סיפור ארוך על הלידה הקצרה של נועה

מאת: עדי

יום ראשון, לאחר שאושפזתי בשבוע ה-34 עם צירים לא סדירים ולא ואפקטיביים להשגחה ליומיים. הצירים נעלמו כמעט, בדיקת האולטראסאונד היתה תקינה, ולאחר שיכנועים של הרופא התורן שוחררתי הביתה עם הוראות לשתות הרבה מאוד מים, ולנוח. הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה ולקחתי חופשת מחלה. במשך השבוע שלאחר השחרור, כמעט ולא הרגשתי את הצירים שגם כך לא כאבו כלל אלא רק הטרידו.

התחילו לי כל מיני תופעות כמו בחילות שלא סבלתי מהן בכלל במשך ההריון, וכאבי מחזור. מה שהסתבר שכאבי המחזור הם הם הצירים. עבר שבוע. מאחר ואושפזתי בעקבות צירים, החלטתי שהגיע הזמן להכין תיק ללידה, להזמין דברים לתינוקת שבדרך, הרי בכל זאת אני כבר לקראת סוף החודש השמיני. הגיע הזמן להתארגן לקראת הלידה!

ואכן יום ראשון (שבוע אחרי האשפוז), חידשתי את מלאי האינסולין שצרכתי בעקבות סכרת הריון (עמדתי בקושי בתור הארוך בבית המרקחת כולי התנשפויות וחוסר שקט – עוד צירים), קניתי את הדברים מהרשימה שהכנתי לתיק הלידה, מבנק הדם הטבורי התקשרו להזכיר לי על המבצע החדש שלהם – ובאותה שיחה, כאשר אני מתנשפת תוך כדי אריזת הדברים בתיק (בדיעבד סובלת ציר), נרשמתי לבנק הטבורי וקבעתי שביום למחרת בשעה תשע בבוקר יביאו לי את הערכה איתה ניגשים לבית החולים. באותו בוקר היו לי גם כמה יציאות, אולי אכלתי משהו לא טוב (ולמרות שקראתי שיציאות מודיעות על לידה קרבה - לא ממש שמתי לב לרמזים). התקשרתי לחברתי להודיע לה שאני לא מגיעה לחתונה שלה כי אני לא מרגישה כל כך טוב.

בערב אספתי את בעלי ונסענו לשיעור הכנה ללידה. השיעור היה הפעם על שלבי הלידה, המדריכה הסבירה על השלבים השונים, אורכם ולמה צריך לצפות. למדנו גם תרגילים שיכולים להקל על היולדת בזמן הצירים. כל זמן השיעור הרגשתי כבדה מתמיד. (גם שמנו לב בשבוע האחרון שהבטן ירדה קצת). סיימנו את השיעור ובדרך הביתה עצרנו לאכול משהו (צ'יפס כמובן). אני ויתרתי על בדיקות הדם וזריקת האינסולין כי התוצאות באותו יום היו תקינות ולא היה לי חשק באותו ערב להתעסק עם הבדיקות. חזרנו הביתה בלילה והלכנו לישון. ב-3 בבוקר התעוררתי למשמע הבטן המקרקרת (תופעה רגילה בעקבות השימוש באינסולין). קמתי, פתחתי את המקרר לקחתי משהו לאכול, שתיתי מים, וחזרתי למיטה... בהתכופפי להכנס למיטה הרגשתי שמשהו משתחרר שם למטה. נגשתי לשירותים ואכן ירדו להם מים שבטעות חשבתי שזה פיפי, מאחר והצלחתי לעצור את הזרם.

הערתי את בעלי לשתף אותו בהתלבטות. והתקשרתי לדולה להתייעץ איתה. לאחר כמה נסיונות לעצור את הזרימה החלטתי לתת למים לזרום וכך הבנתי שיורדים לי המים. הדולה המליצה להתארגן, להתקלח ולהגיע לבית החולים ושניידע אותה בהמשך. לקראת השעה 5 בבוקר הגענו לבית החולים. נכנסנו למיון יולדות, שם עשו לי מוניטור וראו צירים אך הם לא היו סדירים וגם לא כואבים, בדקו שאכן יש לי ירידת מים וראו שהם נקיים. פתחו לי וריד, נתנו לי כותונת ללבוש והעבירו אותי לחדר השהייה כדי לחכות לבדיקת רופא.

בינתיים, בעלי ואני התמקמנו בחדר ההשהייה ובסביבות השעה 7 התחלתי להרגיש כאבי מחזור חזקים יותר בשיפולי הבטן התחתונה – ואני מחכה לכאבי הגב שמדברים עליהם כולם. וכל חמש דקות מצאתי את עצמי נהנית ללכת לשירותים סתם בשביל התנוחה שהייתה לי מאוד נוחה. בשבע וחצי מגיע הרופא ובודק אותי (תוך כדי ציר על הכסא) – "יש לך פתיחה של 1 ומחיקה של 90% של צוואר הרחם".

"אני מעוניינת בלידה טבעית" אמרתי לרופא והוא מצידו כעס עלי ואמר לי שבשום פנים ואופן מאחר ואני עם סכרת הריון, שבוע מוקדם (35+4) וירידת מים. אמר ושחרר אותנו. חזרנו לחדר ההשהייה, האחות חיברה אותי לאנטיביוטיקה בשל ירידת המים. בסביבות השעה 8 בבוקר, התקשרנו לעדכן את הדולה והיא יצאה לדרך. תכיפות הצירים עלתה והכאבים גם כן אבל אני לא מעוניינת באפידורל, אני רוצה לידה טבעית.

התחלתי להתנשף בקול עם כל ציר שתקף אותי (הצירים תקפו אותי בבטן התחתונה בלבד, ואני עדיין מחכה לכאבי הגב), יחד עם כל ציר אני מנסה חלק מהתנוחות והנשימות שלמדתי בקורס הכנה ללידה וביוגה. שום תנוחה ושום נשימות לא עזרו לי. מצאתי שרק עמידה זקופה והוצאת אוויר היו לי הנוחים ביותר.

בעלי עמד בצד ולא יודע כל כך מה לעשות כי אני לא נותנת לו להתקרב אלי ולעזור. מה שכן נתתי לו את טבלת הצירים שהיתה לי בתיק מהשיעור של ההכנה ללידה מאותו ערב – כדי שיהיה עסוק וימלא אותה. ואכן כל ציר שהגיע זכה להרשם בטבלה לאחר שצעקתי לבעלי כל פעם צצצציייייררררר.

לאחר כשעה של צירים נסבלים אך בהחלט כואבים, נזכרתי שבקורס המדריכה הסבירה שהשלב הראשון יכול להמשך כמה שעות טובות במיוחד בלידה ראשונה. הספק התחיל לכרסם במוחי ואמרתי לעצמי או. קיי, שעה הצלחתי להתמודד יפה מאוד עם הצירים אבל מה יהיה אם הם ימשיכו עוד כמה שעות? אולי כדאי לחשוב על א פ י ד ו ר ל.

מאחר ותדירות הצירים עלתה האחות שאלה אותי אם אני רוצה לבדוק את מצב הפתיחה, הסכמתי. עליתי על המיטה והאחות בדקה ומצאה שאני בפתיחה של 7 אצבעות, יופי אפשר לשכוח מאפידורל. מהר ירדתי מהמיטה והלכנו לחדר הלידה. כבר בדרך, במסדרון, התחילו לי צירי הלחץ (זהו-זה זה מתחיל, אי אפשר להתעקב, צריך לסיים - מה זהו הלידה מתחילה? לא אני עדיין לא באמת מוכנה, אולי נחכה עוד קצת? המחשבות מתרוצצות לי בראש). בעלי השתרך קצת מאחור עם כל התיקים והציוד שהבאנו, אבל התמקם מהר בחדר הלידה והיה פנוי לעזרה. הוא יותר עזר למיילדת מאשר לי וטוב שכך. בנוסף הצליח לצלם כמה תמונות מדהימות. האחות הכניסה אותי לחדר הכי רחוק שהיה (למה לא. אני עוד שנייה יולדת והאחות לוקחת אותי לחדר הכי רחוק). האור היה כבוי, והחדר כמו המיילדת לא היו מוכנים לקליטת לידה. הסטתי את הוילון ונעמדתי.

המיילדת נתנה לי חלוק כדי להחליף, אך אני שהייתי כל כך שקועה ומרוכזת בעצמי דחיתי אותה מעליי וביקשתי שיפשיטו אותי לגמרי. המיילדת הכריחה אותי לעלות למיטה כי היא לא מיילדת בעמידה על הריצפה, אך היה לי מאוד קשה לזוז. לאחר בקשה נוספת מצאתי את עצמי קופצת על המיטה בתנוחת עמידה על שש (קלטתי שאני עם הראש בכיוון הלא נכון אז תוך כדי קפיצה נוספת הפכתי את הכיוון הפעם הראש לכיוון המשענת), ועם כל ציר שהגיע שמעתי את עצמי שואגת בקול גדול ממש כמו לביאה, אפילו אני נבהלתי מעצמי (אך השאגות בזמן צירי הלחץ כל כך הקלו עליי וממש לא איכפת היה לי שישמעו את שאגותיי – אני מכונסת בתוך עצמי).

המיילדת חיפשה דופק לעובר עם המוניטור אך לא מצאה ולכן הכריחה אותי להגיע למצב של שכיבה על הגב למרות אי רצוני ללדת על הגב (רציתי לידה טבעית שלא כוללת שכיבה על הגב, אך מאחר והתינוקת התבססה טוב באגן היה אכפת לי פחות עניין השכיבה). המיילדת מבקשת ממני ללחוץ וללחוץ ואני עונה לה "רגע", רציתי קצת להתאפס ולנשום קצת, אך המיילדת עונה לי בתקיפות – "אין רגע, עכשיו תלחצי חזק!" לחצתי והרגשתי צריבה נוראית למטה. ביקשתי מהר שישימו לי את שמן השקדים שהבאתי (לפחות להשתמש במשהו אחד שהכנתי מראש).

המקום קצת נרגע ואז הגיח לו הראש ומייד אחריו כל הגוף של התינוקת המקסימה והקטנה, שהחליפה אותי עם שאגות של גורה קטנה שמיהרה כל כך לצאת לאוויר העולם. לאחר דחיפות ספורות ושאגות רמות יצאה לאוויר העולם נועה שלנו המקסימה, במשקל 2.740 ק"ג, בשבוע 35+4. בעלי זכה לחתוך את חבל הטבור. המיילדת לקחה דם מחבל הטבור עבור חברת הדם הטבורי. לקחו את נועה ועטפו אותה. לאחר השקילה הניחו אותה בזרועותיי לדקות ספורות ואז לקחו אותה מהר לתינוקייה בגלל שהיא קטנה, ובגלל הסכרת שסבלתי ממנה והשבוע המוקדם.

בעלי ליווה אותה בדרכה הראשונה לתינוקייה ומשראה שהיא בידיים טובות, חזר מהר אליי והיה איתי בזמן שיצאה לה השיליה שלמה ויפה. הסתכלנו על השעון לא מאמינים שזה רק התחיל וכבר נגמר. השעה היתה תשע ורבע לערך (לפני שהשלייה יצאה כעבור כ-5 דקות נוספות), כשעה לאחר שהתחילו לי הצירים בחדר השהייה וכעשר דקות לאחר תחילת צירי הלחץ. מיותר לציין שלא נפגשנו עם השליח של הבנק הטבורי כי באותה שעת מפגש בעצם ילדתי. החזירו אותנו בחזרה לחדר ההשהייה, שם קיבלו אותי המשפחה באהבה. ואני לא מאמינה ועדיין לא מעכלת שילדתי לפני דקות ספורות את בתי הבכורה שלצערי נפרדו דרכנו למספר שעות.

הדולה שלנו.... הגיעה לאחר שהסתיימה הלידה והודתה שזוהי הפעם הראשונה שהיא פיספסה לידה. אבל היא נשארה איתנו כמה שעות לאחר הלידה, העניקה לי מסג' מרגיע והדריכה אותי קצת לגבי הנקה. הלידה היתה מדהימה, קצרה וקלה יחסית - בכל זאת הצירים כואבים. תודה לך נועה על הריון קל ונעים וחווית לידה חיובית, נעימה ומעצימה. אנחנו בהחלט נעניק לך עוד קצת אחים ואחיות.