סיפור הלידה של יעל

זה היה הריון קל יותר מההריון הראשון. חוץ מבחילות בהתחלה... הרגשתי טוב וזה הקרין החוצה.

כבר מההריון הראשון הייתי אובססיבית בענייני לידה. הלידה הראשונה הייתה קשה וטראומטית והכמיהה שלי ללידה טובה ומחזקת הייתה כל כך חזקה עד כדי שבשלבי ההריון האחרונים זה היה הדבר היחיד עליו חשבתי. לא הפסקתי לקרוא ספרים וסיפורי לידה באינטרנט, חשבתי, תכננתי, דיברתי עם נשים. כל כך רציתי להצליח לחוות את הלידה במלוא עצמתה. אבל משהו בי לא האמין שאני מסוגלת. לא "מישהי כמוני" תצליח ללדת בלי אפידורל. זה מתאים לנשים פחות מפונקות ממני... ואכן הכמיהה ועמה הפחד ליוו אותי כל ההריון והתחזקו לקראת הלידה. את ההחלטה להירשם למרכז ללידה טבעית בתל השומר היה לי מאד קשה לקבל. מצד אחד - אם יש לי סיכוי ללדת לידה טבעית זה רק במקום כזה, שבו לא יערערו את ביטחוני בגופי, יאמינו בי ויתנו לי את התנאים השקטים להם אזדקק. מצד שני, הרשמה ותשלום למרכז הופכת את העניין למחייב. אם בסוף, הלידה לא תהיה טבעית, אחוש כישלון, ועם זה יהיה לי מאד קשה להתמודד. הזמן חלף והייתי חייבת לקבל החלטה- נרשמתי למרכז בלב חושש. על ההחלטה הזאת לא אצטער.

הלידה התקרבה ועמה החששות. פחדים רבים ושונים מילאו את ראשי. מה יהיה עם איתמר? כיצד אוכל להשאיר אותו וללכת ללדת? איך הוא יקבל אחות קטנה? הלידה, האם תעבור בשלום? אולי משהו לא בסדר עם העוברית הקטנה? האם לידת חלומותיי תתגשם? חשתי שהפחדים עוצרים אותי. חשתי שעד שלא אשחרר אותם מעליי הלידה תתעכב. כבר הייתי בשבוע 39+. אי הנוחות הלכה והתגברה והרגשתי שאני מוכרחה ללדת כבר. כל לילה לפני השינה הרגשתי צירונים, ובבוקר הייתי מתעוררת בדמעות מהאכזבה שלא ילדתי בלילה. ערב אחד נותרתי לבד (מאורע נדיר- איתמר נרדם ובעלי יצא - כל הסלון שלי לעצמי...) והחלטתי להתנקות מהפחדים על מנת להביא את הלידה. לקחתי עט ונייר ופשוט הוצאתי הכל החוצה. הלידה לא איחרה להגיע...

למחרת קבעתי עם חברה בבית קפה. נפגשנו, אכלנו ושתינו. כל הבוקר קיבלתי את השיחות והסמסים הקבועים של הימים האחרונים מההורים וחברים – "נו יש חדש?" ולי אין מה לספר. ההתרגשות ואי השקט לקראת הלידה כבר היו כל כך גדולים. כבר לא יכולתי לחכות. באותו היום כבר אחז בי ייאוש. לעולם לא אלד, לנצח אשאר בהריון. ב-11:30 נפרדתי מהחברה ותוך כדי אני מרגישה צירון. היא מתלהבת ומציעה להישאר איתי ואני אומרת לה שכאלה יש לי כבר שבועיים ואין מה להתרגש. מיד כשהלכה אני הולכת לשירותים (גם שלשול יש לי כבר שבועיים אז אני לא מתרגשת...) ואמא שלי מתקשרת: "תשמעי, היום את הולכת ללדת ולכן אני אביא לך את איתמר מהגן". "איזה ללדת" אני מתעצבנת, עייפה מנבואות השווא. ואז מגיע עוד צירון. עתה אימי מתלהבת ואני שוב מצננת את ההתרגשות.

נותרה לי שעה לפני שאיתמר חוזר ואני הולכת לנמנם. עוד צירון מפריע את מנוחתי ואחריו עוד אחד. מבט חטוף בשעון הפלאפון מראה 5 דקות ביניהם. אחרי עשרים דקות של צירונים בפערי 5 דקות אני מתקשרת לרועי ומספרת לו. הוא שואל אם לצאת מהעבודה ואני אומרת שממש לא כי זה בטח ייפסק עוד כמה דקות, רק מבקשת שיישאר זמין, והוא מציע שאולי במקום לישון אקום ואראה מה קורה... אני מתחילה להלך בבית, דווקא כיף לי לבד.

טוב, הצירונים לא נעלמים ואף מתחזקים. אני מתחילה להתרגש ולשמוח. 13:00 איתמר ואימי מגיעים מהגן. אימי מיד מבינה מה קורה ומתחילה לארגן ארגונים. להעביר צירים יחד עם איתמר זאת חוויה מוזרה ונעימה, במיוחד כי הם עדיין לא מאד כואבים. אני מענטזת לי בצירים ומסתירה מפניו את הכאב- כדי שהוא לא ייבהל. אחרי חצי שעה כזאת אני מבינה שכדאי לי להשכיב את איתמר לשנת הצהריים שלו. לפני שנרדם אני מספרת לו בהתרגשות שהתינוקת שלנו מוכנה לצאת ועוד מעט אני אלך לבית היולדות ללדת אותה. איזה כיף שזה קורה כך ביום ויש לי הזדמנות להסביר לו שאני הולכת, במקום להיעלם באמצע הלילה כפי שחששתי. הוא מבקש שנתכרבל יחד. אני עושה כרצונו,אבל מגלה שכבר ממש קשה לי לשכב. רועי בדיוק מתקשר ואומר שהוא יעלה על הרכבת של 14:15 ויגיע לתחנה ב 15:00. אני אומרת לו שאולי עדיף שייקח אוטו ממישהו, כי זה נראה לי מאוחר מידי.

פתאום, תוך כדי שאני מרדימה את איתמר משהו עלה הילוך. לפתע אני חייבת לקום ולא יכולה יותר להיות עם איתמר. אני הולכת למקלחת ומתקשרת למיילדת הכוננית של המרכז הטבעי בתל השומר. זאת אופירה. היא אומרת לי שבדיוק מתחלפת משמרת ופנינה היא הכוננית הבאה ומציעה שאתקשר אליה. אני מתחילה לבכות, כי כואב לי וכי אני מתרגשת. רועי מצלצל ואני מבינה שהוא חייב להגיע לקחת אותי לבית חולים כי אני הולכת ללדת. אני אומרת לו "עלה על מונית דחוף...". בהתייעצות עם פנינה אני מחליטה שאני מחכה לרועי, למרות שאמא שלי בלחץ ורוצה שכבר ניסע.

אני בינתיים מעבירה צירים כואבים במקלחת כל 2.5 דקות. אחרי כמה צירים אמא שלי מוציאה אותי מהמקלחת (מזל- איתמר נרדם) ומארגנת אותי ליציאה לבית החולים כי אני כבר לגמרי מרוכזת בלידה. היא זורקת דברים אחרונים לתיק הלידה כולל קופסת מאפים שקניתי לאירוע של העבודה אחה"צ- שיהיה לרועי לאכול... ב 14:30 רועי מגיע עם נהג המונית המהיר בעולם ("טוס אשתי יולדת!"...) ואנחנו יוצאים לתל השומר. הנסיעה הייתה קשה. הצירים כבר מאד כואבים, אבל איזה כיף: בין ציר לציר יש לי זמן להירגע ולדבר עם רועי, כי שנינו כל כך מתרגשים. בסופו של ציר כואב אני מרגישה "פק" ושטף של מים נוזל לי בין הרגליים. אני מיד בודקת את טיב המים כי בלידה עם איתמר ירדו לי מים מקוניאלים בדיוק באותה התנוחה באוטו. אני לא מאמינה למראה עיני- המים מקוניאלים.

פחד נוראי עלה בי. כי עכשיו איך אלד במרכז הטבעי? וכי זה הרגיש כמו שידור חוזר ללידה הראשונה, ובעיקר כי קלטתי שזהו זה- אני יולדת ומעכשיו אין דרך חזרה. כל כך רציתי להגיע למקום בו תהיה לי פרטיות ואני אדע שאני יכולה ללדת. אני ורועי מרגיעים את עצמנו- "הכל לטובה" רועי אומר ואני מזכירה לעצמנו שלידה היא מאורע בלתי צפוי ואי אפשר להתייאש מאירועים מפתיעים. אנחנו שומרים על מצב רוח טוב ובעיקר כי הצירים כבר כל כך חזקים שהם מכריחים אותי להתרכז בהם ולא במחשבות מפחידות. רועי נוסע כמו משוגע כי אנחנו מבינים שזה עומד לקרות. השעה 15:00 ואנחנו מגיעים לתל השומר.

איפה נמצא עכשיו חניה?!? רועי מאתר שמישהו יוצא. אבל הוא באירגונים, חגורה, תיק, הוא מתמהמה. אני פותחת את החלון וצועקת לו "סליחה אני יולדת!" הוא מיד מבין מה מבוקשי ומפנה את החניה... הדרך מהאוטו לחדר הלידה נעצרת כל כמה צעדים ע"י ציר שגורם לי לעצור, להישען על משהו (עץ/ קיר/ מה שמצאתי בדרך), להזיז את האגן ולצעוק. ככה התמודדתי עם הצירים ולא נתתי לאנשים סביבי להפריע לי. בכניסה למיון יולדות שוב אחז בי ציר ואני בשלי. לפתע תופסת אותי אשה ושואלת אם היא יכולה לעזור. המגע שלה נעים לי והיא למעשה מקבלת אותי למקום ומלווה אותי לפנינה שמחכה לי בפנים. פנינה המדהימה חוסכת לי את תהליך המיון הרשמי ומכניסה אותי למרכז, שם היא עושה לי "מיון פרטי". איזה מזל- אילו הייתי עכשיו צריכה להיקשר למוניטור, להיבדק ע"י רופא, בלי פרטיות - ההפרעה הייתה קריטית. סוף סוף הגעתי לשקט שלי- ואני יכולה ללדת, כך הרגשתי. מיד השלתי מעליי את הבגדים ונכנסתי לג'קוזי שפנינה הכינה בשבילי מראש, שם גם שמענו מוניטור תקין. באופן מפתיע המים לא נעימים לי. אני יוצאת ופנינה בודקת לי פתיחה שעמדה על 4. בשלב הזה סיפרתי לפנינה על המים המקוניאלים. היא אמרה שחייבים לעבור לחדר הסמוך, אבל לי כבר לא היה אכפת כי הייתי בתוך עצמי.

דבי, מיילדת מדהימה נוספת, הופיעה ועזרה לי לעבור לחדר השני, ומייד בדקה לי פתיחה שהייתה 8 (תוך 5 דקות מ-4 ל-8!!! בלידה הקודמת זה לקח 12 שעות...). הקושי הפיזי היה בשיאו בשלב הזה. לא מצאתי את עצמי, הרגשתי שיש לי פיפי והלכתי לשירותים. לא יצא לי כלום ואז התחלתי לחשוד שלא מדובר בפיפי אלא בלחץ של הראש. ההיגיון אומר- את הגעת לבית החולים לפני 10 דקות - לא יכול להיות שכבר מתחילים צירי הלחץ, אבל הגוף יודע טוב יותר. מציר לציר הרגשתי צורך לפיפי וקקי ודבי רק אמרה שאין לי מה לדאוג- אם יהיה לי שפשוט אעשה.

התמקמתי בכריעה תוך כדי שאני נשענת של המיטה ורועי מחזיק לי את הידיים מהצד השני של המיטה. הצירים בשיאם בשלב הזה והכאב גם. בהדרגה הצירים הפכו לצירי לחץ- כלומר הציר מתחיל בכאב מתגבר אבל בשיא הכאב- פתאום יש צורך חזק ללחוץ והלחיצה למרבה ההפתעה מקלה משמעותית את הסבל. אחרי כמה לחיצות ממש הרגשתי את הראש עובר באגן ויורד לכיוון הנרתיק. זה לא כאב זו הייתה הרגשה מדהימה. ועכשיו בכל שיא של ציר הלחיצה הוציאה מעט את הראש. זה כבר כן כאב - ההרגשה היא של שריפה, אבל הצורך ללחוץ חזק יותר מהפחד מהכאב של המתיחה. לאט לאט עוד ציר ועוד אחד הרגשתי את הראש מותח לי את פתח הנרתיק. הרגליים החלו להתעייף מתנוחת הכריעה ודבי מציעה לי להתרומם לעמידה.

איך שהתרוממתי הופיע עוד ציר והראש יוצא. בציר הבא אני מרימה רגל אחת ולוחצת שוב וגם הגוף בחוץ. פנינה מעבירה לי את התינוקת בין הרגליים ואני באינסטינקטיביות אוחזת במה שיצא לי הרגע מהגוף ופשוט מתרוממת איתה בזרועותיי, כאשר חבל הטבור עדיין מחובר לתוכי. לא ניתן לתאר את האושר שהציף אותי באותו הרגע!

בתחושת עילוי מוחלטת אני מתחילה להתגלגל מצחוק של שמחה אושר וכוח. מסתבר שגם ורד ואיריס- מיילדות של המרכז באו לתמוך ולהשתתף וארבעת המיילדות המדהימות פשוט צוחקות איתי ועם רועי. כולנו לא מאמינים לפלא. אני ניגשת למיטה כשיעל בזרועותיי ואנחנו נשכבות יחד היא בחיקי מלקקת את הפטמה, כשחבל הטבור עדיין מחובר. השעה 15:37.

איזו לידה! שמעתי על לידות כאלה אבל באמת שלא האמנתי שאני מסוגלת ללדת כך. באיזה מיילדות מדהימות זכיתי, שתמכו בי, נתנו לי שקט ופרטיות, הדפו בשבילי הפרעות- האמינו לי ולגופי ופשוט נתנו לי לעשות את מה שהייתי צריכה - ללדת את בתי כפי שגופי הדריך אותי כל כך בבירור לאורך כל הדרך. הן לא הציעו הצעות, לא ביקשו בקשות ולא הקשו עלי עם נהלים מיותרים. הן נתנו לי סביבה בטוחה ללדת, ועל כך אני לנצח אזכור אותן!

אחרי הלידה דבי נשארה איתי, טיפלה בי ופינקה אותי. עזרה לי להתקלח והקשיבה לאשר היה על ליבי. אח"כ רועי קנה לכולנו קפה וזללנו את הרוגעלך שאמא שלי שמה בתיק. איריס וורד הצטרפו והסתכלנו על התמונות שרועי צילם בלידה. כשאיתמר האהוב הגיע (בסה"כ 3 שעות אחרי שנפרדנו - הרדמתי אותו ב-14:00 וילדתי עוד לפני שהתעורר משנת הצהריים שלו...) דבי נתנה גם לו צמיד ("אח של יעל") שלא ירגיש מקופח, עד כדי כך היא חשבה עלינו ועל הצרכים של כולנו. ב-19:00 דבי ליוותה אותי למחלקה ונפרדה ממני (עד הבוקר שבאה לבקר...), ואני נותרתי עם יעל שלי, ובהיתי בה כל הלילה. לא הצלחתי לעצום עין מרוב אושר על הלידה ועל יעל המדהימה שלי.

לסיכום - נכון, צריך גם מזל, אבל בעיקר צריך להאמין בגוף שלנו - אנחנו מסוגלות ללדת! ושאף אחד לא ישכנע אותנו אחרת. הכאב של הצירים, הוא מאד חזק אבל אם מתכוננים לקראתו הוא נסבל, ויותר מכך- לא משאיר צלקת - בניגוד לכאב של אשה שחודרים לפרטיותה בלידה עם בדיקות כואבות, והתערבויות גסות כאשר היא חסרת ביטחון וחסרת אונים. לפעמים התגנבו לראשי מחשבות מפחידות כמו - אני לא אצליח להתמודד עם שעות של צירים כאלה - אבל כאשר התמודדתי כל פעם עם הציר הנוכחי הפחד נשאר בצד.

חווית לידה כזאת מדהימה חיובית ומחזקת נותנת לי כוח כך שעדיין - שבועיים אחרי הלידה אני בהיי טוטאלי. בהצלחה לכל היולדות!

לשליחת סיפורי לידה