איך הפכתי לאמא וקסם האפידורל

תאריך הלידה המשוער שלי היה 12.07.06. זה היה יום רביעי והייתי כולי ציפייה. אך התאריך בא והלך, וכלום עוד לא קרה. בשבת, החלטנו נדב (בעלי) ואני שהגיע הזמן לעשות משהו שאולי יזרז את הלידה. נסענו לחוף הים לטיול ארוך על החוף. היה מקסים וכיף ומאמץ. וזה היה כל הרעיון. ובאמת, לאחר שחזרנו הביתה, שזופים, מרוצים ועייפים, השתחרר לי הפקק הרירי, שהוא אחד הסימנים המוקדמים ללידה. התחלתי לבכות מהתרגשות והבנתי שהנה, זה עומד לקרות. ניסיתי לנוח אך לא הצלחתי לעצום עין מהתרגשות.

בסופו של יום הלכתי לישון ובערך בשעה 1:00 בלילה החלו לי צירים. בתחילה הם באו בתדירות מעטה , אך הלכו והתעצמו. לא היה לי ספק שאלו הצירים האמיתיים כי הם היו שונים מצירי הברקסטון שחוויתי לאחרונה. הייתי נחושה בדעתי להישאר כמה שיותר זמן בבית ולכן החלטתי שאני מושכת כמה שיותר. בין ציר לציר הצלחתי להירדם וכל זאת עד השעה 5:00 בבוקר.

אז כבר הבנתי שזה קרוב מתמיד, הצירים תכפו וכבר לא יכולתי להכיל אותם בשכיבה. נדב כבר התעורר והבין שבאמת הכל קרב. וקם להיות איתי. החלטתי שאני מסדרת את הבית, לפני שתגיע הנסיכה. כדי שהכל יהיה מושלם כשנגיע אתה הביתה. חוץ מזה שזה עזר להעביר את הצירים בתנועה. ובאמת, הצלחתי לסדר את הבית, לתלו תכביסה, להשקות את העציצים ועוד כאלה מטלות. בין לבין אני חווה ציר ועוצרת, מתנועעת שעונה על כסא או על הקיר, נושמת עמוק כפי שתרגלתי וממשיכה. נדב מצידו לא מפסיק למדוד את הזמן שבין הצירים והם באמת נעשים תכופים יותר ויותר. כל 7-8 דקות. עדיין אני מנסה למשוך זמן. נדב נדבק בשיגעון הקינון האחרון שלי והחל לשטוף את הבית.. רציתי שהכל יהיה נקי ומסודר והוא רצה שאני אהיה מרוצה ורגועה.

לקראת 9:00 בבוקר החלטנו שצריך להתארגן ליציאה, כי בכל זאת, זה יום ראשון ויש פקקים בדרך לתל אביב. נדב עוד צילם אותי כמה תמונות בבית לפני היציאה ויצאנו לדרך. לא האמנתי שאני אחזור הביתה עם ילדה. עוד לא עיכלתי לקראת מה אני הולכת. הכל עבד לטובתנו. הדרכים היו פנויות והנסיעה עברה בצורה חלקה. חוץ מפיפי עצום שהיה לי ובקושי הצלחתי להתאפק עד לבית החולים.

כשהגענו למיון נרשמנו ונכנסנו לבדיקה. פתיחה של 2.5 אצבעות ומחיקה של 70% של הצוואר. התאכזבתי. הייתי בטוחה שסחבתי הרבה בבית ושאני אגיע הרבה יותר מוכנה. אבל המיילדת אמרה שהראש ממש למטה ושזה יתקדם מהר. באמת לאחר חצי שעה בדקו אותי וכבר היתה פתיחה של 3 אצבעות ומחיקה מלאה של הצוואר! והמילים המיוחלות – את בלידה! קראו לסניטר שילווה אותי לחדר לידה. ונדבי ואני מלאי התרגשות אחריו. הגענו לחדר לידה ושיכנו אותנו בחדר רגיל, למרות שרציתי בחדר הטבעי.

הצירים תכפו והתעצם הכאב, אבל השתדלתי להתמודד אתו בעזרת הנשימות שמאוד עזרו. לאחר מכן החלטתי להיכנס למקלחת כדי שהמים החמים ירפו את הכאב וזה אמנם עזר מאוד. נשארתי במקלחת שעתיים שלמות. נדבי רצה להיות אתי ולתמוך בי, אבל אני הרגשתי צורך להיכנס לתוך עצמי. לא רציתי לדבר ורציתי להיות לבד. כך שהוא חיכה לי מחוץ לדלת, צופה בחדשות ומעודד אותי בכל פעם ששומע אותי נושמת עמוק ומבין שאני בעיצומו של ציר. לא הבנתי איך הוא שומע, אבל כנראה שנשמתי בקול רם ממש. הוא אפילו אמר לי שהנשימות שלי הרגיעו אותו... כך שנדב מתעדכן במלחמה שמתרחשת בחוץ ואני בעיצומו של קרב משל עצמי. עושה לעצמי דמיון מודרך במקלחת ומדמיינת את הילדה הקטנה שלי מתקרבת לעברי עם כל ציר וציר. נדבי מגיע מפעם לפעם לעודד ולגעת כדי שארגיש שהוא איתי. ואני יודעת שהוא איתי ומרגישה אותו. פשוט זה רגע שאני צריכה להיות עם עצמי.

המיילדת מגיעה ושוב שואלת אם אני רוצה אפידורל. למרות הרצון שלי לנסות ללדת באופן טבעי, ללא משככי כאבים, אני מחליטה שהכאבים חזקים מאוד ושיהיה לי קשה לעמוד בזה לאורך זמן ואני מתרצה. הפתיחה בין 3-4 אצבעות ומגיעה הרופאה המרדימה. אני קצת בוכה כי אני מפחדת מהזריקה. הרופאה מבקשת מנדב לצאת אבל הוא מתעקש להישאר איתי. הוא מחזיק לי את היד ואחר כך מתיישב מולי. מגיע ציר. אני מבקשת ממנה לחכות עד שהוא יעבור כי אני מפחדת לזוז באמצע הזריקה. היא ממתינה ואני חווה את הציר האחרון לפני הזריקה. כואאאב. היא מזריקה לי זריקת הרדמה מקומית, ואז את האפידורל. תחושה חזקה של לחץ. עוברות שנייה או שתיים וזהו, נגמר. היא מדביקה לי את כל הגב כדי לקבע את הזריקה ויוצאת.

כעבור כמה דקות נדב שואל אותי איך אני מרגישה את הציר. ואני שואלת אותו – יש לי ציר? ממש כך, כמו במטה קסמים, מאותו הרגע ואילך לא הרגשתי כלום! איזה כיף, איזו הקלה. אמא ונורית נכנסות אלי ואנחנו יושבים כולם, מדברים, רואים חדשות בטלוויזיה על המלחמה, אני קוראת קצת בספר על השלב הבא של הלידה וכך עובר לו הזמן.

מפעם לפעם נכנסת המיילדת ובודקת פתיחה והיא מתקדמת מהר. 6 אצבעות, 8, 9 וחצי ואז – 10, פתיחה מלאה. אני מתחילה להתרגש. אבל לצערי הרב, האפידורל נגמר. אני בלחץ! המיילדת אומרת לי לא לדאוג, שיש עוד שעה של השפעה. היא אומרת לי להגיד לה מתי אני מרגישה לחץ בפי הטבעת. בערך ב- 19:30 זה מתחיל.

היא מגיעה ואנחנו מתחילים את שלב הלחיצות. הייתי בטוחה שזה יעבור מהר יחסית. אבל לא. נונה הקטנה שלי נהנית לה שם בפנים וגונבת לה עוד כמה רגעים בתוכי. הצירים דוחפים אותה החוצה והיא נדחפת, אבל עם הפנים למעלה במקום למטה. היא רוצה לראות את העולם ברגע שהיא יוצאת, לא לוותר על שום רגע. אבל זה קצת מקשה עליה להיכנס טוב לתעלת הלידה והראש שלה ממוקם קצת באלכסון. אני מתחילה לדחוף, הכי חזק שאני יכולה והמיילדת אומרת לי שנראה שאני בכלל לא לוחצת וזה לא מתקדם. איזה ייאוש. אמרתי לה שיותר חזק מזה אין לי. אני לוחצת מהצוואר והוא נתפס לי לגמרי. תוך כדי נדבי מעסה לי אותו. ולאט לאט אני לומדת איך ללחוץ כמו שצריך, עם כל שרירי הגב והבטן שיש לי ובכל הכוח הקיים בתוכי.

לא האמנתי שכזה כוח קיים בי! אני לוחצת עוד ועוד ומוציאה את נשמתי בכל לחיצה ונדב מתחיל לראות אותה. זה נותן לי כוח להמשיך. ואני ממשיכה עוד ועוד. וכבר קשה. ואז נדב אומר לי שהראש בחוץ ושאני יכולה להרגיש אותו. אני מושיטה את היד ונוגעת בו. איזו התרגשות, אני לא מאמינה. אני נוגעת בראש של הילדה שלי!!! זה נותן לי עוד כוח ואני ממשיכה עוד ועוד ואז, לאחר שעה של לחיצות, כשנדב מחזיק לי רגל אחת ואני את השנייה והמיילדת מעסה אותי לאורך כל הלידה הראש כבר ממש עומד בחוץ. קודם הוא היה מתחיל לצאת ונכנס חזרה כשאני מפסיקה ללחוץ. עכשיו הוא לא חוזר חזרה ולא יוצא. אני קצת בייאוש, האם יכול להיות שהיא פשוט תיתקע שם?... המיילדת רואה שהמים שירדו קצת עכורים ומבינה שיש לי מים מקוניאלים. זה אומר שאנחנו לא יכולות לחכות הרבה זמן.

אני מבקשת מהמיילדת לא לחתוך אותי ולהמשיך לעסות ולתת לה זמן. אני יודעת שלנונה שלי אף אחד לא יקבע לוח זמנים. היא תצא מתי שהיא תרגישה מוכנה. גם אם זה ארבעה ימים אחרי התאריך ותשע שעות בחדר לידה... המיילדת מתחילה ללחוץ שם למטה וזה כואב לי כל כך. אני ממש מנסה להזיז לה את היד כדי שתפסיק. ההשפעה של האפידורל כבר החלה לפוג והרגשתי את הכאב. ואז, לפתע, אני מרגישה שהראש יצא. ופתאום, כלום לא כואב. תוך כמה שניות הגוף מחליק החוצה ואז... בכי של הקטנה שלי ומניחים אותה על הבטן שלי. אני מתחילה לבכות בהתרגשות עצומה ולא מאמינה שהבת שלי נולדה!!! אני אמא!!!

אני שומעת את אחותי בוכה מבחוץ. ההתרגשות אופפת את כולם. אני מלטפת את הגוף שלה והוא חם וחלק והיא כל כך יפה ונקייה, בכלל לא כמו שדמיינתי. שוכבת לה חמה ובוכה על הבטן שלי, עדיין מחוברת אלי בחבל הטבור, עדיין לגמרי שלי. נדבי מתרגש כל כך ומצלם. המיילדת נותנת לו לחתוך את חבל הטבור. והוא חותך אותו.

זהו, עכשיו היא אדם נפרד ממני. עכשיו היא של שנינו ושל עצמה. לוקחים אותה ממני מנגבים אותה ואני לא מסירה את מבטי ממנה. היא עדיין בוכה. מניחים אותה על החזה שלי, אני מחבקת אותה והיא משתתקת. נרגעת. איזה אושר, מושלמות. היא מסתכלת עלי ואני מסתכלת עליה. נדב ואני לא מפסיקים להתרגש ולהתחבק. הוא מצלם אותנו. אנחנו משפחה.

דנה הקטנה שלי נולדה במשקל 3.045 ק"ג. קטנטנה ומושלמת. כעבור זמן מה, והוצאת השילייה (שיצאה ללא כאבים) אני מניקה אותה. אני לא מאמינה אבל היא תופסת את הפטמה ויונקת ממני בשקיקה. עכשיו אני שוב מרגישה שאנחנו אחד. האושר מתעצם. נדב קורא לאמא ולאחותי להיכנס והן נכנסות, מתרגשות ובוכות ונפעמות מהיצור הקטן והמתוק שהגיח לעולם. אחר כך הן יוצאות, בודקים את השילייה המיוחדת שהיתה לי (מורכבת משני חלקי שילייה, לא סתם שילייה רגילה...) ואז מתחילים לתפור את מעט הקרעים הפנימיים שהיו לי.

קצת כאב, אבל לא נורא. כבר שכחתי הכל. ממש כמו שמספרים. לוקחים אותה לבדיקות ונדב הולך ללוות אותה. אני שוכבת ולא מאמינה שזה מאחורי ושעכשיו אני אמא ונדב אבא ושנולדה לנו בת קטנה ששמה דנה ואנחנו משפחה. תודה לאל שהכל עבר בשלום. זו היתה חוויה עצומה ומרגשת ועכשיו החיים השתנו ומתחיל עידן חדש מבחינתנו, לא טוב יותר או פחות, אחר. עם אושר ואהבה שלא ידענו עד לרגעים אלו. והלב מתרחב.