סיפור הלידה של יואב

כשבועיים לפני תאריך הלידה המשוער הגעתי לביקורת שגרתית בקופת חולים. במוניטור ראו האטות בדופק של העובר, והחליטו לשלוח אותי מיד לבדיקה נוספת בתל השומר.

בתל השומר לא היה שום דבר חריג במוניטור, אבל החליטו לזמן אותי למחרת להמשך בדיקות, "על כל צרה שלא תבוא". למחרת הוחלט שכמות מי השפיר היא גבולית, ושהעובר שוקל 2.5 גילו – אחוזון 5, והשילוב גרם לרופאים לחשוש מאי ספיקת שיליה. נשלחתי שוב למוניטור. הפעם היו האטות רציניות בדופק, והודיעו לי ששולחים אותי עוד באותו יום לזירוז לידה, ושיש לי כמה שעות להתרגל לרעיון.

עד אותו רגע תכננתי ללדת בבית חולים אחר, כזה שתומך בלידה טבעית, וכל רעיון הזירוז מאוד הפחיד אותי. חוץ מזה, תל השומר הוא בית החולים היחיד באזור שלא עשינו בו סיור, ולכן לא ידעתי עליו כלום, חוץ מזה שהוא לא ממש תומך בלידות טבעיות. אבל הרופא האחראי הודיע לי שאין לו שום כוונה לשחרר אותי, ושזה הזמן להזעיק את בעלי, כי הם רוצים להתחיל.

באותו רגע עברתי איזה משברון קטן. נורא פחדתי מזירוז והתערבויות אחרות, ולא ידעתי למה זה יוביל אותי. התחלתי להיפרד מהרעיון של לידה טבעית, ולהתכונן נפשית ללידה "רגילה": זירוז, אפידורל, שכיבה על הגב עם הרגליים למעלה, ואלוהים יודע מה עוד.

ממחלקת הניטור החזירו אותי למיון יולדות, שם חיכינו, בעלי ואני, להתייעצות נוספת. הרופאה שהתייעצנו איתה אמרה שהיא תומכת לחלוטין בזירוז, כי יש שלושה סימנים שונים שיכולים להעיד על אי ספיקת שיליה (גודל עובר, מיעוט מים ודופק לא סדיר), ואם אנחנו מוותרים וחוזרים הביתה, אנחנו לוקחים על עצמנו סיכון ממשי. בגלל שהבעתי התנגדות כל כך גדולה להתערבויות, היא הציעה לי להתחיל עם בלון שמרחיב את צוואר הרחם באופן מכאני, ורק אחרי שנגיע לפתיחה הרצויה יתנו לי עירוי של פיטוצין. היא אמרה לי שעם בלון לבד, אין סיכוי שבלידה ראשונה יתפתחו לי צירים, אבל היא מוכנה לחכות קצת עם הפיטוצין, בגלל שביקשתי כל כך יפה. היא גם הציעה לעשות לי סטריפינג מיד, אבל סירבתי. אחרי התייעצות ובלב מאוד לא שלם החלטנו, בעלי ואני, ללכת עם הרופאים ולהתחיל את הזירוז.

בינתיים, עד שיתפנה חדר, שמו אותי בחדר עם מוניטור, אליו חיברו אותי במשך שעות על גבי שעות, והכריחו אותי לשכב על הגב למרות מחאותי הרמות. אפילו ללכת לשירותים בקושי נתנו לי, כדי לא לנתק אותי מהמוניטור. גם הפעם נצפו האטות בדופק של העובר.

בינתיים, תוך כדי שכיבה על הגב והתייסרות מכאבים ולחץ על הגב התחתון, ניסיתי בדימיון מודרך לשכנע את הצירים (שהיו לי כבר כמה ימים קודם לכן) להתחזק ולהפוך ל"אמיתיים". דימיינתי שעם כל נשיפת אוויר צוואר הרחם שלי נפתח, והתינוק שוקע למטה. לפי המוניטור אפילו קצת הצלחתי...

בערב, אחרי שהודיעו לי שלא מתפנה חדר בקרוב, שלחתי את בעלי הביתה לישון. ביקשתי שכשהוא חוזר, שיביא את כל הציוד ללידה, והכי חשוב - את תוכנית הלידה שהכנו מראש. למרות שכבר ידעתי שלידה לגמרי טבעית זאת לא תהיה, החלטתי שאני חייבת להילחם על מה שכן אפשר ליישם מהתוכנית המקורית. אמרתי לו שאני אעיר אותו כשיתחילו את הטיפול בבלון, והלכתי לישון בעצמי, כשאני עדיין מחובת למוניטור.

בסביבות אחת בלילה העירו אותי והודיעו לי שלא יתפנה הלילה חדר טיפולים, ולכן מעבירים אותי ישר לחדר לידה. העבירו אותי לחדר לידה מספר 2. החדר היה גדול במיוחד ושימש גם כמחסן ציוד. לאורך כל הלידה נכנסו ויצאו ממנו עובדי ניקיון, תחזוקה וכו'. פתאום, כשבחנתי את החדר, היכתה בי הידיעה שאני אצא מהחדר הזה רק אחרי שהתינוק יוולד. נורא התרגשתי מהרעיון, במיוחד כשיום לפני כן בכלל לא התכוננתי ללדת. לכל אדם חדש שנכנס והתעניין בי (ככה ידעתי שהם לא עובדי ניקיון שבאו לקחת משהו מהמחסן – אלה אפילו לא אמרו שלום) אמרתי שיש לי תוכנית לידה, ושכשבעלי יגיע אני אשמח אם מישהו יסתכל בה. אבל זה לא עניין אף אחד.

כמה חודשים לפני הלידה הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת להיכנס ללחץ, אלא נשארת רגועה ונינוחה עד סוף הלידה, גרועה ככל שהיא תהיה. הזכרתי לעצמי בקול רם את מה שהבטחתי, והלכתי לישון עם שמיכה מקופלת על הראש, מפני שבחדר הלידה אי אפשר היה לכבות או לעמעם את האורות.

ב-3 בלילה העירו אותי בשביל להחדיר את הבלון. ביקשתי שיקראו לבעלי ויחכו עד שהוא יגיע. הם הסבירו לי שזאת פרוצדורה שלוקחת דקה ואחריה אני ממשיכה לישון, ושאין טעם להזעיק אף אחד עדיין. אחרי החדרת הבלון חזרתי לישון, אבל השינה שלי היתה גרועה ביותר, בגלל האור ובגלל המוניטור, שעדיין הייתי מחוברת אליו.

בערך בשש בבוקר יצא הבלון. האחות אמרה שיש פתיחה של 4 ס"מ ושאני אכנס להתקלח. במקלחת התחילו הצירים. בהתחלה הם היו חלשים, והגיעו כל רבע שעה בערך. אחרי המקלחת החלטתי שאני חייבת לגזור ציפורניים, כדי לא לשרוט את התינוק בטעות. אח"כ חיברו אותי מחדש למוניטור, וחזרתי לישון.

בשמונה בבוקר היה ביקור רופאים. הם העירו אותי משינה יחסית עמוקה, עם צירים כל עשר דקות, מחוברת למוניטור ועם שמיכה על העיניים. אחת הרופאות אמרה לי סחתיין על היכולת לישון ככה. אמרתי לה שלא ישנתי כמעט יממה ואני מנסה לאגור כמה שיותר אנרגיה, כי אחר כך אני לא אוכל לישון יותר. הרופאה אמרה לשאר הרופאים "טוב, רואים שזו לא לידה ראשונה". אמרתי לה שדווקא כן, אבל עשיתי שיעורי בית טוב.

בתשע וחצי בבוקר ביקשתי שיתקשרו לבעלי ויקראו לו. כשהוא הגיע, ניסינו שוב להפנות את תשומת לבם של הצוות לכך שיש לנו תוכנית לידה, אבל שוב, לא היה עם מי לדבר. אנשי הצוות התחלפו כל הזמן, ואת אף אחד זה לא עניין.

בשלב כלשהו הגיעה הרופאה שהמליצה על הזירוז. היא אמרה שהם רוצים להתחיל במתן פיטוצין ואח"כ לפקוע לי את הקרומים. אמרתי שהצירים מתקדמים יפה לבד ואני לא רוצה התערבויות נוספות. היא עשתה לי פרצוף ואמרה שהצירים שיש לי הם תוצאה של הבלון, שאלו לא צירים "אמיתיים", ואם לא ניתן פיטוצין, אני יכולה להישאר ככה גם שבועיים ויותר. אמרתי שאני בכל זאת מבקשת שיתנו לי עוד שעה-שעתיים לראות איך דברים מתפתחים לפני שמבצעים התערבויות נוספות. היא אמרה לי שאין סיכוי שאני אלד בלי פיטוצין, אבל איך שאני רוצה. באותו רגע החלטתי שהיום אני יולדת, בלי פיטוצין ובלי שום דבר נוסף. אני אראה להם מה זה. התחלתי שוב לעשות דימיון מודרך, ולחשוב איך הצירים מתחזקים ומתחזקים, ואיך צוואר הרחם הולך ונפתח, והתינוק יוצא.

הצירים התפתחו יפה והגיעו למרווחים של חמש דקות. בסביבות 12 בצהריים הגיעה אחות ואמרה שאני בפתיחה של שישה ס"מ. אמרתי לה שוב שאני לא רוצה זירוזים ושאלתי איך לדעתה הצירים מתקדמים, כי הרופאה ההיא אמרה שאין לי סיכוי. היא אמרה שאלו צירים לגמרי "אמיתיים" וכבר לא מה שהבלון גורם, אבל בגלל שזו לידה ראשונה זה עוד יכול לקחת הרבה זמן. אבל אני מתקדמת יפה וממש לא צריך פיטוצין (יש!!). ביקשתי שהיא תנתק אותי מהמוניטור כדי ללכת לשירותים. החלטתי גם שאותי לא מחברים למוניטור יותר. כבר ממש כאבו לי העצמות מהשכיבה הרצופה במשך יותר מיממה עם המוניטור מחובר אלי.

את השעות הבאות ביליתי בעמידה והישענות על השיש, הליכה, זחילה על שש ונענועי אגן. כל דבר, רק לא שכיבה. למוניטור הארור לא חיברו אותי יותר, אז יכולתי להתהלך בחופשיות בחדר. בסביבות אחת וחצי בצהריים כבר לא היו הפסקות בין הצירים, אלא רק שיאים של כאב בציר אחד ארוך ומתמשך. כל הזמן הזה גם לא נכנסו רופאים ואחיות. התחושה שלי היתה שאם זה ימשך ככה, אני לא אוכל לעמוד בזה, ושאני חייבת הפסקה, אפילו קצרה, בשביל לאגור כוחות. אחות שנכנסה אמרה לי שוב שאני בפתיחה של שש, אבל בלי לבדוק אותי, אלא על סמך מה שאמרה האחות הקודמת, ועל סמך הזמן הקצר שעבר מאז.

חשבתי לעצמי שאם אני רק בפתיחה של שישה ס"מ וזה כבר כל כך כואב, אני אוכל להחזיק מעמד אולי עוד שעה, אבל לא יותר מזה. כבר אמרו לי לפני לא הרבה זמן שיש לי עוד הרבה שעות לבלות פה. בשלב הזה נשברתי. קראנו לאחות וביקשתי אפידורל. לא בגלל שהיה לי כל כך קשה באותו רגע, אלא בגלל שעשיתי חשבון שעד שיתנו לי עירוי, ועד שהאפידורל ישפיע, תעבור בערך שעה, וזה מה שאני יכולה לסבול.

אחרי כמה זמן נכנס הרופא המרדים והחתים אותי על טופס הסכמה לאפידורל. לעירוי לקח בערך 45 דקות לרדת. בזמן הזה כבר הספקתי להתכנס בתוך עצמי, בלי יותר מידי קשר עם העולם החיצון. הייתי על המיטה, על שש, נוהמת בקול רם, ולא ממש מגיבה לשאלות ששאלו אותי. אני זוכרת במעורפל שביקשתי מבעלי שלא ידבר אלי ולא יגע בי, כי זה מפריע לי להתרכז.

בערך חמש דקות אחרי שהעירוי נגמר, בעלי הלך וביקש מהאחיות שיקראו שוב למרדים. פתאום הרגשתי שאני צריכה ללחוץ. בגלל שחשבתי שאני בפתיחה של שישה ס"מ, לא לחצתי והתעלמתי מהרצון הזה. רק בפעם השנייה שהרגשתי צורך ללחוץ, אמרתי לבעלי שאני חושבת שיש לי צירי לחץ, ורק אז התחלתי ללחוץ. בעלי קרא לאחות. היא הסתכלה ואמרה שהראש כבר בחוץ. היא קראה למיילדת, והן התחילו להכין את המיטה והחדר.

המשכתי ללחוץ לחיצות חזקות, עם קריאות וצעקות. כשהראש התחיל לצוץ, האחות הראשונה שנכנסה אמרה בהתרגשות שהתינוק יוצא עם הקרומים, שזה נורא נדיר והיא רק שמעה על זה ומעולם לא ראתה. היא שאלה את בעלי אם אין לו מצלמה. בעלי נזכר באמת שיש לו מצלמה, שלף אותה במהירות, והתחיל להסריט בוידאו. עוד שתיים-שלוש לחיצות והראש היה בחוץ. עוד לחיצה או שתיים וכל התינוק, בתוך שק מי השפיר, היה בחוץ. המיילדת קרעה את שק מי השפיר ויואב התחיל לבכות. בעלי ביקש שיחכו עם חיתוך חבל הטבור, אבל עד שהוא הספיק להגיד את זה, כבר היה מאוחר מדי. רק אחרי החיתוך נתנו לי להסתובב, ושמו לי את יואב על הבטן.

תינוק שלי, למדתי להכיר אותך ודיברתי אליך כל יום כשהיית בתוכי. והנה יצאת לאויר העולם, ולמרות שאני רואה אותך בפעם הראשונה, אני מרגישה שאני מכירה אותך כל חיי. בבת אחת כל החששות שלי התפוגגו וסוג של אופוריה אפפה אותי. רק התינוק שלי ואני, ושאר העולם לא חשוב. ולמרות שמעולם לא החזקתי תינוק לפני כן, מיד ידעתי מה לעשות איתו. הסתכלתי על היצור הסגול והמקומט שיונק במרץ מהשד שלי. כל תווי הפנים שלו מעוכים ונפוחים מהלידה, אבל האוזניים הן בבירור שלי. ופתאום קלטתי – התינוק שלי בחוץ ואני מחבקת אותו, אני אמא! כל כך התרגשתי שהתחלתי לבכות.

לשליחת סיפורי לידה