למה לקחת דולה בלידה?

את ההריון שלי עברתי במהירות ובשלווה, על גבול ההתעלמות מכך שאני בהריון. לא הייתי מהבנות שמתרגשות עד סוף העולם, הבנתי שהגיע הרגע וזרמתי איתו. קיוויתי שכך גם אצליח להעביר את הלידה.

אני בחורה שמאד מחוברת לעצמה, יודעת מה טוב לה, מרגישה בפנים מה נכון, אינטואיטיבית. אבל היות וזו היתה לי לידה ראשונה, לא ידענו, בעלי או אני, בדיוק לקראת מה אנו הולכים.

שבעתי מסיפורי לידות טראומתיות, כאבים וסיבוכים, חוות דעת על בתי חולים ותיאורי אימה על התחננויות לאפידורל, מחסור במרדימים ושאר מרעין בישין. באיזשהו שלב הפסקתי לקרוא עצות ושלל טיפים וניסיתי לשוב ולהתחבר לעצמי. למה שאני מרגישה, למה שנכון לי. הרי כל אחת מאיתנו היא קצת אחרת. רציתי לחזור הביתה אל עצמי. ורציתי חווית לידה טובה.

בחודש התשיעי להריוני גמלה בי ההחלטה, שאני רוצה בנאדם שלישי איתי ועם בעלי בחדר הלידה. לא רציתי שם את אמא שלי או את אמא של בעלי. ראיתי אותן מעורבות אישית מכדי להיות אובייקטיביות באמת בתהליך הלידה, וגם הניסיון ה"טכני" שלהן היה בעיניי פחות רלוונטי, כי הן ילדו לפני למעלה מ-25 שנה.

לא רציתי שם אף אחת מהחברות שלי. אלו שטרם ילדו – לא יודעות בכלל במה מדובר. ואלו שכן – לא רציתי שניסיון הלידה שלהן עצמן ישפיע על זה שלי. לטובה או לרעה. אני זו אני. הן זה הן.

רציתי מישהי שתיתן לי משהו, שהוא מעבר לידע טכני מובהק. שתדע מתי להשיא את העצה הנכונה ומתי להתרחק ממני. שלא תעיק ולא תיגע בי אם לא ארצה. מצד שני - שלא אצטרך אפילו לבקש – והיא כבר תהיה שם. רציתי שיהיו לה מילים טובות להרגיע וידיים טובות באם אזדקק להן. ולא ידעתי אם אזדקק להן. אני לא אוהבת שנוגעים בי יותר מידי. ולא ידעתי איך אגיב בתהליך פיזי כל כך קריטי כמו לידה.

רציתי אותה רגישה אליי. רציתי אותה שתשב שם ותקשיב למה שאומרים הרופאים, האחיות, המיילדות. שתייצג אותי. שתסביר לי אם יהיה צורך להסביר מה הם אומרים או עושים. שתשאל אותם אם משהו הוא הכרחי, אם מנסיונה או לדעתה הוא לא. שתהיה קשובה רק לי ולצרכיי. שאם אצטרך משהו – היא תביא ותקרא ותפעל בכל דרך שתוכל כדי שיהיה לי טוב – ומהר. ושתהיה איתי מההתחלה ועד הסוף.

כשאני קוראת רשימת הדרישות הללו עכשיו – היא נראית אינסופית ובלתי מושגת. איך בכלל יכולתי לדעת מה ארצה או אצטרך במצב כל כך רגיש שאף פעם לא חוויתי ?! אבל דולה עושה בדיוק את כל אלה. ועוד.

הדולה שלנו, הגיעה כחצי שעה אחרינו לבית החולים ונכנסה ללא קושי. כבר לפני הלידה נפגשנו מספר פעמים, הדולה הסבירה לנו את מהלך הלידה על שלביה, הן מבחינה טכנית והן מבחינה אישית-רגשית. ללידה היא הביאה איתה תה שמקדם את הלידה (קוהוש שחור), כמה אביזרי עיסוי, סבלנות ורגישות אינסופית. בעלי הביא לי כדור פיזיו גדול, יין תירוש מתוק וחטיף אנרגיה בייצור בייתי שהוא הכין לי במיוחד.

את השעות הראשונות של הצירים העברתי בהרגשה נהדרת. הדולה זיהתה על הפנים שלי כל פעם שהתקרב ציר, והיתה מעסה לי את הגב התחתון עד שהציר היה עובר. אחרי כן היא הציעה שאעשה סיבובי אגן על הכדור. אחרי כן הציעה שאכנס להתקלח במים חמימים. היא הציעה לי תנוחות שונות, על המיטה, על הריצפה, ניענועי אגן, וכל זה תוך עיסוי בכל פעם שהרגשתי ציר. תוך 5 שעות הגעתי מפתיחה 3 לפתיחה של 6 אצבעות. ואז ביקשתי אפידורל.

את האפידורל ביקשתי לא בגלל כאב בלתי נסבל. את האפידורל ביקשתי כי הרגשתי שאני מתקדמת בלידה, ושאני רוצה לקחת אותו כל עוד אני מחייכת, על מנת לשמור כוחות לשלב הלחיצות.

כשבא אליי המרדים הוא אמר שהוא לא רואה סיבה לתת אפידורל. את צוחקת, מצב הרוח טוב – בשביל מה את צריכה את זה ? - הוא שאל. ואני עניתי שדווקא בגלל זה – אני רוצה.

האפידורל עיכב את הלידה. לאחריו הגיע שלב איטי ומעייף שבו פסקה ההתקדמות הנהדרת שהיתה קודם.

הדולה לא הפסיקה להציע לי תנוחות שונות שייקלו ויזרזו את הלידה. למרות האפידורל, הרגשתי את כפות הרגליים שלי, וזה אפשר לי לעמוד בתנוחות שונות (אם כי על המיטה, למשל בעמידת שש), תנוחות שהיו נוחות לי מאד.

באיזשהו שלב התחלתי להרגיש את הצירים בצד הימני של הגוף. ביקשתי לחזק את האפידורל וקיבלתי, אך עדיין הרגשתי את הכאבים. בסופו של דבר הזיזו לי מעט את צינורית האפידורל והבעיה נפתרה.

לאורך כל הדרך, בעלי והדולה היו שם איתי. מציעים לי לשתות, לאכול מעט (ממש מעט!) מחטיף האנרגיה הביתי. הדולה היתה עם היד על הדופק של העובר (תרתי משמע) ועידכנה אותי בכל שינוי.

במהלך הלידה היו שתי האטות דופק של העובר. הדולה הסבירה לי את משמעות הדבר וגם קיבלתי פיטוצין לזירוז הלידה, כאשר בכל התהליכים היתה הדולה מעורבת, הסבירה והביעה את דעתה.

כאן הגיע שלב ארוך שהדולה סיפרה לנו עליו עוד לפני הלידה - שלב הייאוש. נראה היה ששומדבר לא מתקדם, אני כבר הייתי עייפה, לא מצאתי את מקומי ושום תנוחה לא היתה לי נוחה. ביקשתי מהצוות שייקחו אותי, שיעשו בי מה שיירצו - קיסרי, ואקום - רק שייקחו כבר. הרגשתי כאילו לא אלד לעולם. לא הדולה - ולא הצוות של תל השומר - הראו התרגשות יתרה. כולם עודדו אותי לנוח, לישון קצת. הם הבטיחו שכשיגיע שלב הלחיצות אני ארגיש את זה.

אחרי מנוחה קלה, בדקה לי אחת המיילדות את הפתיחה, ואמרה שהיא חוששת שהעובר תקוע בספינה +1 במנח ראש לא טוב. אני כבר הייתי עייפה ומיואשת, אבל הדולה אמרה לנו: אני אשחרר את זה !

בתנועות סיבוביות היא הניעה לי את האגן, גילגלה אותי, עיסתה אותי, הזיזה אותי. בפעם הבאה שנכנסה המיילדת, היא אמרה שהיא רואה התקדמות, שהיא רואה ראש. והאמנתי לה ! וזה עודד אותי ! הדולה הצליחה לשחרר את התינוק מהמנח הבעייתי !

במשך 20 השעות בהן הייתי בבית החולים תל השומר, התחלפו להם שלושה צוותים מקסימים, ששיתפו פעולה, איתי, עם בעלי ועם הדולה, ידעו מתי לעודד אותי לפעולה, אבל גם מתי לתת לי לנוח.

כשהגיע הרגע, המיילדת שלי הגנה על הפרינאום שלי עם שמן שהיה להם במקום, ועם בעלי מצד אחד והדולה מהצד השני – בפיקוחה ובעידודה של המיילדת המקסימה – ילדתי את בננו הבכור בחוויה ארוכה אך חיובית. וזה לא דבר של מה בכך.

רציתי לחלוק את הסיפור שלי רק כדי שבנות אחרות ייקחו בחשבון שלא צריך להיות רוחנית, שמיימית ועם גישה מלאכית כדי שתהיה לכן חוויית לידה טובה. גם לא חייבים לסמוך על המזל. בין אם בחרתן בבן הזוג שלכן, באמא שלכן או בחברה – את המקום השני תשריינו לדולה. מבטיחה לכן שלא תתחרטו. עוד לא שמעתי על מישהי שילדה עם דולה והצטערה על כך, תהא הדולה מי שתהא.

בהצלחה!

רוצה לשלוח לפרסום את סיפור הלידה שלך? היכנסי לכאן.