הלידה של שי בשעה וחצי

שישי, אני שוכבת לידך על המיטה שלנו בברטנורה בת"א. זה הסופ"ש האחרון שלנו אחרי 3 שנים בדירה הזאת. עברנו כאן כל כך הרבה. אבא ואני. ועל זה נצטרך לחפור ולהיזכר בדיוק מה. אבל לפני 4 חודשים ושמונה ימים עברנו את הדבר הכי משמעותי שקרה בחיי, בחיי אביך, ובטוח גם בחייך. את נולדת. כל הזמן אני חושבת שזאת חוויה שלעולם לא אשכח, הלידה שלך, אבל פתאום אני מחטטת בראש ולא זוכרת את פניה של המיילדת או מה לבשת כשיצאנו מבית החולים.. (על זה אני אעבוד. אני אזכר).

בכל אופן אני מסתכלת עלייך תינוקת יפיפייה שלי, בת 4 חודשים עם חיוך מהמם, ירכי "מישלן" מדהימות, תינוקת שאוהבת את החיים הטובים – לישון, לאכול, לצחוק ופחות הדברים הקשים לשכב על הבטן, להרים את הראש.. ואני יודעת שאני לא רוצה לשכוח את הרגע הזה ועוד פחות אני לא רוצה לשכוח את הלידה שלך ואת כל מה שאחריה. אז איך הכל התחיל.. אני ואבא רצינו להיכנס להריון, אני קצת יותר לחצתי, אבל כמו כל דבר המילה האחרונה באה מאבא והתחלנו לנסות.. חשבתי שיקח שנה.

תוך כמה שבועות התחלתי להקיא, אבא אמר שזה כי אני אוכלת זבל וכי אכלתי את האורז של התאילנדית בז'בוטינסקי פינת אבן גבירול, אני כבר לא ידעתי מה לחשוב. בין הקאה להקאה החלטתי לצאת לסופר פארם לקנות ארכה לבדיקת הריון, לא חושבת שאמרתי לאבא כי כבר עשיתי פיפי על כמה מקלות שיצאו מאוד שליליים ולא רציתי שהוא יצחק עלי. למחרת בבוקר אבא יצא לרוץ ואני קמתי להקיא.. באותה הזדמנות עשיתי פיפי על המקל.. שני פסים – הריון. חיכיתי לאבא הוא נכנס מסריח מריצה ואמרתי לו ש"אנחנו בהריון".. זה מה שחשבתי אז.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שהריון זה משהו שאישה עוברת, אפילו אישה פמינסטית.. חוץ מהקאות של ההתחלה שעברו בשבוע 14 כמובטח. היה הריון תקין. אני עבדתי כמו משוגעת ואת גדלת בקצב טוב. לא כל כך ידענו איך..

לא השמנתי במיוחד אבל הבטן היתה נמוכה לאורך כל ההריון וכל הזמן אנשים האירו על זה, הרופא אמר שהכל בסדר. הרופא אמר שתצאי 3200 ואני אמרתי 2800 יצאת 2735.. ב 31/3 קמתי בשלוש בבוקר כמו בכל הלילות בשבועיים שקדמו ל 31. אבל הפעם הרגשתי אחרת מן התכווצויות קטנות כאלה. החלטתי שזאת התחלה אבל זה עוד יכול לקחת ימים. קמתי בבוקר אמרתי לאבא.. ושנינו יצאנו לעבודה. היה לי יום מטורף בעבודה ומדי פעם הרגשתי עוד התכווצות, אבל שוב חשבתי שאין לדעת לאן זה יוביל לא סיפרתי לסבא וסבתא. סבתא עוד היתה בלונדון וסבא בטח היה מגיע ולא רציתי לחץ.

עבדתי עד שש בערב גם בחנות וגם הסתובבתי בשליחויות אחרונות בדרום ת"א. חזרתי הביתה סיפרתי לטלי, אחותי, ודיברתי בטלפון עד מאוחר. אבא היה עייף ורצה ללכת לישון. ולי ה"צירונים" התחזקו. ניסיתי ללכת לישון עם אבא ולא הצלחתי. היו לי כבר צירים! אבא כעס ואמר שאני מפריעה לו לישון, הוא הסביר לי שיש לי עוד זמן ואני לא יולדת עוד שבועיים!

הלכתי לסלון והרגשתי שהצירים מתקרבים. התחלתי לרשום את השעות ושמתי לב שהם מתחילים להיות סדירים יותר. הערתי את אבא ואמרתי לו שיתקלח, כי זה קורה. אבא התקלח ובא להיות איתי. החלטתי שלא נלך לבית החולים לפני שיהיה 5 דקות בין ציר לציר. די מהר היה ציר כל 15 דקות והצרים כאבו יותר ויותר. אמרתי לאבא שנתארגן לצאת ופתאום הוא התחיל לקנן... לסדר את הבית לארגן אוכל לנלה (החתולה).

אני כבר התפתלתי. יצאנו מהבית והיה לי ציר בחדר מדרגות.. ציר בכניסה לבנין, ציר על הגלגל של הגיפ ברחוב. אבא היה צריך לעזור לי להיכנס לאוטו, לא הצלחתי לקפל את הרגליים. אבא הבטיח לי ששני צירים ואנחנו באיכילוב וכן כך היה.

בשעה 2.45 לפנות בוקר הגענו לאיכילוב. היה לי ציר ליד השולחן של השומר. ציר בפינת האחיות בזמן שאבא הלך למלא טפסים. ציר בשירותים כשעשיתי פיפי בכוס. ואז סוף סוף השכיבו אותי על מיטה ואבא חזר (זה היה דקות שהרגישו כמו שעה), האחות חיברה אותי ואותך למוניטור. אבא היה לידי וזה כל מה שהיה לי חשוב. בפעם הראשונה מזה תשע חודשים ראיתי דם – נבהלתי. האחות אמרה שזה כלום ואמרה שיש לי פתיחה של 3 ושזה יופי. הרגשתי שמשהוא קורה.

האחות בדקה שוב וראתה הרבה דם, יצא ממני קריש דם גדול! היא קראה לרופא.. אני קצת בכיתי מפחד. הרופא בדק ואמר שאני בפתיחה של 8 והדימום הוא כי הכל קרה כל כך מהר. הבהילו אותנו לחדר לידה ופתאום, ברגע, החדר התמלא בהמון אנשים, ואז נכנס רופא עם שיער כסוף ואמר שאני צריכה אפידורל עכשיו!

לא הבנתי, אמרתי לו שאני לא מבינה למה? הוא אמר שכנראה שאני אלד בקיסרי ואם אני לא אקח אפידורל עכשיו אני אצטרך הרדמה מלאה. אבא מיד נלחץ ואמר לו שיביא את הטפסים. אני אמרתי שלא, שבוא ניתן לזה צאנס. הוא הלך להביא טפסים..

אני הסתכלתי על המיילדת והיא אמרה לי תסתכלי אלי, הכל יהיה בסדר, זאת תהיה הלידה שאת רוצה. הצירי לחץ מאוד כאבו ולא כל כך ידעתי האם אני יצליח. אבא ראה את קודקוד הראש שלך ואמר לי רק עוד קצת הנה היא כבר פה.. הייתי חלשה מידי לכעוס ולהסביר שאם הייתי יכולה כבר הייתי דוחפת.

אבא נזכר בקורס הכנה ללידה והציעה שאולי ננסה תנוחות! אני והמיילדת נתנו לו מבט מהיר ונוקב של "תעשה אתה תנוחות". ואז הרגשתי שאני צריכה ללחוץ ממש חזק וידעתי שאני אקרע פיזית אבל הרגשתי שאין ברירה ושאת כבר צריכה לצאת ואם נמשיך שתינו נתעייף. ואת יצאת 4.15 בבוקר, שעה וחצי אחרי שהגענו לבית החולים. היית כל כך קטנה וכל כך אמיתית. אני מסתכלת על התמונה שלך עלי שנייה אחרי שנולדת ומנסה לחשוב או להרגיש מה הרגשנו אז.

זה נראה לי דרמטי מידי בשביל לדעת. אני חושבת שבעיקר הקלה ושוק והתעוררות מחודשת אחרי ההתעייפות של הלידה עצמה. שמחה ופחד. אחריות. אח"כ היית על אבא די הרבה זמן והרופא תפר אותי, זה זמן מוזר ולא ברור, אני לא יודעת כמה זמן היינו שם. בזמן הזה אבא שיגע אותי שאני צריכה לבחור שם מהשמות שחשבנו אליהם, אני באתי עם שניים והוא בא עם שניים ובחרתי שם שאבא הביא, כי את מתנה כל כך גדולה וחשבתי שהשם מתאים לך, אמרתי מראש שאם יהיו לך עיניים בהירות ושיער כהה את תוכלי לסחוב שם של בן.

וככה את נולדת, כמו שדוד ערן אומר, "כוסית". סבא שלך הגיע ואותך לקחו לבדיקות, אבא הלך איתך ועם סבא, ואני נשארתי לבד בחדר הזה, שסיים את תפקידו ופתאום היה נראה סתמי, קטן ולא רלוונטי יותר. העבירו אותי למחלקה ואני כל הזמן שאלתי איפה את. אמרו לי לנח ולא לקום. בסוף קמתי ובאתי לקחת אותך. לא יכולתי לחשוב שהיית בתוכי 9 חודשים ועכשיו את לבד בחדר מואר. ניסיתי לתת לך ציצי וקצת הצלחתי. מייד החלטתי שאת שלי, ושהכל אני יכולה לעשות.

אבא שלך הלך הביתה לנוח. לי היה המון כוח כי היה לי אותך. טלי באה בלילה וראתה אותך. כולם אמרו שאת מדהימה. אני מודה שאני חשבתי שאת נראית סביר, אבל את שלי. הרמתי אותך. ניסיתי להניק אותך, לתת לך קולסטרום. לקחתי אותך לאחיות שיחליפו לך חיתול במשך היום. בלילה כבר החלפתי לך בעצמי. הלכתי בבוקר לשיעור של ההנקה.

היועצת לא כל כך עזרה לי אבל אמרה שיש לי מלא חלב. באתי להחליף לך חיתול והטוסיק שלך היה מלוכלך. החלטתי לשטוף אותך מתחת לברז. אחת האחיות צעקה עלי: מה את עושה? אמרתי לה: רוחצת את הבת שלי?! והאחות השנייה אמרה תני לה... הם היו קצת בשוק ממני, אמא צעירה שלא מפחדת מברז. לידי בחדר היתה אמא, שזאת היתה לידתה השנייה והיא ביקשה להשתחרר מוקדם. לא ידעתי שיש אופציה כזאת. מייד קפצתי על המציאה. היינו צריכים לעשות כל מיני דברים ועברתי בבית החולים עוד לילה בלי שינה, והשתחררנו.

הגענו לרופאה ישר אחרי האמא המנוסה, שחלקה איתי חדר. הרופאה לא כל כך רצתה לשחרר אותה. כשהיא ראתה אותנו, היא נראתה די בטוחה שהיא לא הולכת לשחרר אותנו. אחרי כמה דקות איתנו, היא אמרה שאנחנו מדהימים שאנחנו רגועים ובטוחים ושהיא משחררת אותנו בשמחה, ושלא יוצא לה הרבה לפגוש הורים חדשים רגועים. אני מנסה לחשוב מה הרגשתי.

האמת, לא הרבה, הייתי לגמרי חיה, כמו כלבה שיש לה גורים ומיד יודעת מה לעשות, אף אחד לא הסביר לה. היא בוודאי לא זוכרת מה אמא שלה עשתה, אבל היא יודעת בדיוק מה צריך. היום שי כבר בת שמונה חודשים. אני קוראת מילים אלו ומתגעגעת לרגעים האלה ולתחושות הללו, לביטחון הראשוני שחלף. עכשיו אני חווה את הדאגות, הפחדים וחוסר הביטחון שבאים אחר כך.

לי הייתה חוויית לידה נהדרת. כבר בהריון ידעתי או החלטתי שאלד בקלות יחסית. אמרתי למדריכת לידה בדיאדה שאלד בקלות.. והיא חשבה שאני בסרט. גם אז אמרתי שהלידה לא מפחידה אותי אלה כל מה שאחר כך – חיים שלמים. לידה זאת חוויה כמה זמן שהיא לא תיקח היא נגמרת. ילד זה חיים, זה אין סופי. זה נפלא, כואב, מתיש, מצחיק, משמח ועוד... עד אין סוף.

לשליחת סיפורי לידה