זמן ילדים - זמן זוגיות

קיבלתי לא מזמן מייל מבחורה בו היא מספרת שהיא ובעלה, הורים ל-2 ילדים צעירים, עובדים במשרות מלאות, קרועים בין רגשות אשמה הנוגעים להקצאת זמן.

הם נמצאים רחוק מילדיהם במשך שעות רבות במשך השבוע, וכתוצאה מכך הם מרגישים שהם חייבים לבלות איתם בסופי השבוע, ושלא נותר להם זמן פנוי כדי להקדישו זה לזו בלי שהילדים ייקחו בו חלק.

אני רוצה לומר, ולא בפעם הראשונה, כי אחת המתנות החשובות ביותר שאנו כבוגרים יכולים להעניק לילדינו היא – נישואים הרמוניים, בריאים ומאושרים. לילדים רבים לא יהיה קושי לבלות פחות זמן עם הוריהם, אם ידעו שההורים מקדישים זמן זה בזוגיות שלהם.

הורים העובדים במשרה מלאה חייבים לבלות זמן איכות עם ילדיהם כל יום/אחה"צ/ערב. ובסופי שבוע אפשר להרגיל אותם, שזמן מסוים מבלים איתם, וזמן מסוים הוריהם יושבים זה עם זה, בנפרד מהם. הילדים ילמדו לכבד את זה, אם תתעקשו על כך. כמובן, שחלק גדול של סוף השבוע הוא של המשפחה כולה.

כיצד אפשר להסביר לילדים שאבא ואמא זקוקים לזמן בלעדי מבלי להרגיש רגשי אשמה?

דרך אחת היא להציג בפני הילדים את רעיון "זמן בנפרד" כבר מהילדות המוקדמת. מגיל 3 בערך, ילד מסוגל להבין מה פירוש "לבד" ומי מההורים שמבלה/משחק איתו לבד, יגיד וידגיש בפניו: "עכשיו זה הזמן שלנו, לבד".

כאשר ההורה לוקח לעצמו זמן לעשות משהו, אימרו לילד "זה זמן לעצמי" וכאשר אתם כזוג לוקחים זמן לעצמכם אמרו לו "זה הזמן של אמא ואבא לבד".

בהמשך ההתפתחות אפשר לומר לו "אנו זקוקים לזמן לבד איתך, לזמן לבד לכל אחד עם עצמו ולזמן לבד האחד עם השני. וכולנו נכבד זאת".

אנו הבוגרים מהווים מודל עבור ילדינו, וכך גם היחסים שאנו מנהלים זה עם זו, ואם לא ניקח אחריות על הצרכים שלנו, ילדינו לא ילמדו לקחת אחריות על הצרכים שלהם.

אנו מהווים מודל באשר לאחריות האישית שלנו לגבי אושרנו, והרווחה שלנו חשובה לפחות כמו בילוי זמן עם ילדינו. שניהם שווים בחשיבותם בגידול ילדים בריאים.

כשהורים אינם מוצאים זמן לעצמם ולזוגיות שלהם, עליהם לבדוק בכנות מה קורה שם ביחסים שלהם:

האם הם משתמשים בעבודה ובילדים כתירוץ להימנע זה מזה?

אם הזמן הזוגי אינו קיים, אזי זמן העבודה והזמן עם הילדים יכולים לשמש ולסמן דרכים שמבטאות ריקנות פנימית.

האם ייתכן כי בעיות הזמן והפנאי הן תוצאה של קדימויות שאינן נבדקות? בעצם כולנו מתכוונים לעשות מה שבאמת חשוב בעינינו. אם העבודה היא החשובה ביותר (גם אם איננו אומרים זאת בקול רם) אזי נקדיש לה הרבה מחשבה. אם ההורות חשובה, אזי נמצא הרבה זמן לבלות עם הילדים. אם התחביבים – נמצא זמן להם.

הדבר זהה ביחסים הזוגיים שלנו: אם הם מאוד חשובים לנו, נמצא זמן לטפח אותם. אם אנו לא מוצאים זמן להיות ביחד כזוג, שומה עלינו לבדוק את סדרי העדיפויות שלנו, ולהבין מדוע הזוגיות לא נמצאת במקום יותר גבוה. לעיתים זה חשוב לאחד מבני הזוג ולשני פחות. כשזה המקרה, כדאי לבדוק מה קורה בינינו, שמוביל אחד מאיתנו להוריד את הזוגיות בסדר העדיפויות.

לבדוק, משמעו (כל המילים הכתובות בזכר כוונתן גם לנקבה):

• האם פרטנר אחד "פוחד" להיקלע ליחסי מין?
• האם פרטנר אחד "פוחד" להיקלע למצב שיצטרך לממש את האושר של השני/ה?
• האם פרטנר אחד פוחד לקבל ביקורת בדרכים שונות כשנמצא עם החצי השני?
• האם בן/ת זוג לא זמין/ה רגשית לשני, והשני מרגיש בדידות גדולה כשהם נמצאים יחדיו?
• האם פרטנר אחד הפך להיות כה עסוק בלהצליח, או בלעשות כסף כך שאין יותר על מה לדבר איתו?
• האם אחד מרגיש כועס והוא מסתגר? אם כן, מדוע?

וכמובן שיש עוד דברים שאפשר לבדוק, אך צר הנייר מלהכילם.

אם הסיבה האמיתית לכך שאינכם מבלים "זמן זוגי" היא באמת חוסר בזמן, אזי תחשבו כיצד כן לעשות זאת, קבלו עזרה מהסביבה, תמצאו דרך לכך.

הורים מרגישים רגשי אשמה אם הם סבורים שהם עושים משהו לא בסדר כשהם מקדישים זמן לעצמם כזוג. אולם חשוב להבין שאם אתם שמים את צרכיכם בצד, אינכם מבלים זמן עם עצמכם ועם בן/בת זוגכם, אתם מעניקים לילדיכם מודל שגוי.

אתם מלמדים אותם, שאחרים תמיד יהיו אחראים לגבי הצרכים שלהם (של הילדים), אתם מלמדים אותם להרגיש זכאים להשתלט על הזמן ועל תשומת הלב שלכם, יותר מאשר אתם מלמדים אולם לכבד גם את זמנם של אחרים.

אתם מעבירים להם מסר קבוע שזה בסדר לדרוש שאחרים ישימו עצמם בצד, דבר שלול ליצור התנהגות נרקיסיסטית.

הורות בריאה צריכה למצוא איזון בין הדברים. ילדים צריכים לחוות שהוריהם נהנים ביחד, כמו גם כ"א עם עצמו. הם צריכים לראות את שאיפותיכם בעבודה, בתחביבים, ביצירתיות ובתשוקות כדי להבין שגם הם צריכים למצוא את התשוקות שלהם וכי הם אחראיים לכך.

אם אתם תמיד זמינים למלא אחרי צרכי ילדיכם, כיצד הם יגלו מה מביא להם שמחה והנאה? 

להיות שם תמיד כדואג לבידור של ילדיך, יוצר אצלם תלות באחרים ולא מאפשר להם למצוא את המקורות לכך בתוכם פנימה.

מותר להם גם להשתעמם. השעמום הוא חלק מהחיים, ואם מיד כשהם מודיעים לנו "משעמם לי" אנו רצים לעניין להם את החיים, אנו מגדלים אותם להיות אנשים תובעניים מאוד.

אנשים רבים גודלו כך שאינם יודעים להיות לבד עם עצמם, כי תמיד היו מול הטלוויזיה או שהוריהם בידרו אותם, הם מעולם לא קיבלו הזדמנות לגלות כיצד לשחק לבד.

אין חולק על כך, שחשוב להיות איתם ולשחק איתם ולבלות איתם, אך זה חשוב באותה מידה להיות בזוג, בלעדיהם.