סיפור הלידה של נועם

במשך כל ההריון שלי נכנסתי לקרוא סיפורי לידה מרגשים וחיכיתי לרגע שאני אספר את סיפור הלידה שלי יותר נכון של נועם .

במהלך ההריון שלי, בערך בשבוע 28, התחילו לי צירים מוקדמים אושפזתי בבית החולים לשבוע ונתנו לי כדורים למניעת צירים וזריקות להבשלת ראות של העובר ושלחו אותי הביתה אמרו לי שבשבוע 36 אני אפסיק עם הכדורים וכך היה. באמת הפסקתי אותם והצירים שלי לא נעלמו הם המשיכו עד שבוע 37 ואז ביום הזה כל אותו היום היו לי צירים חזקים וסדירים, אבל לא ייחסתי להם חשיבות (כי אני כבר רגילה).

בערך ב-24:00 ניכנסנו למיטה אני והחצי שלי לישון הוא נירדם מהר אבל אני לא הצלחתי להרדם הצירים הלכו והתחזקו אז הסתובבתי בבית (כמו שאמרו לי בקורס). באיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי בסלון שוכבת על הספה בתקווה להירדם ואז זה קרה. פתאום הרגשתי מין פיצוץ כזה ברחם וחיכיתי לירידת מים, אבל הם לא ירדו בשיטפון כמו שקרה לאחותי. הם פשוט לא הגיעו. אבל הצירים, מה אני יגיד לכן, בנות, רציתי למות מרוב כאב. השעה כבר היתה 3:00 בלילה בעודי מטיילת ברחבי הבית קיבלתי ציר שכל כך כאב, פשוט נפלתי על הברכיים והתחלתי להרגיש מין טיפטוף של מים חמים שנוזל ממני. רצתי לשירותים וראתי שאלו מים ורדרדים. אז הבנתי שהגיע הרגע. הערתי את החצי שלי ואמרתי לו שזהו זה. צריכים ללכת. התארגנו מהר ונסענו לבית החולים. כשהגענו לשם בדק אותי הרופא והיתה לי פתיחה של 4 ס"מ. נכנסתי לג'קוזי שהרגיע את הכאב וכשיצאתי ממנו התחילו צירי לחץ.

כאבי תופת ואני צורחת מרוב כאב, וחצי שלי המקסים הזה לא זז ממני לרגע, מעסה לי את הגב ומנסה להרגיע אותי, ואני בשלי, צורחת למוות.

תוך שעתיים כבר פתיחה של 8 ס"מ ועכשיו לחדר לידה (עד עכשיו רק הסתובבתי). בחדר לידה אני על הצד במיטה צורחת למיילדת שתיתן לי סמים, שתקרא למרדים, אני רוצה אפידורל, אבל היא לא הסכימה. היא אמרה שאין טעם, אני עוד רגע יולדת. אז היא נתנה לי טישטוש לווריד, ובעלי, המהמם הזה, ידע שאני רוצה לידה טיבעית, סגר לי את הטישטוש, מבלי שאדע מה. גם את רוב הלידה הוא יילד אותי, כי באותו הזמן היינו שש יולדות בו זמנית על שתי מיילדות, אז הן רצו להן מחדר לחדר ואני עם בעלי, שתפס לי את הרגל, ואמר לי ללחוץ חזק. בכל פעם שהיתה רגיעה בן הצירים הוא לחש לי כ"ל הכבוד מאמי, את אלופה, אני אוהב אותך, תמשיכי כך".

אז הגיעו שני המיילדות אלי, שפכו יםםםםםםםם של שמן, ואמרו לי, ", עכשיו בכל הכוח עד שאנחנו אומרות די". וכך היה. הגיע ציר ואני לחצתי כמו שלא לחצתי בחיים שלי. ואז היא צעקה "שחר די" והשתרר שקט למספר רגעים.

אז נישמעה הצרחה הראשונה של נועם. זה היה הקול הכי יפה בעולם. בעלי בכה ואמר לי "מאמי, עשינו את זה". הניחו את נועם על החזה שלי. כל כך קטן. כל כך יפה. ילד שלי, ילד פלא, שהגיע אלי אחרי 4 שנים של ניסיונות וטיפולי פוריות בהריון ספונטני, ולידה טבעית לחלוטין. ולסיכום החוויה הכי טובה שעברתי בחיים שלי, אני מוכנה לעבור אותה שוב כבר עכשיו, כי ברגע שהאוצר הזה בידיים שלך כל הכאב נשכח.

לשליחת סיפורי לידה