הלידה הטבעית של חלי

אם עלי לסכם את הלידה - היא עברה פשוט נהדר מבחינתי: ללא אפידורל, ללא קרעים ותפרים ועם כאבים נסבלים בהחלט.
כל ההריון הרגשתי מעולה. למעשה, כל הזמן הייתה לי תחושה ש"הכול יהיה בסדר" למעשה, גם ההריון וגם הלידה הוכיחו לי פעם נוספת כי הרבה מאוד תלוי בגישה: אם חושבים חיובי זו כבר חצי דרך להבטיח שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. 

ביום חמישי התעוררתי בבוקר קצת לפני השעון המעורר בגלל תחושה מוזרה, הרגשתי שהבטן מתקשה ונרפית. עצמתי שוב את העיניים, אך כעבור כמה דקות שוב אותה התחושה. הבנתי שמדובר בצירים, ומאוד שמחתי. נשארתי המיטה עד שצלצל השעון, והתחלתי להתארגן לעבודה, כמו בכל יום. אבל תוך כדי מדדתי כל כמה זמן מופיע הציר, וראיתי שיש מירווחים קבועים של 3 דקות בין הצירים, וכך זה נמשך שעה וחצי. אמרתי לבעלי, שאולי כדאי לעבור בבית חולים (במילא זה בדרך לעבודה). התארגנו ונסענו.
בדרך לבית חולים המירווחים בין הצירים התארכו, והם התחילו להופיע כל 6-7 דקות. בעלי אמר "טוב, עכשיו יבדקו אותך ונמשיך לעבודה". יש לציין, כי הצירים בשלב זה לא כאבו לי כלל – פשוט הרגשתי התכווצות ורפיון של הבטן. כשהגעתי למיון יולדות בבלינסון עם תחושה של התרגשות וחיוך על הפנים, האחות הסתכלה עלי בספקנות "ככה הגעת ללדת, עם חיוך?" אבל אחרי הבדיקה הסתבר שיש לי פתיחה של 3 ס"מ. מרגע זה הבנו, שהיום אנחנו הולכים ללדת (ולא ממשיכים לעבודה). הודענו בעבודה שאנחנו לא מגיעים.
בינתיים אמרו לנו ללכת להסתובב שעתיים ולחזור למוניטור לראות איך אנחנו מתקדמים. הסתובבנו, חזרנו מאוד נרגשים, ולאכזבתנו גילינו שלא התקדמנו כלל מאז הפעם הקודמת. המשכנו להסתובב, הלכנו לעשות קניות בקניון ממול, אכלנו, ישנו וכך עברו להן 12 שעות. בזמן הזה הגעתי רק לפתיחה של 4.5 ס"מ. הרופא התורן התחיל ללחוץ עלינו לעשות זירוז או פקיעת מי השפיר כדי לקדם את העניינים. אנחנו התעקשנו על כך שאנחנו מעוניינים בלידה טבעית, בלי שום התערבות לא נחוצה, ואם אין שום סיבה רפואית מוצדקת לעשות את הדברים הנ"ל אנחנו נמתין כמה שצריך לפתיחה (במיוחד שלא סבלתי מכאבים). אז היו קצת צעקות עד שלא הגיעה רופא מחדרי לידה שהיה קצת יותר סבלני והקשיב לדברינו. הוא בדק אותי שוב, בישר לי שהפתיחה כבר 5 ס"מ והציעה לעשות לי סטריפינג. עם זה לא הייתה לי בעיה (אני חייבת להגיד שלמרות כל הסיפורים המפחידים על סטריפינג, הוא היה לא כואב בכלל, קצת לוחץ ולא נעים, אך בהחלט לא כואב). לאחר מכן הוא נתן אישור להעביר אותי לחדר לידה. 
כחמש דקות לאחר הסטריפינג הצירים התחילו להופיע בתדירות סדירה של כל 3 דקות ובשלב הזה התחלתי להרגיש כאב קל ועמום בכל ציר. השעה הייתה כבר 11 בערב והייתי משועממת מאוד מהשהות הארוכה והלא מתוכננת במיון, אז הסתובבתי במסדרון וזמזמתי איזה שיר. עד שבעלי לא אמר לי עם חיוך "אולי תפסיקי לשיר, אף אחד לא יאמין לך שצריך להכניס אותך לחדר לידה". בשלב זה ביקשנו להיכנס לחדר המתנה, כדי לקבל קצת פרטיות, ולקחנו איתנו כדור פיזיו.
אמרתי לאחיות (שהתחלפו כבר פעם שלישית) שאני מעוניינת בלידה טבעית ללא אפידורל. האחיות אמרו שחדרי הלידה תפוסים כרגע, והן יודיעו לי ברגע שיתפנה מקום וגם בישרו לי, שיש לי מזל, כי יש במשמרת 2 מיילדות המתמחות בלידות טבעיות. אחרי כשעה בחדר המתנה, הכאב התגבר לאט לאט, והחלטתי שהגיע הזמן להיעזר בכדור פיזיו ובבעלי, שעשה לי עיסוי בגב התחתון בכל פעם שבא ציר. ביקשתי מהאחיות לבדוק אותי שוב, והתברר, שיש לי כבר פתיחה של 6-7 ס"מ. הן הלכו לברר מה קורה עם חדר הלידה. אמרו לנו: תמתינו עוד קצת, מכיוון שאתם רוצים לידה טבעית, המיילדת ביקשה להכניס אותנו רק בפתיחה של 7-8. המתנו עוד קצת ובאו לקרוא לנו לחדר לידה. 

בדרך לחדר לידה פגשנו את קרן, המיילדת שלנו. היא שאלה, איך אני רוצה להעביר את הזמן של המוניטור, העדפתי לעמוד ולהתנועע בכל ציר וביקשתי גם לעמעם אורות. בשלב הזה הצירים הפכו כואבים ממש, היה לי קשה לתקשר ולכן תיקשרתי במשפטים קצרים בלבד, כשממש הייתי חייבת משהו כמו מים, מגבת רטובה או מסג' בגב התחתון. בעלי התקשר לאימא שלי שרצתה להגיע ללידה, ועידכן אותה בנעשה. בזמן המוניטור ירדו לי המים, ומייד לאחר מכן עליתי למיטה לעשות בדיקה ומייד אחריה נכנסתי למקלחת, מה שמאוד הקל עלי את הכאב, שהיה חזק מאוד, אך נסבל (לא הרגשתי צורך לצעוק או לבכות). קשה לי להגיד כמה זמן ביליתי במקלחת, אני רק זוכרת שבעלי שאל אותי מבעד לדלת כמה פעמים, אם הכול בסדר, ושאימא שלי הגיעה והצטרפה לבעלי בחדר לידה.
באיזה שהוא שלב הרגשתי עם הציר תחושה חזקה של לחץ, וידאתי שזה חוזר על עצמו גם בציר הבא ובזה שאחריו וקראתי לבעלי. ביקשתי שיקרא לקרן. התלבשתי ויצאתי, קרן בדקה אותי ואמרה "את בפתיחה מלאה. בציר הבא את יכולה ללחוץ". צירי לחץ היו פחות כואבים מצירי פתיחת צוואר הרחם – הרגשתי יותר לחץ וצורך ללחוץ, מאשר כאב. והכי חשוב, ההפוגות בין הצירים ממש נתנו לי כוח, לבין לבין ממש נחתי. צירי הלחץ נמשכו כ 45 דקות עד שהבובה שלי יצא החוצה. קרן הניחה לי אותה על הבטן, והיא לא הפסיקה לבכות. הרגשתי הקלה ואושר. אימא שלי חתכה את חבל הטבור של חלי, והיא נלקחה לשקילה (2890 גרם) והוחזרה לבעלי בזמן שיצאה השילייה. ראיתי בקצה העין שהוא בוחן אותה בקפדנות ולאחר מספר דקות הוא בישר לי שהיא ממש דומה לי.
הלידה הסתיימה, השילייה יצא וקרן בדקה אותי, ואמרה, שלא נקרעתי, ואין צורך בתפרים, מה שמאוד שימח אותי. נכנס הרופא התורן לבדיקה נוספת ואישר שהשלייה שלמה, שאין צורך בתפרים. עברנו כולנו לחדר התאוששות יחד עם חלי הקטנה. סוף סוף קיבלתי אותה, ומייד אמרתי לקרן שאני רוצה לנסות להניק אותה (למרות שעד עכשיו לא היה לי חלב ולא הייתי בטוחה שיש עם מה להניק). קרן באה לעזור לי, להפתעתי היא הצליחה ללא מאמץ מיוחד לסחוט מהשד כמה טיפות של קולסטרום ועזרה לי לחבר את חלי בפעם הראשונה לשד. היא ינקה ברצון 20 דקות. 20 דקות בהן ליטפתי אותה, התבוננתי בה וניסיתי לעכל שזאת הבת הקטנה שלי, ומעכשיו אני אמא.
אם עלי לסכם את הלידה - היא עברה פשוט נהדר מבחינתי: ללא אפידורל, ללא קרעים ותפרים ועם כאבים נסבלים בהחלט. הלידה הזו השאירה לשנינו טעם טוב ובאמת כשיצאנו מחדר לידה בעלי שאל "נו, אז מתי עושים עוד אחד?" 
אז אני מאחלת לכולן המון בהצלחה!!! ולידה קלה!