לא לוותר על הזוגיות

כשאנחנו גדלים ומגיעים לגיל ההתבגרות, משאת נפשנו היא למצוא את הנפש התאומה שלנו ולהרכיב איתה זוג. אנחנו כמהים שיהיה לנו חבר/ה, בן/בת זוג, שיזהו אותנו כחלק מזוג.

כשאנו משיגים את רצוננו הזה, אנו חווים כי מלבד תחושות ההתעלות שאוחזות בנו (לפחות בשלב ההתאהבות), הזוגיות מזמנת לנו גם רגעים לא מועטים של מפח נפש וכאבי לב. ואכן, חווית הזוגיות משלבת בתוכה קשת של רגשות, חלקם נעימים ביותר, מספקים ועוזרים בהתפתחותנו הרגשית וחלקם האחר - בדיוק להיפך.

אנו ממשיכים להתבגר, ולעיתים מגיעים לקשר שהוא משמעותי עבורנו, ו"מגלים" שאם לא נטפח את הקשר, זה לא יקרה מעצמו. אנו עושים זאת (במודע או שלא): משקיעים בקשר, משקיעים בבני זוגנו, רק אנחנו קיימים, המחויבות היא רק זה לזו .

ואז אנו מתקדמים לשלב נוסף בהתפתחותנו האישית והזוגית: אנו הופכים להורים!

איזה מהפך בחיים, איזה אוצר הבאנו לעולם!

מתחילים להתרגל לשינוי, מתחילים להתרגל לעובדה שסדר היום שלנו מוכתב על ידי מי שהבאנו לעולם.

תהליך ההסתגלות וההתרגלות לא תמיד פשוטים וחלקים, וגם כשכן ועובר זמן אנו חוטאים חטא אחד ברור: שוכחים את הזוגיות, את הקשר. באופן טבעי הוא נדחק מהמקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו למקום השני (אם לא למטה מזה...) וזה ברור ואף צריך להיות כך בהתחלת ההורות שלנו, בגלל ההורות החדשה.

אולם עם הזמן, עלינו להבין שמקום שני ושלישי יכולים לדרדר את הקשר למקום נמוך יותר בחשיבות, ויום אחד אנו מתעוררים ואומרים לעצמנו: מה קרה לנו? מה קרה לקשר שלנו? הוא הלך לאיבוד!

מרגישים מרוחקים זה מזו, מרגישים בודדים, בלתי מובנים, בלי תמיכה ובלי הקשבה.

אפשר לתקן. בואו נחזיר עטרה ליושנה. מאחר שאנו צריכים לתכנן כל דבר, גם את הפגישות הזוגיות שלנו עלינו לתכנן, להקדיש להן זמן ומקום, לשוחח שיחות אינטימיות.

הזוגיות היא הבסיס ההתחלתי של המשפחה, ובשלבים מאוחרים בחיים היא גם זו שנשארת לנו (לאחר ששיגרנו את ילדינו לחיים עצמאיים משלהם).

כלומר – הזוגיות היא המסגרת של החיים. בואו ולא נזניח אותה. נדאג לה בעודנו צעירים ומגדלים משפחה.

זהו. רציתי לשתף אתכם בהרהורים מלבי, בלי לנסות לחדש משהו, רק להדגיש את חשיבותו.