סיפור הלידה המהירה של ים

מאת: פרי

333

זה התחיל ביום חמישי בערב, 11/11/04... בסביבות 18:00. הבן של חצי היה אצלנו (בן 10), ישבתי לי מול המחשב והיה לי לא נורא לא נוח לשבת וחשבתי לעצמי: "המממ... אם אני מרגישה כזה לחץ למטה, סימן שבאמת הבטן כבר התחילה לרדת למטה וללחוץ לי שם על הכל". אחרי זמן מה פתאום שמתי לב שהלחץ החדש הזה בעצם בא והולך, זה לא כל הזמן... פשוט הרגשתי מידי פעם צורך לקום מהכסא.

ב-19:00 כבר חשבתי, "מי יודע...אולי זה זה?" (יומיים קודם היה לי שלשול עם התכווצויות כל היום ובערב זה הפסיק, אז חשבתי שזו בטח עוד אזעקת שווא) לקחתי דף, עט ושעון והתחלתי לתזמן. ראיתי שזה חוזר כל כמה דקות, לא מירווחים קבועים, אבל כל מירווח לא עלה על 10 דקות- הראשונים היו במירווחים של: 5,8,8,5,3,5,5,6,6,10,8,7... הצירים הלכו והתחזקו והתחילו לכאוב, ואמרתי לחצי שיתכונן להחזיר את בנו הביתה, ושיגיד לו שאולי הוא יקח אותו (עדיין סרבתי להאמין לגמרי).

הכנות... הכנות...

בינתיים החלטתי להתחיל לארגן הכל, מה שלא יהיה. סיימתי לארוז את התיק, שמתי מצעים על המיטה של לולה, קפצתי מידי פעם לפורום להתייעץ עם הבנות, צ'וטטתי במסנג'ר עם יסמין, חברה מהפורום... באותו היום אכלנו יחד צהריים, מאכל ברזילאי של אורז ושעועית ברוטב, שנקרא פז'ואדה (שתינו ברזילאיות), והיא צחקה שכשהיא ילדה את בתה מישהו נתן לה באותו היום בצהריים לאכול פז'ואדה ובלילה היא ילדה. רק באותו הערב חצי קפץ להביא מיד שרה את מכשיר הטנס ללידה, כך שעוד לא הספקנו בכלל ללמוד אותו, אז חצי התחיל לקרוא את ההוראות...

מהשעה 22:00 תדירות הצירים לא עלתה על 5 דקות :5,5,4,5,4,5,4,3 ... והכאב המשיך להתגבר... חצי קורא את ההוראות ואני מסדרת הכל בטרוף. היה קטע מצחיק: בקורס הכנה ללידה המדריכה נתנה לנו מתכון ל "משקה אנרגיה ללידה" שמכיל כל מיני דברים מוזרים – מיץ לימון טרי, כדורי סידן מרוסקים, דבש, סודה לשתיה, מלח..., והתחלתי להכין אותו, וכל פעם שהוספתי משהו הכל התחיל לתסוס בטרוף ולגלוש - זה ממש עשה ריאקציות כימיות משוגעות לגמרי וחשבתי לעצמי שרק הייתה חסרה לי פה איזה קדרת מכשפות לשים על מדורה ולהמשיך בהכנות. בקיצור, זה יצא גם בטעם ממש דוחה.

קצת לפני 23:00 חצי בישר לבנו שהוא לוקח אותו הביתה, כי אולי אני אלד (אני הדגשתי "ממש לא בטוח, אבל ליתר ביטחון, כדי שלא נצטרך אחר כך להעיר אותך באמצע הלילה..." = עדיין שרידי התכחשות). הוא התרגש מאוד והם נסעו.

בזמן עד שחצי חזר כיביתי את הטלוויזיה שבישרה על מותו של ערפאת, ואני חשבתי לעצמי איזה מזל שזה לא יצא באותו יום... שמתי מוסיקה מרגיעה במערכת, עמעמתי אורות וניסיתי כל מיני פוזות על הכדור, על הכרית הגדולה בסלון, נענועי אגן וכו', לבדוק מה הכי מקל עלי. בעמידה עם תנועות היה לי הכי טוב (בינתיים). חצי חזר והמשיך לקרוא את החוברת של הטנס בעיון רב.

הפיצוץ

ב-23:50 כבר הרגשתי שכלום לא עוזר לי לכאב ממה שעשיתי עד עכשיו, כי זה כבר היה ממש חזק, אז החלטתי לנסות את המקום הכי נוח לי בעולם- כמובן - המיטה. נשכבתי על הצד, היה לי ציר, נחתי, היה עוד ציר, ופתאום..."בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ...."

הרגשתי התפוצצות בתוכי, זינקתי מהמיטה וצעקתי "חצייייייייי!!!" הוא מיד זינק לחדר ואמרתי לו שירדו לי המים. הרגשתי זרם חם וסמיך. הסתכלתי על השעון. השעה הייתה חצות בדיוק. קפצתי כל כך מהר שלא הספקתי אפילו להרטיב את המיטה. הורדתי מיד את התחתונים ונחרדתי לראות שיש לי כמו שלשול סמיך. מהרגע הזה התחילה ההיסטריה והבכי. ("חצי, זה מים מקוניאליים !! היא במצוקה! אם יקרה לה משהו אני מתה, מהר, מהר, מהר...")

עד אותו הרגע עוד התלבטנו אם לנסוע לרוטשילד בחיפה שזה בערך שעה נסיעה או לעפולה (10 דקות). כמובן שלא נשאר כל היסוס... בלחץ היסטרי חטפנו את התיקים ודחפנו פנימה דברים אחרונים, (בדרך נזכרנו ששכחנו כמה דברים, לא הספקתי להכין סנדביצ'ים ותרמוס קפה וכמובן ששכחנו את השיקוי-לידה המבעבע..) אני כולי רועדת מפחד ובוכה נשטפתי מהלכלוך עם הטוש במקלחת, לבשתי מכנס ותחתון נקיים עם פד ויצאנו בריצה לבית החולים.

הנסיעה

בדרך התקשרתי להורים שלי ולאח שלי להודיע להם שאנחנו הולכים ללדת (בשיחה עם ההורים הצלחתי לגייס לרגע איפוק כדי שלא ירגישו שאולי משהו לא בסדר) אחי התחיל מייד בשידורי הילינג ורייקי מתל אביב. התקשרתי בוכה גם ליסמין, למרות שהיה לי קצת לא נעים מהשעה. לא יודעת למה, רק עליה חשבתי – אולי בגלל שהיא מקרינה כזו נעימות ושלווה, וגם כי דיווחתי לה מקודם, והייתי חייבת לשתף עם מישהו בלחץ. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שהיא יודעת שמים מקוניאליים זה ממש לא בהכרח סימן למצוקה. היא גם הוסיפה משהו בעניין הפז'ואדה, וזה העלה לי חיוך...קצת נרגעתי, למרות שלא הרגשתי גם בכלל תנועות עובר מאז שהתחילו הצירים.

מזל שיש מעליות

הגענו לבית החולים, בריצה עד למעליות, לוחצים על הכפתור ו... אין תגובה! אני מסתכלת על חצי בהיסטריה: "אני לא מאמינה, רק זה חסר עכשיו!!!" הרגשתי כאילו הכל הולך להיות רע. הסתכלנו אחד על השני בהבעה של "טוב, אין ברירה..." ופנינו בריצה לעבר המדרגות, לעלות 3 קומות ברגל. אחרי כמה מדרגות נעצרתי לכבוד ציר, המשכנו לטפס, בקומה השנייה ראינו שפתאום המעליות חזרו לעבוד, אבל חצי משך אותי ביד ואמר: "יאללה, עזבי, זה יהיה כבר יותר מהר להמשיך, מקסימום זה רק יזרז לך את הלידה...".

קבלה ללידה

הגענו לחדר לידה, והודעתי בלחץ למיילדת שקיבלה אותי שירדו לי מים מקוניאליים. הייתי בטוחה שישר יטפלו בי כמקרה דחוף, אבל היא לא התרגשה, ביקשה ממני לעשות פיפי לבדיקה ולהביא להראות לה את הפד. א"כ נשכבתי לעשות מוניטור, וברגע שהיא חיברה לי אותו ושמעתי את הדופק שחררתי אנחת רווחה כזו ענקית ונרגעתי. בזמן המוניטור המיילדת ושאלה אותי את כל השאלות הרוטיניות המעצבנות ועניתי לה בקוצר רוח. נורא כאב לשכב בזמן הצירים, אז ביקשתי אחרי 5 דקות שישחררו אותי מהמוניטור והם מיד הסכימו כשראו שהכל ממש בסדר במוניטור. עכשיו צריך היה לבדוק פתיחה, אבל בגלל חשש לזיהום צריך היה לעשות את הבדיקה רק ע"י הרופא, עם מכשיר מיוחד. עברתי לחדר אחר לבדיקה. שאלתי אותו אם זה כואב והוא אמר לי שזה לא הכי נעים, אבל ממש לא כאב ולא הפריע לי בכלל. מחיקה 100% ופתיחה ½ 2 . התינוקת כבר הייתה נמוכה וסתמה את הפתח, כך שהמים לא המשיכו לטפטף, ולא היה חשש לצניחה של חבל הטבור, והרופא החליט שאין סיבה שאני אשכב ואפשר להסתובב, למרות ירידת המים.

התמודדות עד סוף השלב הראשון

פתאום קראו לרופא דחוף למשהו, ואני בינתיים קלטתי איזו כורסא ממש נוחה שהייתה שם בפינת החדר והתיישבתי עליה. פתאום הרגשתי כזו הקלה והתרגעות- הכורסא הזו הייתה פשוט נוחה להדהים וגם בציר היה לי ממש נוח עליה. הרופא חזר, ראה אותי על הכורסא ואמר לי שאין שום בעיה, אני יכולה להישאר כאן עליה כמה שאני רוצה ולהיכנס מתי שארצה לחדר לידה. נשארתי על הכורסא הזו עוד כשעה וחצי, והתחלתי ממש להיכנס למעין טראנס. התכנסתי בתוך עצמי, עצמתי עיניים, בכל פעם שהגיע ציר התנשמתי בחוזקה מלווה קולות של ברקסים של משאית: "צצצצששש!! צצצששש!!!" כמו שלמדתי בקורס, ובין הצירים ממש נרדמתי. אני ממש זוכרת שכל כך הותשתי מכל ציר, סיימתי אותו כולי מזיעה, ואז נפלתי למעין תרדמה, עד שפתאום התחיל לטפס לי מתחתית הבטן הציר הבא, התגבר, התגבר, התגבר- והתחיל להיחלש... וחוזר חלילה. כל פעם שהעיר אותי ציר חדש כאילו התעוררתי מהנעימות של המנוחה לתוך סיוט חדש, ובנעימות הזו ממש שכחתי מהציר הבא ולא חשבתי עליו, וכל פעם שהתעורר ציר חדש ממש התבאסתי שהוא מפריע לי. בזמן הזה חצי עמד ליידי, קרוב, אבל לא מדי. אחרי כל אימוני המסאז'ים למיניהם פשוט לא הייתי מסוגלת שהוא יגע בי, רק רציתי לדעת שהוא שם. גם לא ראיתי אותו בכלל כי הייתי כל הזמן עם עיניים עצומות. אני זוכרת שמלמלתי לעברו איזו התנצלות קלושה על כך, ושאני אוהבת אותו, ומידי פעם הוא הציע ונתן לי לשתות מים וזהו. הוא היה שם, ליידי, אבל הוא לא היה שם. הוא היה באיזו גלקסיה קרובה, משגיח עלי, מסתכל, מחמם אותי במבטים שלו מרחוק. וזה כל מה הייתי צריכה.

כל הזמן הזה היינו לבד, ובערך ב-2:30 המיילדת באה לבדוק מה שלומי, וממש עודדה אותי להיכנס לתוך המקלחת. לא היה לי כוח לקום, והיא באה אחרי כמה דקות וביקשה ממני שוב להיכנס למקלחת. היא אמרה לי שזה ירגיע מאוד את הכאב. אזרתי כוח ונכנסתי למקלחת. ישבתי על כסא, והחזקתי את הטוש עלי, וכל פעם שבא ציר הצמדתי אותו לבטן ולגב, לבטן, לגב. עד שעבר הציר. לא תיארתי לעצמי עד כמה זה באמת יעזור, פשוט נדהמתי מכמה שזה עזר. הייתי ככה שעה, מידי פעם פתחתי איזה סדק קטן בעין וראיתי את חצי, עומד, שומר עלי מבעד למסך האדים.

אני זוכרת גם שמלמלתי את המילה "אפידורל" כמה פעמים והוא נלחץ קצת, כי איימתי עליו כבר מזמן שמה שלא יהיה, שלא ייתן לי לקחת אפידורל. הוא אמר "חכי, עוד לא ניסינו את הטנס, ולא את הגז צחוק..." ואני כעסתי עליו "לא מעניין אותי! אתה לא מרגיש מה שאני מרגישה, אתה לא יודע איזה כואב זה,אני לא יכולה יותר, די, אני הולכת להתפוצץ".. ואז המיילדת נכנסה והצילה את המצב, והציעה שנבדוק אם וכמה התקדמנו. יצאתי מהמקלחת. השעה הייתה 3:30. היא בדקה אותי וחיוך ענק התפשט לה על הפנים. היא אמרה לי "תנחשי". אמרתי "שש? שבע?" היא אמרה "תשע וחצי. יאללה, רוצה אפידורל? את כבר כמעט אחרי! קדימה בטיסה לחדר לידה לפני שהיא יוצאת לך פה"... לא האמנתי למשמע אוזני. כבר??? תשע וחצי???? קמתי והרגשתי שאני חייבת לרוקן את מעיי. רצתי לשירותים והיא רצה אחרי "רק לא ללחוץ, שמעת? שלא תצא לך בשירותים..." נכנסתי לשירותים והיא וחצי צמודים בדאגה לדלת... רוקנתי את נשמתי ונכנסנו לחדר לידה.

חדר לידה

התיישבתי על המיטה וכאב כל כך... המיילדת מייד סידרה לי את המסכה עם הגז צחוק, שדי עזרה לי להתמודד עם הכאבים, מה שנתן לי את הכוח. היא אמרה לי שמתי שאני רוצה אפשר להתחיל ללחוץ. ניסיתי ללחוץ וזה כאב... בכל ציר לחצתי והשתוללתי. השתדלתי להמשיך עם ה- "צששששש" אבל מידי פעם הייתי חייבת לצעוק. יצאו לי מין שאגות נמוכות כאלה, לא צרחות היסטריות... באיזשהו שלב חצי והמיילדת פצחו בשיחת חולין בין הצירים (מאיפה אתם וכו') וצעקתי עליהם "שקט! תפסיקו לדבר ביניכם!" הייתי פשוט מוכרחה להתרכז כל כך חזק בתהליך שנהייתי די תקיפה... וגם קצת תוקפנית... כנראה שחצי גם היה צריך קצת יותר להזדהות עם הכאב שלי...- הוא הראה לי בסוף הלידה את סימני הציפורניים שלי על הזרוע שלו - אני לא זוכרת מתי תפסתי לו אותה בכלל... צעקתי גם "קדימה לולה, צאי כבבבבבר!" הייתי בחצי ישיבה והמיילדת מידי פעם שינתה לי תנוחה לצד, לצד שני... פתאום בשלב כלשהו הרגשתי צורך לעבור לעמידת שש, ממש היה לי מין דחף לא ברור, העפתי את המוניטור וטראח התהפכתי על הברכיים. חצי והמיילדת היו בשוק ... והיה לי ממש הרבה יותר קל ללחוץ בתנוחה הזו, ממש הרגשתי איך היא יורדת למטה בבת אחת. המיילדת קצת נבהלה מהעניין וישר השכיבה אותי בחזרה על הצד, כי מסתבר שהראש כמעט יצא והיא לא רצתה שהתינוקת תצא בבת אחת ותקרע אותי. עוד לחיצה אחת והייתה כבר הכתרה של הראש. נגעתי בראש, אבל במראה הגדולה שהביאו לי לא הצלחתי להסתכל, כי פשוט כל כך כאב והייתי צריכה להתרכז.

עוד לחיצה או שתיים והיא החליקה לה החוצה, בלי חתך או קרעים - רק שריטה קטנטנה. השעה הייתה 4:35, חלפו בסה"כ 4 שעות ממתי שהגענו לבית החולים. מייד כשהיא יצאה היא התחילה לבכות, בכי עדין ומתוק, מין קרקור כזה. המיילדת הניחה אותה ישר עלי ופתאום הייתה הקלה כל כך גדולה, כל הכאב נעלם כלא היה. הסתכלתי על היצור הדביק, החי והנושם הזה, ולא האמנתי שזה יצא ממני כרגע. ליטפתי אותה והרחתי אותה, והוורניקס היה כל כך נעים והריח כל כך טוב. (יותר שווה מכל קרם לחות שקיים!!) היא התכרבלה לי על החזה ומיד התחילה "לנקר" בתנועות חיפוש. עזרתי לה קצת ואחרי כמה דקות הצלחנו להתחבר. הרגשתי כאב פתאומי ולא צפוי ב"ביס" הראשון, ולמרות הכאב הצמדתי אותה אלי יותר חזק, ופתאום הרגשה עצומה של קירבה, מין הכרה שזהו, את שלי עכשיו לתמיד, תלויה בי לטוב ולרע ואני תמיד אדאג לך, לולה שלי.

הניתוק

בינתיים המיילדת חיכתה שחבל הטבור יפסיק לפעום (כל פעם נדהמתי מחדש - הכנתי תכנית לידה כזו מפורטת עם דרישות תקיפות ללידה טבעית, ולא רק שלא הוצאתי אותה בכלל, לא הייתי צריכה לזכור כלום או לעמוד על שלי, היא פשוט עשתה את כל מה שרציתי מראש, בלי שאמרתי לה משהו). המספריים הושטו מלאחר כבוד לחצי, שחתך את חבל הטבור. הוא תאר את זה א"כ כמו "גומי קשה". הוא סיפר לי אחר כך גם שמזל שהוא לא חתך בהזדמנות את האצבע של המיילדת, כי הוא היה בלי משקפיים והיא שמה את האצבע ממש קרוב לאיפה שהוא היה צריך לחתוך וזה היה ממש באותו הצבע- האצבע בכפפה הלבנה וחבל הטבור הלבן. עוד לחיצה או שתיים והשילייה הייתה בחוץ.

נשארנו איתה קצת יותר משלוש שעות, מסתכלים, מלטפים, מעכלים ומתאהבים. מיד כשהגעתי למחלקה כבר ישר קמתי, התקלחתי, הסתובבתי. לא כאב לי כלום חוץ מהרגשה קצת מוזרה...

וזהו.

והתיק? כל ההכנות שעשיתי ימים על ימים...חוץ מחלוק רחצה, מצלמה, בקבוקי מים מינרלים קטנים עם פקק צבעוני - לא היה שימוש לכלום. גם הטנס, אגב, נשאר בתיק...

ובי"ח"העמק"? איזה מזל שבסוף נסענו לשם. חברות אמרו לי שכל הצוות שם פשוט מדהים וכל המיילדות מתמחות בלידה טבעית והולכות לגמרי עם היולדת, אבל קודם כל לא תיארתי לי עד כמה, ומשום מה ייחסתי חשיבות רק לפרטים לא חשובים כמו גודל החדר לידה, מס' המיטות במחלקה וכדומה. הרגשתי כמעט כאילו שהייתה לי לידת בית. אמנם זה לא היה בבית, אבל בהחלט הרגשתי "בבית". הייתי חופשייה, הקשיבו לי, נתנו לי לעשות מה שאני רוצה (כולל הרופא החמוד ... והחתיך...) ביות מלא היה לי מאוד חשוב, ובעפולה זה בינתיים רק עד 10 בלילה (אמור להשתנות בקרוב) אבל זה לא היה אקטואלי כי עוד באותו היום השתחררנו הביתה, תוך פחות מ-12 שעות מהלידה.

תם סיפור הלידה של ים, ומכאן מתחילים החיים עם התינוקת הרכה והמתוקה, שאמנם לא נותנת לנו לעצום עין בלילות, אבל שווה הכל. עולם ומלואו.

אה, ואת המתכון של הפז'ואדה אפשר יהיה לקבל אחרי שהוא יוכרז רשמית כפטנט רשום לזירוז...