לפחות חודש בידיעה שהיום אני יולדת. שיגעתי את אורנית (הדולה וחברה טובה מאד) וגם את מיכל (המיילדת) , ובכל לילה הייתי הולכת לישון וקמה כאילו כלום... לא הצלחתי להבין איך זה שגם כדולה ומדריכת הכנה ללידה, בלידה שלישית, אני לא מצליחה לזהות אם זה זה או לא...

 

כל התאריכים שהתכווננתי אליהם חלפו ועברו ואתם גם התל"מים השונים והתחלתי להילחץ. העייפות והכאבים התחילו להשפיע, התחלתי מעקב הריון עודף במרפאת האחיות , והתחלתי לשקשק מהאופציה של צורך בזירוז בבית חולים...

 

ביום רביעי, 02/05 הייתי שוב בפגישה עם מיכל בקליניקה שלה – פגישה שלא האמנתי שנגיע אליה...

 

היא נענתה ללחץ שלי ובדקה אותי – 3 ס"מ, צוואר רך, 50% פתיחה, העוברית מבוססת יפה למטה... נו, מה חדש? גם עם ירדן הסתובבתי ככה זמן מה...

 

אחרי שנרדמתי במהלך הטיפול הנעים שעשתה לי יצאתי, ולבקשת י’ החלטתי להצטרף אליו לארוחת צהריים ליד העבודה, למרות שידעתי שזה יגזול את הזמן לשנת הצהריים שלי...

 

הלכנו לאכול, המשכתי בקניות בחנות הצעצועים של מתנות לבנות לאחרי הלידה, ואפילו הספקתי לקנות פירות וירקות, לפני שלקחתי את הבנות מהגנים.

 

אחה"צ עבר עם צירים קצת יותר מורגשים וסדירים, ברמה שתזמנתי כל 5-6 דקות אבל לא התרגשתי...

 

הלכתי לישון בידיעה ברורה שאקום בבוקר כרגיל, רק שהפעם זו היתה יותר תקווה מידיעה: שעת חצות הביאה אתה את ה-03/05 – יום ההולדת של ירדן, שמאד קיוויתי שלא תצטרך לחלוק אותו עם אחות קטנה. מה גם שלאותו בוקר קבענו לחגוג לירדן יומולדת בגן והכל, כולל עוגה מפוסלת מבצק סוכר בצורת פו הדב חיכה לבוקר.

 

בשתיים לפנות בוקר התעוררתי וקלטתי שיש צירים חזקים ותכופים. נלחצתי...

 

ירדתי לסלון לראות טלוויזיה ותזמנתי צירים כל 9 דקות. ישבתי על הספה ועשיתי סבובי אגן, והמחשבות רצו לי בראש בטירוף - מה יהיה אם הלידה תתקדם עכשיו כמו הקודמת? נצטרך לקחת את הילדות, ואיך כל הציוד ליומולדת יגיע לגן? ואיך... ומה יהיה?

 

בסביבות 4 הרמתי טלפון לאורנית. עד שהיא הגיעה הצירים המשיכו בערך באותה תדירות והיה לי ברור שאני בכיוון הנכון, י’ קם והיה איתי בערך עד היא הגיעה. ניפחנו לירדן בלונים שיחכו לה בחדר כשתקום, עמדנו, התחבקנו ונשמנו על המרפסת עם אור הזריחה...

 

אורנית הגיעה בסביבות 6:00 ויצאנו להליכה בשכונה. הצירים הפכו לתכופים וכואבים יותר במהלך ההליכה והרגשתי גם שמשהו מרטיב לי את התחתונית. כשחזרנו הבנות היו ערות. בשירותים ראיתי הפרשה חומה שעודדה אותי, ובזמן שהלבשתי את הבנות, הצירים הצטופפו והגיעו כל 4 דקות בערך. לפני היציאה לגן עוד עשינו כמה תמונות משפחתיות אחרונות לפני התוספת החדשה למשפחה.

 

הצירים היו כבר ממש משמעותיים ואורנית שאלה אם לא כדאי לדעתי להתקשר למיכל. אמרתי שכן ובקשתי שתתקשר אליה היא כי הייתי כאובה ולחוצה מדי ויצאנו בידיים מלאות לכוון הגן.

 

כמה דקות אחרי שחזרנו מהגן (השעה היתה בין 8:00 ל 9:00 לדעתי) מיכל הגיעה. היא בדקה אותי והיו 4 ס"מ – בהחלט התקדמות מאתמול.

 

נכנסתי למקלחת וביליתי שם מן מה. בינתיים אורנית וי’ ארגנו את החדר ואת כל הציוד הדרוש ללידה. אצלי – הצירים נעלמו. כשיצאתי מהמקלחת הרגשתי פתאום כאילו סתם קראתי להן לפני הזמן והרגשתי נורא. מיכל אמרה שהיא תלך ליולדת שילדה כמה ימים קודם ותחזור.

 

המן עבר והצירים לא חזרו להיות תכופים כשהיו. גררתי את אורנית וגם את שרון – חברתי הטובה ודולה מתחילה – שהגיעה בינתיים לצעדה נוספת. בצעדה – צירים כו-א-ב-י-ם... כל 3 דקות בערך. עוד לפני שחזרנו התקשרתי לעדכן את מיכל שאמרה שהיא בדרך.

 

חזרנו הביתה והם שוב נעלמו והתרווחו. מיואשת התקשרתי למיכל ואמרתי שלדעתי אין צורך שתבוא בינתיים.

השעה כבר היתה שעת צהריים, סביבות 12:00. החלטתי והודעתי לאורנית ושרון, שאלוהים יודע מתי הלידה הזו תתרחש, ושכדאי שבינתיים ילכו הביתה ואני אלך לישון.

 

הן אכן הלכו וי’ ואני הלכנו לישון. (לא לפני עוד נסיון סקס לזירוז).

 

התעוררתי אחרי כשעתיים, בהן היו צירים, אבל לא משהו שיכולתי להגדיר כסדיר. בשירותים פגשתי המון הפרשות, מלוות בצבע חום-אדום, שהבהירו לי שמשהו קורה.

 

חיכיתי שי' יתעורר, ומאחר שראיתי שהצירים עוד לא סדירים החלטתי לנסוע אתו לקחת את הבנות מהגן.

 

כשחזרנו, עם אנחת רווחה על שצלחנו את יום ההולדת בשלום (רק בלי תמונות כי הצוות לא ידע להפעיל את המצלמה שהבאנו מחברים כדי לא ללדת  בלי מצלמה) החלטתי לשלוח את הבנות להוריי. ארגנתי תיק עם כל מה שהן יצטרכו וכהרגשתי שהצירים מתחזקים זירזתי את י' לצאת.

 

השעה הייתה בערך 17:30. לראשונה במשך כל היום הייתי לגמרי לבד. ישבתי על הכדור מול הטלויזיה רק כדי לגלות שכל 6 דקות בערך אני מפספסת 2 דקות או יותר מהפרק וצריכה להריץ אחורה. הצירים דרשו כבר את כל תשומת הלב שלי וכבר התחלתי להשתמש בקולות בנוסף לכדור...

 

הרגשתי שעבר די הרבה זמן ככה (בכלל, מפה אלמנט הזמן די איבד את מקומו) והרגשתי שאני נורא רוצה מקלחת. התקשרתי לי' שרק הגיע להורי ובקשתי שיחזור. גם לאורנית התקשרתי  – עדיין לא בטוחה בעצמי ש"זה הזמן" לקרוא לה לחזור. היא אמרה שהיא יוצאת לדרך ובקשה שאעדכן את מיכל.

 

בשני הנסיונות הראשונים להשיג את מיכל הסתיימו בשיחה ממתינה. לא הבנתי מה קורה עד שהצלחתי להשיג אותה. היא אמרה שיש לה 2 יולדות נוספות בערך באותו מצב שלי. היא בדיוק הגיעה לאחת היולדות, ענת שהייתה גיבוי נמצאת אצל יולדת אחרת ואם אני רוצה – אפשר לדבר עם אילנה.

 

סיכמנו שהיא תדבר עם אילנה ובמקביל תודיע לי תוך כחצי שעה מה קורה אתה, ושבינתיים אדבר גם אני עם אילנה.

 

סגרתי אתה את הטלפון והייתי די לחוצה. האפשרות של לידה עם גיבוי היתה תמיד אופציה מקובלת, אבל חשבתי על ענת, ואת אילנה בקושי הכרתי... התקשרתי לאורנית וסיפרתי לה. לשבריר שנייה עוד חשבתי ואמרתי לה שאולי זה סימן שאני לא צריכה ללדת בבית. במהלך השיחה כל הזמן צירים שדורשים ממני את מלוא תשומת הלב. בסופה החלטתי ואמרתי לאורנית שכנראה שככה זה צריך להיות ובכל מקרה מי שאני צריכה איתי בלידה יהיה שם.

 

כרבע שעה עברה ובה הצירים כבר הצטופפו לכל 4 דקות. הרגשתי שאני לא יכולה להמתין לתשובה ממיכל והתקשרתי לאילנה. מיכל עוד לא הספיקה לדבר אתה ולקחו לי כמה דקות טובות להסביר לה מה קורה בין ציר לציר. למזלי הרב היא בדיוק היתה על כביש 6 ליד מחלף חורשים. מיכל לא ענתה לי בטלפון אז שלחתי לה SMS שדיברתי עם אילנה ושהיא בדרך. תוך רבע שעה היא הגיעה, עם מעין- בת ה-16 המקסימה שלה שהיתה אתה ברכב ונאלצה להעביר את כל מהלך הלידה למטה בסלון (ראתה המון טלוויזיה... ;-)).

 

דקות אחריה הגיע י’ ואורנית ושרון אחריו. השעה היתה סביבות 18:30 .

 

הלידה
עלינו לחדר. אילנה בדקה אותי ודיווחה על 5-6 ס"מ. נכנסתי למקלחת ונהניתי מהמים החמים . עיקר הכאב היה בבטן התחתונה אז כוונתי את הזרם לשם וכל הזמן עשיתי סיבובי אגן והשמעתי קולות נמוכים וארוכים...

 

לא יודעת כמה זמן חלף עד שיצאתי. בינתיים אורנית ושרון דאגו להחשיך את כל הקומה ולהדליק נרות ועשו לי אוירה רומנטית ונעימה. בזוית העין ראיתי את שרוני מצלמת אותי בוידאו וזה ממש לא הפריע לי. היה לי קר ולבשתי חולצה. אחרי כמה צירים שהעברתי בעמידה כשי’ ואורנית מחבקים ומעסים אותי לסרוגין (או שזו היתה רק אורנית? לא זוכרת) עברתי למזרן עם הפוף שהיו על הרצפה. י’ שם ברקע את הדיסק של דין דין אביב ובמקום לעשות סתם קולות שרתי איתה במהלך ציר או שניים וגם ביניהם. אורנית עיסתה לי את הגב התחתון והבטן והקלה עלי מאד...

 

לאורך כל הזמן הזה, הרגשתי את הנוכחות שלהם כל הזמן שם, עוטפת, מחבקת, מעסה ומלטפת כשצריך, אבל הייתי שקועה עמוק בתוך מה שקורה בתוכי. הרגשתי כאילו ברגע שהייתי צריכה מישהו – הם היו שם, כל פעם מישהו אחר – אילנה, י’, אורנית ושרון, אבל כשהייתי צריכה שקט הם היו רק כמו איזו הילה ששומרת עלי מסביב – מרפרפים בשיא העדינות...

 

בשלב מסוים אני חושבת שאילנה הציעה להיכנס לאמבטיה, היא בדקה אותה ואמרה שאפשר גם לנסות ללדת בה. י’ מלא אותה אבל כשנכנסתי המים היו קרים מדי לטעמי. לא זוכרת מי רץ ומלא מים רותחים מלמטה... שכבתי באמבטיה. אילנה ישבה לצדי רוב הזמן וזה הרגיע אותי. אני זוכרת שהרגשתי שהצירים התרחקו, ואפילו יכלתי לדבר קצת עם אילנה ביניהם, אבל כל ציר שהגיע פשוט קרע אותי. הרגשתי נורא לא נוח להתמודד אתם באמבטיה. לא יכלתי להתנועע באופן שהקל עלי עד אז ונאלצתי להסתפק בקולות / צעקות. אני זוכרת שאורנית נכנסה מתישהוא ושאלתי אותה מה השעה. היא אמרה לי שסביבות 20:00 ולא האמנתי לה. היה נראה לי כאילו עברו שעות ארוכות...

 

לא יודעת כמה צירים עברו ככה. בשלב מסוים אורנית הציעה לי לצאת מהמים ומאחר ולא הייתי באמצע ציר בדיוק נורא רציתי להנות מהרגע ולהשאר במים. בסוף יצאתי. לשרותים. כל הזמן פיפי . היה לי נוח בשירותים, אבל אחרי כמה צירים חזקים מאד עם לחץ לטוסיק שהעברתי שם נראה לי שהחבר'ה התחילו להילחץ... כל ציר שהיה אז הביא אותי לסף כוחותי ואילנה הציעה לבדוק אותי. עליתי בקושי על המיטה והיא בדקה.

 

היא אמרה שיש 9 ס"מ ושוליים. אני זוכרת שתהיתי למה המים עוד לא פקעו ושחשבתי שבבית חולים כבר היו פוקעים אותם ומשחררים אותי מהצירים האיומים האלה... לא יכלתי לזוז מהמיטה. הרגשתי כאילו כל רגע מגיע ציר נוסף וקורע אותי. בשלב הזה התחלתי כל ציר עם קולות נמוכים ועמוקים כרגיל, ומהר מאד זה הפך לצעקה, בכי, "א-מ-אאאאאאאאאאאאאא."

 

לא הבנתי למה זה לא נגמר.. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך להתמודד עם הצירים האלה על המיטה... אורנית ישבה לידי עם סמרטוט רטוב על הפנים. מישהו (אילנה?) עיסה את הגב התחתון, י’ גם היה שם קרוב, החזיק לי את היד כנראה...

 

כשכבר לא הייתי מסוגלת יותר, פקעו פתאום המים. למרות שהיה על המיטה מרפד הייתי בטוחה שכל המיטה נרטבת. הספקתי להתעודד שדברים מתקדמים כשהגיע עוד ציר עצום...לא יודעת להסביר את זה, אבל לא ממש הצלחתי להרגיש את הלחץ של צירים הלחץ. בטח לא כמו בלידה הקודמת. הצירים המשיכו להיות מאד כואבים, בעיקר בבטן התחתונה. אילנה הציעה שאלד בכריעה. זה בהחלט התאים לפנטזיה שלי, רק שבה היה גם שרפרף לידה ופה לא...

 

ניסינו תנוחה אחת כשי’ מאחורי על הפוף וזה לא הלך. אילנה כוונה את הכל. בסוף התכווננו כך שי’ ישב על קצה המיטה שלנו, אני כורעת בין רגליו ואילנה מולנו. שרון ואורנית היו גם הן מולנו ושרון המשיכה וצלמה (עד שנגמרה הסוללה 10 דקות לפני שמעין יצאה...) התנוחה היתה לי מאד קשה למרות שמתחילת ההריון הקפדתי להתאמן על כריעה. תוך שניות מעטות השריר של הטוסיק כאב לי יותר מהלחיצות. כך שיצא שבכל ציר לחצתי, וביניהם י’ ואני נעמדנו כדי להקל לי על השרירים...

 

אני לא זוכרת כמה צירים לקח לה לצאת. לפי הרישום של אורנית ושרון השלב הזה לקח כחצי שעה. אני כן זוכרת את ההרגשה של התינוקת המדהימה הזו יוצאת מתוכי – שלב אחרי שלב. ממש הרגשתי את ההתקדמות שלה. בשלב מסוים אילנה אף הציעה לי להרגיש את הראש שלה – הכנסתי את היד פנימה והרגשתי את השער שלה קצת פנימה בתוך הנרתיק... קצת אחר כך היא אמרה שיש לה שיער שחור וצעקתי בצחוק "לא" כי י' הבטיח לי שהפעם תצא לנו בלונדינית...

י’ החזיק אותי ותמך בי כל הזמן מאחור. אילנה כוונה אותי ללחיצות נכונות. כל הזמן עיסתה ושמה רטיות על הפרינאום. בשלב מסוים הרגשתי את השריפה בפרינאום, אני זוכרת שאמרתי שאני מרגישה את הראש יוצא . הייתי מכוונת כולי להנחיות של אילנה. הצריבה למטה היתה כל כך חדה שחשבתי שאולי עדיף כבר שהיא תחתוך אותי . בקשתי ממנה להוציא אותה כבר... זהו, אל תלחצי, תנשמי... הראש יצא, והגוף, והופס – אני מחבקת אותה...  השעה בדיוקה 22:00 , אורנית אמרה לאילנה.

 

היא הרגישה לי כל כך קטנה בידיים... הייתי בטוחה שהיא פצפונת. היא לא ממש בכתה בשניות הראשונות והסתכלתי על הפנים של אילנה ואורנית כדי להיות בטוחה שהכל בסדר.

 

מהר מאד אחר כך אילנה בקשה ממני לתת לחיצה או שתיים והשילייה היתה בחוץ. רק בדיעבד הבנתי מאורנית, שהיה שם קצת דימום אבל לא קלטתי את זה...

 

לא שמתי לב מתי אילנה חתכה את החבל. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהוא כבר הפסיק לפעום.

 

עלינו למיטה.

 

הם סידרו מאחורי את הפוף, והצמדנו את הנסיכה – מעין – לציצי. זה היה פשוט מדהים להניק אותה בלי הפסקה ובלי לפחד שעוד מעט תבוא אחות לקחת אותה... הכל הרגיש לי כל כך טבעי ונכון... אחרי שנחתי נכנסתי למקלחת שלי, התקלחתי ברוגע וחזרתי לחיים שלי... ניצלנו את העובדה שהבנות ישנו אצל הורי ונהנו מלילה שלם של BONDINGזוגי עם הנסיכה החדשה שלנו. "לידה זה כזה דבר פשוט" אמר לי י' "למה צריך בכלל ללדת בבית חולים?" ואני הסכמתי אתו בכל לבי...

 

זהו... מאז עוד לא נפרדנו.

 

ורק עוד כמה מלים לסיכום:


מעין נולדה ב03/05, יום ההולדת של ירדן. היא נולדה במשקל 3.950 בלי חתכים ועם קרע פנימי קטנטן שלא היה צורך אפילו לתפור (בלידות הקודמות חתכו אותי...)

 

אני חייבת הרבה מהחוויה הנהדרת שהיתה לי לצוות המדהים שהיה שם בשבילי במלוא מובן המילה: אילנה שמש, אורנית מזרחי, שרון פריזנט וי' שלי . אני יודעת שאלה הם בדיוק האנשים שהייתי זקוקה להם שם אתי. הם פשוט התאימו את עצמם לכל מה שהייתי צריכה באופן מושלם.

 

וסגירת או פתיחת מעגל קטנה – קראנו למעין בשם זה לזכר נועם גולדמן ז"ל (3 אותיות זהות) ולאחר שקצת לפני הלידה זה מה שחלמתי שיהיה...

 

לסיפור הלידה של מעין מנקודת הראות של הדולה אורנית.

 

לשליחת סיפורי לידה

תגובות הגולשים