סיפור הלידה של עלמה

כמאמר הסיפור, אלונה התחילה לעשות טיזינג במוצא"ש, 2/12 לקראת חצות חשש לירידת מים, התייעצות מהירה עם ברצ'וק ורוית הובילו אותנו להחלטה לנסוע לת"א. תוך 20 דקות היינו באוטו עם איתַי (שהתעורר לחלוטין והתעקש לתזמן משאיות ואוטובוסים על הדרך). יש צירים, אפילו כל 2-5 דקות, אבל לא כואבים.

אצל אמא מחליטים לא למהר ל"ליס" והולכים לישון - החצי נרדם, איתַי לא ממש (ענייני רכב המשיכו להעסיק אותו) ואני ממש לא. הצירים מנעו שינה אבל המשכתי לשכב בשקט...

ב-5 בבוקר הגענו למיון יולדות, שם התברר שיש פתיחה של 1 ס"מ, הרבה מים, ראש גבוה והאטה בדופק. איזו אכזבה ואיזה פחד... לא רציתי להגיע מוקדם מדי והם היו די מודאגים מההאטה והחליטו להעלות לחדר לידה, על אף שלא מדובר בלידה... ואפילו אמרו שיתכן ויזרזו אותי. אוי, כמה פחדתי מזה...

לקראת 7 עלינו לחדר לידה עם ניטור תקין יחסית ופתיחה של 2 ס"מ. לפחות התקדמנו. שם פגשנו את המיילדת המקסימה שלנו (טלי עמידרור, למי שמתעקש/ת) שקראה בעיון את תוכנית הלידה שלי ואמרה "כן" על כל בקשה שלי (לא רוצה זירוז, רוצה ניטור אלחוטי, רוצה מקלחת, רוצה כדור... רוצה לידה טבעית, בקיצור). רק אמרה שצריך ניטור נורמלי של הקטנה ואח"כ הכל יהיה בסדר.

התחברתי למוניטור למשך שעה וחצי  בסיומם הגיע הרופא (שיילד את איתַי בכורי, בזמנו) ועוד 2 מיילדות שאישרו לי כל מה שאני רוצה

נכנסתי למקלחת לקבל את הצירים בברכה, כדברי טלי (ולא "שיט!! ציר" כדבריהם ) ויצאתי משם ב-9 כעבור חצי שעה. בזמן הזה החצי אגר כוחות.

ב-9 וקצת טלי בודקת ופוסקת "פתיחה של 4.5 עם שלפוחית מי שפיר שעומדת להתפוצץ..." וקראה לשתי המיילדות הנוספות להתייעצות. שתיהן, אגב, ליוו אותי בלידה הקודמת... הסכמנו לפקוע את המים (תוך כדי ציררררררררררררררר)... אממה? צריך לנטר דופק לבקשת הרופא, וגברת אלונה ידועה כברחנית-מוניטורים סדרתית. נאלצתי לשכב ולקבל את הצירים (שהיא תקבל אותם בברכה!! אני מקבלת אותם בצרחות!!) השעה כבר 09:30 וכואבבבבבבבבבב לי...

"אפידורל עכשיו" (טלי אומרת "אין בעיה" ומחברת אינפוזיה שעושה צרות בירידה). אני צורחת עליה שתזרז את האינפוזיה, שתזרז את המרדים אבל בעיקר שתנתק אותי מהמוניטור ותתן לי לזוז כי השכיבה הורגת אותי מכאבים. בינתיים החצי מרגיע אותי, מעסה לי את הגב, מרגיע את הכאב... אחרי רבע שעה של נצח, בערך ב-09:45, אני מרגישה שאני לא יכולה יותר... אני מעיפה את המוניטור, מסתובבת על 6 וצורחת על טלי שאני לא יכולה יותר ושאני צריכה ללחוץ (בעצמי לא האמנתי לזה אבל איך שסיימתי לא להאמין לעצמי בא ציר לחץץץץץץץץץץץץץץץץ).

טלי בודקת... יאללה, אין אפידורל. פתיחה מלאה תתחילי ללחוץ כשאת מרגישה צורך. אני על שש שוב, לוחצת ושואגת בלי הכרה בכלל ומצליחה לנוח בין ציר לציר. טלי חוששת, בגלל שבזוית שלי אין לה גישה מספיק טובה לפירנאום ומבקשת שאסתובב על הצד.

היא מכינה כל מה שצריך, מכוונת עם החצי ושולחת הוראות מדוייקות איך ללחוץ, מתי וכמה ועושה הכל כדי שלא אקרע. אני זוכרת היטב אותה, את החצי ואת האור העמום שליווה אותנו...

אני מרגישה את הראש מתחיל לצאת ועושה כדברי טלי כמו חיילת טובה. תחושת הבעירה והשריפה נוראית אבל הידיעה שזה הסוף מחזיקה ומחזקת אותי.

זהו. הראש בחוץ, איזו הקלה... לחיצה נוספת ואלונה לא הופכת לאלונה כן. נהר ואלונה זורמים ממני והיא מונחת עליי, עוד מחוברת אליי בחבל הטבור חמימה וסגולה, רטובה ומושלמת... השעה 10:10...

בשעה 10:35 השיליה יוצאת ואפשר להתקשר ולסמס לכולם.

מספר קרעים פנימיים קטנים נתפרים ביד מיומנת ואח"כ אנחנו נשארים בחדר, מאושרים ומניקים.

אה, אגב, שמה בישראל הוא – עלמה - אלונה היה שם מסחרי.

שליחת סיפור לידה