סיפור הלידה של מיכל הקטנה

לידה ראשונה, המון הכנה לקראת הלידה, הכוללת קריאה של ספרות והכנה פרטנית ללידה אצל הילרי קירשנבאום. ההריון עבר בעצלתיים, חודש תשיעי כמעט ולא זז. הריון בשיא הקיץ זה לא הכי כיף. סוף סוף תאריך הלידה המשוער הגיע.

יום שישי בערב. 18:30 הולכים לאכול אצל ההורים. הכל כרגיל, אבל יש מין תחושת לחץ, מעין כאב כשישבתי על כסא. בין המנות הלכתי לנוח על הכורסא, כי כאב לי קצת לשבת. תחושה חדשה שלא הכרתי לפני כן.

בשעה 21:00 הבנתי שזה משהו חדש, לא מוכר. תחושה מוזרה קצת מעיקה ותו לא. אמרתי ליואב שכדאי שנעלה להדסה עין כרם, ביה"ח שנרשמתי ללידה בו. יואב, שבדיוק היה שרוע על הספה בכיף, אמר, שאני לא נראית לו סובלת. ושכדאי לחכות לראות מה מתפתח מזה, כי הילרי אמרה לעלות כשיש צירים, ירידת מים ודימום.

לא היה אף אחד מהם. אבל התחושה היתה מוזרה. לקחתי את התיק ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע בכל זאת. מקסימום נעשה טיול ונחזור הביתה. נסיעה של 50 דקות לביה"ח. בדרך אני מתחילה להרגיש משהו, שאני חושבת שזה אולי צירים. לא כואב כמו שהכינו אותי, רק תחושת אי נוחות מתוזמנת כל 3 דקות ברכב.

יואב שואל, אם מותר לו לעצור לתדלק. אין בעיה מבחינתי, בין הצירים שאנחנו מתזמנים תוך כדי נסיעה אנחנו מדברים על ענייני חולין. כשמגיע ציר אני מדווחת לו, בעיקר לצרכי תזמון. צירים נחמדים ונסבלים. מגיעים להדסה, מתקבלים באופן יעיל ע"י אחות מיילדת, היא בודקת פתיחה ואומרת לי שאני בלידה - פתיחה של 3. נראה לי שזו התחלה של לידה נחמדה... אני נינוחה, טוב לי, ממש נחמד לי, גם בצירים המתוזמנים. מנהלת את העניינים, נותנת לאחות את תוכנית הלידה שלי - טבעית כמובן, ללא משככי כאבים ולנסות ללא אפידורל. הכל בשליטה.

יואב אתי ואני בסדר גמור. השעה 21:30 כשהגענו. האחות מחברת אותי למוניטור, אני רוצה לקום לשירותים. הולכת לשירותים, ומגלה שיש דימום. סוף סוף סימני לידה מובנים. אני ניגשת יחד עם יואב לחדר הלידה. המיילדת מגיעה ואומרת לי שכדאי לי להסתובב קצת בביה"ח לזרז את הפתיחה. אני מתייעצת עם יואב, אם כדאי או שאולי כדאי להישאר כאן ולהתנועע על כדור פיזיו. אני מתרוממת ושומעת את הפקיעה של המים, ורצה לשרותים.

מאותו הרגע הצירים הפכו לבלתי נסבלים. תחושת הלחץ באזור האגן היתה קשה מאוד. כל ציר הרגשתי שאני מתפרקת. האחות בודקת פתיחה, השעה 22:00 בערך, והפתיחה 4.5 ס"מ. אני כל הזמן בתנועה ויואב אחרי מנסה לעזור. אני לא רוצה שיגעו בי. המיילדת רוצה לנטר דופק עובר. מבקשת ממני לשכב על המיטה. אני נשכבת. ציר שמגיע מקפיץ אותי מהמיטה ואני לא מוכנה להישאר עליה. מנסים לנטר דופק בעמידה ובכריעה על המיטה. אני מבקשת ללכת למקלחת, להעביר את הצירים עם מים. מהרגע שהמיילדת נותנת לי ללכת, אני מתנועעת עם הצירים במקלחת ומזרימה מים חמים על האגן ועל הבטן כשבא ציר.

תחושת הלחץ גוברת עם כל ציר. לאחר כשעה אני מרגישה שאני מוכרחה לשחרר כבר את הלחץ הכבד הזה, ואני רוצה ללחוץ. יואב קורא למיילדת, והיא קוראת לי לבדוק פתיחה. הפתיחה, באופן שלא יאמן, היא 9.5 ס"מ רבקה שולחת אותי לעוד חצי שעה במקלחת. תחושת הלחץ בצירים היתה כמעט ללא הפוגה. אמרו לי שיש הפוגה בין הצירים, אבל הכל קרה כל כך מהר ולוחץ...

אני יוצאת, פתיחה מלאה. עכשיו מותר לי ללחוץ. השלב הזה נמשך כשעתיים. יואב מניח מגבות רטובות על העיניים שלי אני מרגישה שזה מציל אותי. כשהמגבת מתחממת מעט אני אומרת לו הוא מיד מרטיב אותה מחדש ומניח לי על העיניים. אני מרגישה צמא כמעט כל הזמן. הערכת המשקל האחרונה בשבוע 38 עומדת על 3.5 ק"ג. אני לוחצת כשבא ציר, ובהפוגות בין הצירים הוזה כל מיני הזיות... איפה כל זמן האיכות שכולן מבלות בסיפורי הלידה? למה הבאתי כל מיני נשנושים ושתייה? אפילו לא הספקנו להביא מהאוטו...

הכל קורה לנו כל כך מהר. וכל כך קשה. אני בקושי מדברת בשעות האלה. מי יכול לחשוב על לנשנש בנחת? אני לוחצת ומרגישה שזה לא ייגמר לעולם. מתחיל לשרוף לי, אני מרגישה שבוער לי כשהראש של מיכל מתחיל לצאת. לוקח הרבה זמן עד שהראש יוצא, אני לוחצת כשבא ציר ורבקה אומרת לי, לפחות אני יכולה להילחם עכשיו עם תחושת הלחץ שמלווה אותי הערב. אני מקבלת עידוד מהמיילדות שאני לוחצת טוב.

אין לי מושג מה יואב עושה עכשיו. אני יודעת שהוא שם ושהוא מחליף לי מגבות קרות על הפנים. אני נאחזת בזה. הראש של מיכל יוצא. אני מרגישה שכל הזמן הזה רבקה מעסה לי את הפרינאום בשמן. לפעמים זה ממש כואב יותר מהצירים. יואב סיפר לי אחר כך שהמיילדת לא הצליחה להוציא את הכתפיים וזה הלחיץ מעט. המיילדת שואלת אותי, אם אני רוצה להרגיש את הראש. לא. אני לא רוצה. אני רק רוצה להוציא כבר את הילדה החוצה, ולא להיות בהריון הזה יותר.

אחרי שהראש בחוץ אני רואה בדמיוני את התמונה המוכרת שהראש בחוץ, אני פוחדת לחנוק את הילדה שלי, למרות שהיא מקבלת חמצן מהטבור, זה משפיע עלי ואני לוחצת בכל הכוח שלי. גם הכתפיים יוצאות ותחושת הקלה מטורפת אופפת אותי. שורף לי ואני מרגישה איך נוזלים יוצאים מהגוף שלי וההקלה פשוט לא ניתנת לתיאור.

אני מורידה מגבת מהעיניים ורואה שיש עוד אנשי צוות בחדר. מיכל יצאה במשקל של 4.390 ק"ג בשעה 3:40 לפנות בוקר של של שבת ט"ו בחשוון. אני מבקשת שלא ינתקו אותה עד שהחבל יפסיק לפעום. יואב חותך את חבל הטבור, ובא להגיד לי שיש לילדה אף כמו שלו. אני מרגישה מסוממת. השיליה עוד בפנים ואני מתקשרת לאמא, מעירה אותה ואומרת לה שהיא סבתא לתינוקת גדולה. אחר כך אני מתקשרת גם לסבתא השנייה, וגם אותה מעירה ומבשרת לה את הבשורה. אני שומעת בכי קולני, יש לנו תינוקת עם מיתרי קול מפותחים. זוכת כוכב נולד.

אני מתאוששת. מיכל איתנו. אני לאחר שעה הולכת להתקלח. נהרות של נוזלים ניגרים מגופי. המקלחת הזו שלאחר הלידה זו אחת המקלחות הטובות שהיו לי בחיי. אני עם תפרים בדרגה 1 - לא נורא בכלל. אנחנו מתעקשים על ביות מלא, למרות שלא רוצים לתת לנו, כי התינוקת גדולה ואין רקע של סכרת, אבל זו המדיניות.

אני אומרת שזה או ביות מלא או שאני הולכת הביתה עם הילדה. רבקה המקסימה דואגת לנו לביות מלא במחלקה נעימה ושקטה. בחדר פרטי עם שירותים ומקלחת צמודים. תענוג. הצוות הרפואי נחמד ומכבד את הפרטיות. מציקים למיכל ובודקים לה סוכר כל הזמן. הכל בסדר.

מיכל היום בת חודש, תינוקת גדולה ועגולה, עם עיניים יפות וקשובות. תינוקת חזקה ומתוקה. אנחנו הורים!

 שליחת סיפור לידה