סיפור הלידה המדהימה של עידו אברהם 18.5.2010

הראש מאוד מאוד נמוך, פתיחה של 5 ס"מ, נשמע המשפט בחלל החדר
|
הדפס
|
שמור

17.5.2010 יום קודם לערב שבועות:
יום חגיגי – יום ההולדת של אמיר (בעלי), חגיגת שבועות בגן של יעלי (בתי בת השלוש), חגיגת שבועות בעבודה, ובדיעבד – היום בו החל תהליך הלידה המדהימה של עידו, בני.


עידו
צילום: עינת

בבית – צירים?
הלכנו לישון, מתכננים לצאת לחגוג את יום ההולדת של אמיר ביום שלמחרת. ליושב במרומים היו תוכניות אחרות בשבילנו . אמיר וכולנו קיבלנו מתנה מדהימה לכבוד יום ההולדת שלו!


יעלי כבר ישנה, ואנחנו שכבנו מתכוננים גם כן לישון. אמיר כבר נרדם. פתאום התחילו כאבים, מעין התכווצויות בחלק המאוד תחתון של הבטן. כמו שהייתי מורגלת לקראת סוף ההיריון לבחון האם אלו צירי "ברקסון היקס" – גם כאן – בדקתי. הקריטריון – אם במנוחה עוברים או נרגעים – כנראה שזה לא זה. שכבתי, נשמתי אך ההתכווצויות נשארו והתגברו. אמיר כבר ישן עמוק. השעון הראה: 23:17. מתי להעיר אותו? ועלינו עוד לקרוא להורים שלי שישמרו על יעלי. אומרים שבלידה שנייה לא מומלץ לחכות. אני צריכה לשירותים. ושוב לשירותים. ושוב. הגיע הזמן להעיר את אמיר שיגיד לי מה לעשות. זוכרת, השיחה עם ברכה (שהתרחשה כשעתיים שלוש קודם לכן) בה הזכירה לי להשתמש בתרבות ה"סמוך" – לסמוך על מה שכל הסביבה אומרת לי.

 

אמיר קם ואמר שלא בטוח שאלו צירים אמיתיים אבל הציע שנקרא בספר ונעקוב אחרי ההתקדמות של הכאב והתכיפות של הצירים. בכל ציר שהגיע, התכופפתי אל שולחן, מדף בארון הבגדים (שנפל באותו הרגע מעומס המשקל שהפעלתי עליו...) ואמיר מאחוריי, אוחז בגבי, מניח עלי את ידיו המרגיעות, אני נושמת. עבר. מודיעה לאמיר מתי מגיע עוד ציר. מאוד מהר אמיר אמר: "אני מביא לך את הטלפון. תתקשרי להורייך עכשיו". התקשרתי ובקול שבור מבכי, בלבול והתרגשות אמרתי לאבי: "אני חושבת שאתם צריכים לבוא". גם הוא היה מבולבל שהרי הערתי אותו ואת אימא באישון לילה. ההורים שלי בדרך! (מדובר בנסיעה של 5 דקות...) סגרתי את הטלפון ומיד ההורמונים שטפו את גופי. אני בוכה – יעלי יעלי. אני הולכת להיות אימא לשני ילדים. החיים הולכים (שוב) להשתנות מן הקצה אל הקצה. התרגשות.

 

אין למי להתקשר (חוץ מאשר אל ההורים שלי) כי אמצע הלילה. בוחרת מה אלבש, מה יהיה לי נוח ומה מתאים? נשקתי נשיקה ליעלי הישנה, קיבלתי נשיקה חזקה ואוהבת וגם חיבוק עצום ואיחולי בהצלחה מאבא. עוד איזה ציר או שניים בבית, עוד אחד בכניסה לבניין ו...יוצאים לדרך, לבית היולדות. יוצאים – אני והתינוק, אמיר ואימא שלי. איך אשרוד את הצירים שאקבל באוטו? אין לי מושג?! כל הכלים שקיבלתי ביוגה לנשים בהריון, נשימות, תנוחות, הרפיה בין הצירים – כולם היו בשימוש יעלים במיוחד ומלווים אותי לאורך כל התהליך. הנסיעה לבית החולים "מאיר" בכפר-סבא – נעה בין תחושת חוסר אונים – מה יהיה אם אקבל ציר בנסיעה ולא אוכל לסבול את הישיבה? לבין החוויה עצמה של ציר – רוכנת קדימה, נושמת והציר עובר. בחוויה – אני מסוגלת! הגענו. נתנו לנו להיכנס עד לפתח הבניין. ירדתי מהאוטו מלווה באימי וכל שניים שלושה צעדים תופסת איזה קיר, הולכת לשירותים ואז ממשיכה הלאה.

תחנה ראשונה – חדר מוניטור או "איך תרצי ללדת?"
התבשרתי במה שכבר ידעתי – יש צורך בחצי שעה מוניטור רציף. בפנים בלב יש לי בקשה: רק שלא יבקשו שאשכב על המיטה. למיטב זכרוני - השכיבה הופכת את כאב הציר לחזק בהרבה, כמעט בלתי נסבל. המיילדת שקיבלה אותי הייתה קשוחה ביותר והפצירה בי לשכב חוברת למוניטור תוך כדי שמתחילה למלא את הפרטים. נמלאתי פחד מהכאב שעלול לבוא. והוא לא איחר. אכן השכיבה מקשה מאוד על קבלת הציר ועל ההתמודדות עם הכאב. "הראש מאוד מאוד נמוך, פתיחה של 5 ס"מ" – נשמע המשפט בחלל החדר. יייייייישששששששש איזו נקודת פתיחה מצוינת. (השמחה הייתה רבה מכיוון שבלידה הקודמת "נתקעתי" בפתיחה של 3 ס"מ במשך קרוב לעשר שעות). זה זה! לא באתי סתם. עכשיו רק נותר לברר האם אנחנו מכירים את המיילדות שבמשמרת. במעבר על כל שמות המיילדות ב"מאיר" אותן אנחנו מכירים – אף אחת לא במשמרת. בהרגשה הפנימית – הכול בסדר אני שמורה ומוגנת מחוסנת וחזקה. אותו אחד שסידר לנו תוכניות אחרות במקום לחגוג את יום ההולדת של אמיר בדרך סטנדרטית, ידאג לשלוח לי מיילדת מתאימה. הכי מתאימה לי. אין לי ספק בכך!

 

אני: "אולי אני יכולה לשבת או לעמוד עם המוניטור עלי?"
המיילדת: "תנסי, אבל אם אין רישום של הדופק אז סימן שלא ותצטרכי שוב להתחיל את החצי שעה הרצופה מהתחלה". אין ברירה – בישיבה או בעמידה – המוניטור לא פועל. חייבים לשכב. אמיר לימיני, אימא לשמאלי, והמיילדת מסתובבת בחדר, שואלת המון שאלות ומזינה למחשב את התשובות.
המיילדת: "איזו לידה את רוצה?"
אני: "אני לא מתכננת, בואי נתקדם ואז נחליט".
מה עובר על התינוק שבבטן שלי? ואני רוצה את יעלי ומתגעגעת לארז האחיין שלי כך הרגשתי ואמרי בקול רם.
"התינוק בסדר גמור" הרגיעה אימי.
לא פשוטה קבלת הצירים בשכיבה, אפילו קשה. אני, לשמחתי מצליחה להתגבר. בשכיבה, קצת על הצד. הרבה נשימות עמוקות (צצצצצצצצצצצ), הרבה קולות – אה (A), או (O), או (U). אני אנהל את הכאב, לא הוא אותי – כך דקלמתי כמו מנטרה לעצמי.
אני: "אני רוצה ללכת לשירותים".
המיילדת: "תצטרכי להתאפק. אם אנתק אותך כעת אצטרך לחבר הכול מחדש וזה ייקח עוד הרבה זמן." פקדה. התאמצתי להתאפק. הפקודות שלה התרככו לאט לאט. ראתה שאני מנסה, בעד, זורמת, משתדלת, לא נכנעת לכאב שהלך, הלך וגבר. פתאום הפכה את עורה - אם בהתחלה חוויתי קשיחות והצבת גבולות מצידה – הרי שבבת אחת כאשר הבינה שאני מנסה להתנהל באופן שיקדם אותי ולא מנוהלת ע"י הכאב – התחילה להתפעל ממני. ואז אמרה: "לפי איך שאת נושמת – אַת - לחדר הלידה הטבעי. רק עוד שני צירים חזקים ומדידת דופק של העובר ואני משחררת אותך. תשתי משהו מתוק". אמיר הלך לקנות לי מיץ מנגו. כמעט הקאתי מרוב מתיקות. אני שותה אך ורק מים. אבל מה לא עושים כדי להפסיק לשכב בצירים? עוד טיפ טיפה וזהו, יש מוניטור רציף – איזו הקלה – אפשר לקום. נגמר שלב השכיבה הכואבת. הישועה של עמידה, ישיבה הגיעה. הלוואי שיהיה לי הכוח להמשיך ולקבל את הצירים בעמידה עד סוף הלידה. הלוואי!

תחנה שנייה – חדר לידה טבעי - צירים, פתיחה ומה שביניהם...
לאחר שקמתי מחדר המוניטור הונחיתי ללכת לעבר חדר הלידה הטבעי. המיילדת שקיבלה אותי וליוותה אותי אל הצוות הבא בחדר הטבעי הצהירה – היולדת הזאת תלד בלידה טבעית. הגיעה עם פתיחה של 5 ס"מ וכבר התקדמה ל-6 ס"מ. אני לא מאמינה שזה הולך להיות טבעי. מנסה להתמודד עם הצירים שהולכים ומתחזקים. מגייסת את הכוחות לחייך אל הצוות החדש. "לורן תהיה המיילדת שלך" – כך נתבשרתי וברגע שראיתי אותה – החיוך שלה נסך בי בטחון והרגשתי שאני בידיים טובות ושהכול יהיה בסדר.

 

"בואי תחתמי לנו על המסמכים של לידה טבעית". "מה זה אומר?" שאלתי את אמיר שאמר לי לחתום ולהמשיך הלאה. "לא להתנגד, זוכרת? תזרמי ותעשי כל מה שהסובבים לך אומרים" – כך שיננתי שוב ושוב. חתמתי על הטפסים והמשכתי ללכת אל החדר הטבעי. כל שלושה צעדים עוצרת, נשענת על הקיר. נושמת חזק כמו שלמדתי ביוגה לנשים בהריון. אז כבר תמכה בי המיילדת החדשה המיילדת שלי מעתה. את המגע שלה הרגשתי אוסף, עוטף ותומך. בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. חדר הלידה הטבעי נראה כמו צימר. אני ראיתי את הכדור. פרסתי את המזרון ועשיתי סיבובי אגן בעודי עומדת על שש ונושמת כל הזמן במודעות לנשימה. תחנות תחנות של קבלת הצירים והכי חשוב לנוח באמת, להרפות ביניהם. כך דקלמתי ויישמתי. מבט אחד לעבר אימא לה אמרתי: "אני מגברת על הכאב!" הרגשתי שבינתיים אני מצליחה, מתקדמת. אבל מפחד ממה יהיה... עוד ציר ואני זזה אל עבר הכדור, יושבת עליו ומסובבת את האגן. כל שינוי עושה טוב אבל כאב הציר חד וחזק מרגע לרגע. לורן עשתה לי עיסוי לגב עם השמן שהבאנו. כל החדר התמלא בריח מדהים של שמן מעולה. אני זכיתי לעיסוי ממנה (אחרי שביררה אם אינה לוקחת את התפקיד של אמיר) וכמובן עיסויים ולחיצות מאמיר. יש מקום לכולם. יש מספיק צירים... גם אימא כל הזמן איתי. מרטיבה לי את השפתיים על פי בקשתי. שוב אני רוצה ללכת לשירותים. לורן מלווה אותי, גם השירותים נראים כלקוחים מאיזה צימר יוקרתי. אריחים על הקירות, ג'אקוזי... לורן: "את רוצה להיכנס לאמבטיה?" אני: "מוכנה לנסות למרות שבדר"כ מים לא עושים לי את זה". נכנסתי ואחרי זמן מה היה לי קר ולא מועיל. יצאתי. בשלב זה, על פי תגובותיי לורן אמרה: "את עוד לא ממש סובלת". אני בליבי מרגישה שאני ממש כן סובלת. קשה וכואב לי.

 

עוד מוניטור לשתי שניות (בעמידה). הדופק בסדר. ממשיכים. אמיר שאל: "מתי את בודקת לעינת את הפתיחה?" לורן ענתה: "מתי שעינת תבקש". בדקנו פתיחה. 8 ס"מ ללא ציר ובזמן ציר כבר 9 ס"מ!!! איזו התקדמות. זריקת אנרגיה גדולה. לורן הניחה את הכדור על המיטה והציבה עבורי בר בקדמת המיטה. הנחתה אותי להישען על הכדור ולהחזיק בבר שמעבר לו. תנוחה מעולה. אחזתי בחוזקה בציר. נושמת. מפחדת מהשלב הבא. ממשיכה. בין ציר לציר מרפה. באמת הצלחתי להרפות. לא לדבר, להישען על הכדור להרפות ידיים. לאזור עוד קצת כוח. הכי חשוב להרפות בין הצירים, זו המודעות שליוותה אותי. בצירים האלה הבנתי למה קודם אמרה לורן שאני עוד לא סובלת בטירוף. כעת זה כבר הגיע – הכאב המטורף.
לורן: "האם את רוצה לפקוע את המים?" אני: לא יודעת... זה יעזור בשלב הזה?"
לורן: "אני חושבת שכן"
אני: "אז כן, אני רוצה".
"אמיר תקרא לי קטע מהקבלה". אמיר לקח את הספר אמר משפט או שניים וזהו כי הנה הגיעו הצירים שבדיעבד היו האחרונים לפני צירי הלחץ. שני צירים בהם לפי התיאור של אימא – אימצתי את הצוואר והגרון מאוד מאוד כל כולי נהייתי אדומה. הרגשה של גיוס כל מה שיש כל הגוף כולו. וכמו בצירים הקודמים משתמשת בנשימות – נשימת ציר (צצצצססססססססס) ומשמיעה קולות נמוכים (אה A, או U, או O). 

אמיר: "המיילדת כבר לקחה כפפות, הוא ממש יוצא כבר".
"את רוצה ללדת על הצד?" אני: "כן". התחילו צירי הלחץ.

 

שבועיים קודם ליום הקסום הזה

בשבוע 36 – הצטרפנו לשיעור רענון לקראת הלידה ב"אימא אדמה" שרי קרוכמל העבירה את השיעור. מכיוון שהייתי בשבוע המתקדם ביותר מבין כל ההריוניות – נבחרתי להיות הדוגמנית לתנוחת לידה שלא העליתי על דעתי שהיא אפשרית בכלל... לידה על הצד. אז גם למדתי ותרגלתי "על יבש" נשימות של ניפוח בלון לשעת צירי הלחץ.
נשכבת על הצד. על צד שמאל. אמיר מחזיק באוויר את רגל ימין שלי. המיילדת מאחורי גבי ואימי עומדת לפני. חוששת ומפחדת מחדות העוצמה. ואם לא יהיו לי הכוחות, מה יהיה? ציר לחץ אחד ושני ואני מנפחת בלון. מאמצת את כל גופי רוחי וכוחי כמו שעוד לא עשיתי בחיים. כמו שלא ידעתי שיש לי כוח כזה.

 

בשלב מסוים כבר לא יכולתי. אמרתי לכל הסובבים שאין לי יותר כוח. כולם עמדו לידי ועודדו אותי. אמיר שלי בהבעת פניו העביר לי את המסר שיש לי כוח, שאני לא לבד. אוטוטו והתינוק יונח עלי והכול ישכח. עוד ניפוח בלון עוד קצת ו...

הלידה
חלפו להם חמישה-שישה צירי לחץ והנה עידו הגיע אלינו. בערב שבועות, בשעה 3:45. לורן שולחת אותו מבין רגליי אל הבטן שלי. האיבר הראשון שראיתי ובו אחזתי היה הטוסיק הקטנטן של עידו. יש! נגמרה הלידה. עידו צרח שלוש צריחות, העיר את בית-היולדות – כאילו אמר אני כאן, הגעתי אליכם. הנחתי אותו על הבטן שלי והוא ממש זחל אל עבר השד השמאלי שלי. בעצמו! לורן הזהירה – אל תתני לו לעלות כל כך גבוה אליך – הוא עוד מחובר בחבל הטבור. אמיר (זו הפעם השנייה) התכבד בחיתוך חבל הטבור בהתרגשות ובשמחה גדולה. אז נשמתי עמוק, לא מאמינה שזה עבר כל כך מהר. מיד העליתי אותו למעלה לשד השמאלי שלי ונתתי לו לינוק. המתוק ינק מיד. אני בהרגשה מסחררת, המון רגשות צפו ועלו. אני אימא בפעם השנייה. איזה כיף. נגמרה הלידה. ומה שלום יעלי? עידו ינק במשך שעה ורבע. לורן כיסתה אותנו בציפית ואפילו לא לקחה אותו לעיטוף או שקילה. רק הוא ואני מחממים אחד את השנייה ונהנים אחד מהשנייה. גוף אל גוף והריח שלו משכר ומדהים – לא מהעולם הזה!!! נשימה עמוקה. חיוך. אני מאושרת שואלת את לורן: "האם היו פה צירים למישהי לפני כמה דקות?". צחוק גדול בחדר. לורן אמרה: "תבואי כל יום ללדת... "

 

תודה
תודה לנעמה מ"מודיטה" על התרגול במהלך ההיריון ועל המוני הטיפים והכלים שסייעו לי כל כך בתהליך – בלידה – מקומך אחרון בשרשרת: ראשית אלוהים, אחר-כך התינוק, אחריו המיילדת לאחר מכן הבעל ורק בסוף את.

תודה לשרי קרוכמל מ"אימא אדמה" על התרגול ועל התמיכה והאהבה שהרעפת עלינו ועל הכלים שנתת לנו בקורס המלא לפני כשלוש שנים ועכשיו, כמו "תגידי לכאב הציר שאת תנהלי אותו ולא הוא אותך".

תודה לברכה בן-עמי שדיברת איתי כשלוש שעות טרם הופיע הציר הראשון ומסרה לי את המסר: "השתמשי בתרבות ה"סמוך" תסמכי על כולם בדרך". ושאחרי הלידה סיכמה את הלידה שלי בכך שאלוהים לקח לעצמו את כל הלילה כדי ללוות אותי בתהליך המדהים!

תודה לתמרה, איריס וחגיגית חברותיי המדהימות שליוו אותי במהלך ההיריון המקסים וייעצו, תמכו ושלחו כוחות.

תודה ללורן המיילדת המדהימה, על הגישה כלפי, על המסאז'ים ועל כל המחמאות שהערפת עלי.

תודה לאהובי, אמיר, על שליווית אותי ותמכת בי בחוויה הנפלאה. על העידוד המגע והמסר שהעברת לי שאני יכולה!

תודה לאימא היקרה שלי, פנינה שהיית איתי לאורך המסע הקסום, שליטפת ואמרת מילים מרגיעות ושמחת עד אין קץ איתי.

תודה לאבא שלי, משה ששמר על היקרה לי, בכורתי יעלי (שמשך כל זמן הלידה ישנה וכשקמה אמיר כבר חזר הביתה...)

תודה ליעלי שלי המקסימה שעשית לי חשק להביא לעולם עוד מתוקים כמוך.

תודה לעידו, בני היקר, שאתה ואני היינו לצוות לעניין עוד לפני שהגחת לעולם.

תודה לבורא עולם.

 

לשליחת סיפורי לידה

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה