סיפור הלידה של אדר של חגית

|
הדפס
|
שמור

אדר נולד בשעה 10:10 בפורים תשס"ד, 7/3/04, בחדר לידה שיבא.

אדר

קצת לפני


בשבת, יום לפני הלידה עבדתי במשמרת ערב. למעשה חצי משמרת, שכן החלמתי מנפילה בשבוע 33, שבה נקעתי יד ורגל. בשל יכולותי ה"גריאטריות" למדי (לא יכולתי ליילד ואפילו לבדוק בדיקה וגינלית עם היד), שובצתי בקבלה עם שלי. כבר כשהגעתי חשתי בצירים לא סדירים, חלקם חזקים יותר ואחרים פחות. כך יצא שהיולדות שקיבלתי לחדר לידה נאלצו לראות מיילדת שמדי פעם עושה פרצוף, נושמת לאט ועמוק ואח"כ מתנצלת... (למחרת היה משעשע, להן ולי, להיפגש במחל קת יולדות)

 

שלי, שעבדה אתי, אמרה כל הזמן שאלו ממש צירים ושאולי אבדק, אבל החלטתי שאם לא כואב, לא נבדקים. כשהתאפשר והקבלה היתה ריקה עשיתי מוניטור שהדגים עובר חיוני, שמח וטוב- לב וצירים תכופים אך לא סדירים.

 

כמה מהמיילדות שעבדו אתי תמהו, שעם צירים תכופים אני הולכת הביתה, במקום להישאר, אבל הרעיון היה שרק כשדברים יתפתחו ממש (ומי יודע כמה זמן זה יקח), אגיע ללדת, שכן השאיפה היתה להגיע כמה שיותר מאוחר וללדת לידה פיזיולוגית וללא התערבויות עד כמה שאפשר, או כמו שהגדרתי את זה "כמו שהבדואיות יולדות" (תמיד קינאתי בלידות שלהן).

 

ליתר בטחון, בדקתי אם איריס או טיה עובדות מחר, שאדע את מי "להקפיץ" אם...

 

בשעה שבע וקצת הגיעה אן ואני יצאתי לדרך, להפגש עם המשפוחה בנאות קדומים לקריאת המגילה עם קהילת יח"ד (ביה"ס של הילדים). התקשרתי לטיה (אצלם בדיוק סיימו קריאת מגילה ביתית) לספר לה שנראה לי שהעניינים מתחילים לזוז ושתצפה לטלפון מתי שהוא בקרוב.

 

גם בדרך ובקריאת המגילה הצירים לא הרפו, אבל בהחלט היו נסבלים. היה נחמד לומר שם לכל מי ששאל מתי צפויה הלידה, שהנה, כנראה, היא מתחילה ממש עכשיו.

 

בבית הייתי מלאת התרגשות מכך שזה כבר ממש קרוב. הכנסתי סופסוף הכל לתיק ולפני השינה עדכנו את הילדים שיתכן ובלילה נצטרך לנסוע ואז סבתא וסבא יבואו והם יתעוררו לפגוש אותם. כרמל ביקש שאם ניסע, נעיר ונעדכן אותו.

 

הערב המשיך בליווי הצירים. ניסיתי להתעלם מהם ולהמשיך כרגיל. מרובם הצלחתי להתעלם. ראינו סרט עתידני על דרקונים שמשתלטים על כדור הארץ (אכן עתיד ורוד לרך הנולד).

 

הלילה עבר בין ציר לציר. את רובו ישנתי תוך כדי תחושת הציר. החזקים יותר (גם הם לא כאבו ממש) העירו אותי והסתובבתי קצת בבית בהתרוממות רוח, מסתכלת על הילדים ועל חנן ישנים.

 

 

הלידה


קצת לפני השעה שבע בבוקר אני מתעוררת מתחושה מוזרה שמשהו התפקע והופ – רטיבות. בזינוק אני קופצת מהמיטה לשירותים (מדהים שזכרתי להזהר ולא להרטיב את הפרקט החדש) ורואה שאכן הקרומים נפקעו ומים נקיים יורדים. ממש באותו רגע מגיע ציר חזק ומאותה נקודה הצירים ממשיכים סדירים מאוד וחזקים. אני נכנסת למקלחת והמים שזורמים לי על הגב עושים עבודה נפלאה. ההקלה על הכאב מדהימה. מדי פעם אני יוצאת מהמקלחת, מחבקת ונשענת על חנן שמעסה לי את הגב התחתון. המגע עוזר מאוד. גם הנשימות האיטיות. בינתיים חנן מתחיל להתארגן. באורח פלא, למרות ההתרגשות, אני נכנסת ל- mode של שלווה ורגיעה.

 

אנחנו מחליטים להעיר את הילדים רק ברגע האחרון. אני מתקשרת להורי ומבקשת מאמא שיתארגנו, כי בקרוב נבקש מהם לבוא. היא מאוד מתרגשת. אני מתקשרת גם לטיה שמברכת אותי ואומרת לי שתגיע עוד מעט לראות מה קורה. לבדוק את עצמי לא בא בחשבון, בגלל היד המקולקלת שלי.

 

את הילדים אנחנו מעירים בסביבות שמונה. הם מתרגשים מאוד ומלווים אותי ואת הצירים. כרמל מעודד אותי כמעט בכל סיום של ציר. יובל באה לחבק מדי פעם. אני שמחה שהם שותפים ורואים את תחילת התהליך.

 

טיה מגיעה והיא שלווה וחייכנית. אנחנו שומעות דופק תקין בדופלר בציר ולאחריו.

 

טיה בודקת אותי והפתעה! - בניגוד לחששותי שאני עוד לא בלידה פעילה, היא מכריזה שהצוואר פתוח לחמישה ס"מ "טובים" ושכדאי שנצא לדרך, אם אנחנו רוצים ללדת בחדר לידה. אחרי היסוס או שניים לגבי האפשרות ללדת בבית, אנחנו מחליטים בסוף לנסוע.

 

אנחנו נפרדים מהילדים (עדי השכנה הנרגשת מונתה לשמור עליהם עד שהורי יגיעו) והם מרגשים אותי מאוד: כרמל מכריז שאנחנו הולכים להביא לו את משלוח המנות הכי טוב שיש. יובל מאחלת לי שיהיה קל ומהר. כמה בוגר.

 

אנחנו מרפדים את המושב במכונית בניילון ובמגבת. טיה נוסעת צמודה אלינו ומבקשת שאם ארגיש שאני יולדת, שנעצור בצד (אני מאוד שלווה לגבי האפשרות ללדת במכונית, כבר מזמן, כשחנן שאל אותי איפה אני רוצה ללדת, אמרתי לו "באוטו, בדרך" ואם טיה אתי, ממש אין בעיה).

 

בדרך חנן ואני מדברים על התזמון האידאלי ומרוצים: שעת בוקר, יום חג, חנן והילדים בחופש, יום נעים, בהיר וירוק, אין פקקים בדרך.

 

בתשע ורבע בערך אנחנו מגיעים לשיבא וחנן מוריד אותי בפתח בית היולדות ונוסע למצוא חניה. אני נכנסת לקבלה ושולפת את גליון היולדת שהכנתי לעצמי מראש (שבועיים לפני הלידה נקבע לי תור לניתוח קיסרי עקב מצג עכוז. לשמחתי המצג השתנה לראש בו ביום). ניגשת לפקידת הרישום ומבקשת להוציא מדבקות. היא קצת מתבלבלת ושואלת למי ואז תוקף אותי ציר חזק, אני רוכנת ונושמת והיא מבינה לבד שהפעם זה בשבילי. בקבלה אני פוגשת את דוקטור קסטל(שהיה אמור לנתח אותי כמה ימים קודם) שמחבק ושמח לראות אותי מגיעה ללדת ולא לפגוש אותי בחדר הניתוח. אני מודיעה בקבלה שאני נכנסת לחדר לידה והולכת לחפש לי חדר. בדרך אני פוגשת כמה מהמיילדות שמחבקות ומברכות אותי שיהיה קל. חדר 11 פנוי. אני נכנסת לחדר, מחליפה בגדים לחולצה גדולה של חנן (עם מוס ענקי עם קרניים מקדימה) ובדיוק טיה וחנן מגיעים. טיה מרשה לי לעדכן את הפרטים שלי במחשב בעצמי, לפי בקשתי, תוך כדי מדידת לחץ דם. אח"כ בודקת אותי – 8 ס"מ. יופי!

 

אנחנו מבצעים מוניטור קצר ואם הכל יהיה תקין, אוכל להיכנס למקלחת לאחריו. המוניטוראכן תקין ומה שנפלא הוא שהישיבה הזקופה במיטה נוחה לי מאוד וטובה בצירים. טיה מציעה לי לצאת מהמיטה ואני לא רוצה לזוז ו"לקלקל" את התחושה. הצירים הולכים ומתחזקים, אבל הנשימות עוזרות מאוד. אני מתמקדת במחשבה שהכאב טוב וכל ציר מקדם אותי.

 

חנן מסדר לנו מוזיקה ברקע (אניה) וממשיך לצלם ולתמוך. טיה מעסה לי את הגב בציר, משרה שלווה ומעודדת. בינתיים מגיעות עוד כמה חברות מיילדות לאחל הצלחה. ורדה נכנסת עם...קרניים, לכבוד פורים. גם "סיבוב רופאים" זריז מגיע (דר' קרייזר ודר סיוון) – רואים את המוניטור, בודקים שאני לא רוצה כלום נגד כאבים, מבררים עם טיה מה המצב, מאחלים הצלחה ויוצאים. מייד אז אני מרגישה דחף אדיר ללחוץ. טיה בודקת ואומרת שהנה, זה מגיע תיכף. ואז מגיעים כמה צירים תכופים מאוד, לוחצים מאוד ממש ציר על ציר. אני מרגישה שהגוף שלי יוצא משליטתי, פשוט עובד לבד ועושה את מה שהוא צריך ויודע לעשות, בלי לחכות להוראות. אני ממש נדהמת מהעוצמה שבו.

 

הלחץ מפעים, בלתי ניתן לשליטה. כל מה שאני יכולה לומר זה "טיה!" בהפתעה. תחושה חדשה שמצטרפת היא תחושת בעירה חזקה, כאילו יש טבעת אש סביב הפרינאום. זו תחושה בלתי נסבלת, אך אחרי שלושה צירים כאלה טיה מבקשת ממני לנסות לא ללחוץ ואני יודעת שעוד שנייה זה נגמר. ואכן - שנייה אח"כ הראש בחוץ ומייד לאחריו תוך כדי בכי צווחני – שאר הגוף. פתאום שתי תחושות חזקות מהממות בו זמנית: הקלה גופנית אדירה עם העלמות הלחץ והבעירה ובמקביל התרגשות ששוטפת אותי כשהגוף הקטן, הלח והחלקלק מונח עלי. מתוך הרגל של מיילדת אני מביטה אחורה לשעון שבמחשב: 10:10. אני מנגבת את היצורון שהונח עלי, עדיין לא מעכלת שהפעם זה התינוק שלי ולוקחת אותו אלי.

אחרי החלפת ברכות הדדית (הוא צורח ואני מברכת אותו למשפחה בהתרגשות, כשחנן מצטרף ברקע), אני מקרבת אותו אל הציץ, אבל הוא עוד לא מראה סימנים של רצון לינוק.אני מסתדרת לי במיטה ונהנית לחבק את היצורון הקטן שמונח עלי (וגם את היצור הגדול, הנרגש והלא-מאמין-שעבר-כל-כך-מהר-ואפילו-לא-הספקנו-לשמוע-דיסק-אחד (!?) שלידי).

 

מדי פעם הוא מתחיל לפעות מין בכי עדין ומנומס כזה.

 

נסיון נוסף מול הציצי, אחרי כמה דקות, מסתיים בהצלחה! הקטן מגלה תכונות של ברקודה ומתביית ישירות על הציץ בשקיקה. אוי, כמה התגעגעתי להרגשה הזאת של פצפון שמחובר אלי! כמה חיכיתי לו.

 

בינתיים טיה מספיקה ליילד את השיליה, לבדוק אותה, לאחל מזל טוב גדול ולהודיע לי שאין צורך בתפירה ואז צונחת עלי תחושת שלווה מדהימה שהנה, כעת באמת הכל מאחורי. כל תסריטי האימה שחלפו לי בהריון לגבי הלידה נגוזו. לשם שינוי, הסנדלר צעד הפעם נעול היטב!

 

חברים וחברות מחדר לידה נכנסים לחבק, לנשק ולהגיד מזל טוב. אני מרגישה ברקיע השביעי ומתה לראות את הילדים ולהראות להם את התוספת החדשה.

 

אחרי הנקה ארוכה ארוכה, הקטן נשקל – 2.770: לא הרבה, אבל גם לא כמו שהפחידו את אמא...

 

הוא נעטף וזוכה לחיבוק ראשון גם מאבא, שלוקח אותו אחר כך לתינוקיה.

 

כשחנן חוזר, הוא וורדה "שומרים" עלי ואני יורדת מהמיטה להתקלח. איזה תענוג, איכות חיים אחרת לגמרי לעומת שכיבה של כמה שעות אחרי אפידורל. מרגישה כמו בן אדם. כיף!! אני שמחה עכשיו על כל יולדת ש"הורדתי" סמוך ללידה.

 

חנן מביא לי קפה קר ואני מתפנקת בכורסא עם הטלפון, מחכה שהורי יגיעו עם הילדודים.

 

הם מגיעים עם הורי ופורצים לחדר בהתלהבות. אנחנו לוקחים אותם לתינוקיה והם מאושרים מאוד לפגוש את האח הקטן.

 

מאוחר יותר הם יחזיקו ויחבקו אותו יחד בהתרגשות גדולה. כרמל מתנהג כמו שיכור. אני חושדת שאולי אכל שוקולדים עם אלכוהול... בירור קצר מעלה שלא. הילד שיכור ולא מיין!

 

כעת הוא התקבל למשפחה באופן רשמי!

  


 

 אדר יקר שלי ושלנו,

 

הלב קטן מלהכיל את כל מה שמרגישים מול יצור מתוק, טהור וחסר אונים, התחושות העיקריות הם אהבה וחמלה אינסופיות. חיכיתי לך כל כך, אהבתי אותך עוד לפני שהריתי ולפני שנולדת, אבל הכל התעצם כשראיתי אותך בפעם הראשונה.

 

ברוך הבא לחיינו!

 

מאמא


 

 ועכשיו לדבריו של אבא חנן:

 

ההריון היה לא קל אבל הלידה בהחלט מפצה על הכל. הכל הלך כל כך חלק (לפחות עבורי): התעוררתי בשש וחצי בבוקר ותוך שכיבה חלפה בראשי מחשבה (זה לא קורה הרבה) על מה יהיה אם תהיה לחגשו ירידת מים. עוד לפני שהמחשבה הספיקה להתרחק מראשי אני שומע את חגית מתעוררת בהפתעה קלה ואומרת: "אני חושבת שירדו לי המים".

 

התארגנו בניחותא. חגית הייתה נינוחה ורגועה (כמו שרק היא יודעת להיות במצבים אלה) – התקלחה, הרימה טלפון להורים ולטיה. הכינה את התיק. הערנו את הילדים והודענו להם שאנחנו הולכים ללדת (אחרי 5 שעות הם כבר בקרו אותנו בבית החולים לאחר הלידה).

 

טיה באה ב-8:00 בערך ובדקה את חגית. ב-09:15 כבר הייתה חגית בחדר הלידה, עושה לעצמה check in. חגית רצתה לידה טבעית בלי אפידורל ועם כמה שפחות התערבות, וכך היה.

 

כמה לחיצות ומאמץ מרוכז ואדר השתחרר מ-9 חודשי שלווה לאוויר העולם.

 

המצלמה הדיגיטלית מדווחת לנו שב-9:22 חגית עוד לא נכנסה למיטה ושב-10:08 כל הגוף של אדר כבר היה בחוץ (חגית מתעקשת שמה שקובע זה השעון של חדר הלידה לפיו אדר נולד ב-10:10, ניחא..). אני הכנתי דיסקים ללידה (כל מיני רוגע ושאנטי) וטרחתי לשווא. הבדואית שלי עשתה את זה כ"כ מהר (ויפה) שלא הספקתי להחליף את הדיסק הראשון ואף לא להוכיח את עצמי כבעל תומך.

 

נגעתי בגופו המרוח ורניקס מייד כשייצא והנחתי אותו על חגוש שחבקה אותו באהבה. לאחר דקה כבר ניסתה להרגיל אותו לתחביב החדש: מציצת חלב. אחרי דקותיים כבר ינק הקטן.

 

כשעה וחצי לאחר הלידה נשאתי אותו להפקדה בתינוקיה. הוא היה כ"כ קל בידיים.

 

כשחזרתי חגית התקלחה, התלבשה והתאפרה וכבר רצתה להסתובב בחוץ אך קבלה את המלצת הצוות לנוח עוד מעט.

ב-13:00 באו הילדים עם סבא וסבתא לבקר אותנו. אני חושש שיחשבו שהלידה וירטואלית כי הערנו אותם בשעת בוקר לא מוקדמת מידי והם קבלו אח חדש לפני ארוחת הצהריים.

 

כרמל כ"כ התרגש. הוא החזיק את דרדר בידיים וצחק צחוק היסטרי של התרגשות. הוא התנהג כאילו הוא ב-high. גם יובל החזיקה את התינוק הפיצפון (תוך חששות מה של ההורים).

 

דרדר הקטן.

 

ברוך הבא בן זקונים. אנחנו אוהבים אותך.

 

אבא

 

שליחת סיפור לידה

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה