לידה טבעית מרגשת ומדהימה

הראש לוחץ לכיוון האגן, התינוקת מגיעה ואיך תוכל לעבור בפתיחה של 4.5 סנטימטרים?
|
הדפס
|
שמור

1.30 אחרי חצות.
אני מתעוררת מציר.

תמונת אילוסטרציה

לילה, חיים ישן, הבית חשוך ויש בי מין דחף נטול מחשבה לקום, אז אני קמה כמו זומבי והולכת לשרותים, אחר כך מסתכלת סביב, הבית מטונף ומסריח ומשהו בי יודע שהתינוקת בדרך, אז בלי לחשוב יותר מדי אני מתחילה לסדר, שוטפת רצפות, מנגבת את הארונות במטבח מכתמי אצבעות חמודות של הקטנה שלי בת השנתיים, מסדרת את החדר אורחים, שוטפת מעט כלים שנותרו בכיור מהערב ואפילו מנקה את הכיורים עם אקונומיקה, כל אותו הזמן יש צירים קטנים, חמודים, כאלה שאני יכולה להסתובב איתם, להתרגש מהם.
3.45 לפנות בוקר.
חיים מתעורר. לא רציתי שיתעורר, אין סיבה כרגע, למרות זאת אני אומרת לו שיש לי מעט צירים והכל בסדר, עוד לא צריך להתקשר לדולה, אבל כמתאים לבעלי החרוץ הוא קם מיד, ועם עיניים נפוחות משינה, עוד לפני שצחצח שיניים הוא ניגש למטבח ומתחיל לארגן אוכל לבנות ואת התיק שלי לבית החולים, איך שאני אוהבת אותו, אלוהים.
תודה על בן זוג כזה מקסים.
5.45 בבוקר.
הצירים התגברו מעט, אני מוצאת שאני מרגישה אותם פחות בתנועה על כדור הפיזיו אז אני עושה זאת. איזה כיף שקניתי אותו.
בציר הבא אני במטבח נשענת על השיש ונעה במעגלים ואז משהו בי משמיע קול פקיעה ולרגע אני נבהלת שפגעתי בתינוקת, ואז התחושה של המים יורדים. כשאני בודקת אני מגלה שהם ירוקים.
אני מתקשרת לדולה והיא מרגיעה אותי אבל מוסיפה שכדאי להגיע לבית החולים כדי לשלול מצוקה עוברית.
עכשיו הצירים מקבלים תאוצה במהירות, אני כבר לא יכולה לדבר במהלכם, רק נתלית על ידית דלת חדר השינה שלי בזמן שחיים מארגן דברים אחרונים ומוודא שסבא מגיע לאסוף את הבנות.
6.20 בבוקר.
אנחנו נכנסים לרכב, קשרתי לי צעיף סביב הבטן והגב התחתון ובכל ציר אני מושכת חזק ונושמת, זה קורה מהר, אני מקווה שהתינוקת בסדר, לא הרגשתי אותה מאז שהתעוררתי ב13.3.
אני בוכה. קצת מהתרגשות, קצת מחשש ודאגה לקטנה שבתוכי, \\\"בבקשה תראי לי שאת בסדר\\\" אני לוחשת שוב ושוב, אבל היא לא נענית לי. חיים עם יד על ההגה ויד עלי, מרגיע, מנחם, משתתף בהתרגשות.
ובין לבין אני מרגישה כמו אוקיינוס, אין סופי, חזק, רגוע, זורם טבעי כמו שהטבע נוצר להיות, ואז כמו לביאה, חזקה, אימהית, ובין הצירים נרגעת, נושמת לתוכם. הם עוצמתיים.
6.50 בבוקר.
הגענו לבית החולים, עוד ציר בתוך המבנה כשחיים מחנה את הרכב, אני מסוגלת להיכנס לבד.
האחות בודקת, ופתאום אני נתקפת פאניקה, בבקשה תבדקי אותי כשאין לי ציר, בבקשה תגידי לי שיש דופק, שהכל בסדר, בבקשה!
יש דופק! אני נחה לתוך היד של חיים ברווחה, 6.55 בבוקר
אני יורדת משולחן הבדיקה. פתיחה של ארבע וחצי, צוואר רך, ראש מאד נמוך, וציר חזק עכשיו, ופאניקה בתוכי וסערה כמו אוקיינוס סוער, ואז גל של חולשה נוראית, מסייעים לי לחדר הלידה. אנחנו נכנסים וציר שני מאז הבדיקה, אני מתעקשת לקבל אפידורל, פתיחה של רק 4.30, זה כואב מדי.
השעה 6.58 בבוקר.
מבקשים שאחליף לחלוק בית החולים אבל אני לא מספיקה לסגור אותו, משהו לא בסדר, הראש לוחץ לכיוון האגן, התינוקת מגיעה ואיך תוכל לעבור בפתיחה של 4.5 סנטימטרים?
המיילדת מסתכלת היא אומרת שאני בפתיחה של 10 סנטימטרים והיא רואה את הראש, תלחצי היא אומרת, אני נשענת על המיטה בעמידה. אני כמו חיה בטבע, עוצמתית, קולנית, סוערת, כמו אוקיינוס בסערה, רוחות גלים, כמו טורנדו, כמו כח טבעי שאין לו מעצורים.
ואני לוחצת ועוד פעם אחת והיא בחוץ.
השעה 7.00 בדיוק.
בכי של אמא מתערבב עם בכי ראשון חדש, ומעבירים לי אותה בין הרגלים כי היא עוד מחוברת לתוכי.
ומנוחה, ובכי והתרגשות. היא כל כך חדשה, ויפה, והיא יצאה ממני, ככה מוכנה כמו שהיא, עם שיער וציפורניים ועור מכווץ, וכחול עמוק כהה אינסופי בעיניים.
אני כל כך אוהבת אותה!


לכתיבת ופרסום סיפור הלידה שלך לחצי כאן

תגובות הגולשים