אין דבר כזה "ילד"

עמוס דליהו

הנה משהו שפסיכולוגים יודעים אבל לא תמיד מרגישים נוח להוציא החוצה: השיח לגבי הורות נשמע הרבה פעמים כמו שיח עם מוסכניק: הילד מזייף, הביצועים לא משהו, לא נתנו לנו ספר הפעלה, הילד דורש יותר מדי תחזוקה (מדור עצות), זה יקר (מדור צרכנות). קח, תקן לי אותו, ותחסוך בחלפים מקוריים.

אז מה המוסכניק לא גילה לנו? הוא לא גילה לנו שילד הוא לא "חוט מאריך". הוא לא משהו חיצוני לנו, שאנחנו מטפלים בו. אין דבר כזה "ילד". יש משפחה, שההורים הם השלד שלה, והילד הוא אחד מאבריה, ורק לאט לאט ישתנה תפקידו לבניית זהות משלו. היצור הזה שמתרוצץ לנו עכשיו בין הרגליים הוא שלוחה שלנו, שהוויתה העמוקה ביותר היא להסתכל עלינו, לקלוט את הניואנסים הדקים ביותר שלנו, ולהבין דרכנו את העולם על התקוות והפחדים שבו.

המון אימהות היום קראו את כל מה שנכתב על הורות ועל התפתחות, הוראות הפעלה בפירוט ודקוּת של דוקטורט למתקדמים. ובכל זאת – נראה לפעמים שנפער פתאום פער שאינו ניתן לגישור בין שפע הידע שרכשנו לבין מה שקורה בבית.

הרבה דברים יכולים להשתבש במסע ההורות: הילדוּת, שאנחנו עצמנו חווינו, לא תמיד היתה אידיאלית, אפילו אם נדמתה ככזו; כאבים ישנים ומודלים בעייתיים של הורות מתערבים ומשבשים את התפיסה שלנו באופן שקשה לנו לזהות בלחץ האירועים המרגשים. לפעמים האופי שהרך הנולד מביא אתו לא מתאים בדיוק לטמפרמנט של ההורה או לפנטזיות שלו (מי שזוכר את המערכון על סלים וָרֶזֶה).

הורות ראשונה מקפיצה בבת אחת את החוויות שלנו עם ההורים שלנו, את המודל של ההורים שלנו. כאן גם צפויה התנגשות מובנית בין המודל שהאם חוותה כילדה למודל שהאב חווה כילד. לפעמים גם הזוגיות מתקשה לעמוד בשינוי ובעומס החדש. למרות שהתכוננתם ורציתם והתרגשתם – השינוי הקיומי לתפקיד הורים תמיד מפתיע.

ומה זה אומר?

שחלק גדול מהשיח בעניני הורות מסתכל במקום הלא נכון. אנחנו מסתכלים על אירוע מחיי המשפחה, ומתארים רק את הילד ואת התנהגותו. המצלמה מתעלמת מ-80% ממה שקורה: כשאת מספרת לי על ילד בוכה בסיטואציה מסוימת, זו הזדמנות לשמוע מה קרה לך באותו זמן: איך הרגשת? מה חשבת? איך נראו הפנים שלך כשהילד הסתכל עליהם, מה את חושבת על זה עכשיו?

אני מחדד: המצלמה זזה מהילד להורים. מהתוצר ליוצר. במחווה לאתר המארח (אילן גטניו הוא מורה בכיר לנינג'יצו, אמנות לחימה יפאנית) נאמץ לרגע הסתכלות יפנית: כשיפני מסתכל על מישהו בזמן פעולה, הוא אינו מסתכל כמונו על התוצר (מצגת, מגדל מקוביות) אלא על היוצר. בזמן שאנחנו נסתכל במתח על ידיו ונתמקד בתוצאה, הצלחה או כישלון – היפני יתמקד בתהליך ויסתכל על המציג, או העושה, וישים דגש על התנהגותו, הרגשתו והוויתו. הוא לומד בזה משהו שהוא יותר בר קיימא ומהותי מאשר המצב כרגע.

דוגמא נוספת: כשאני מסתכל על ילד שהולך את צעדיו הראשונים, וזה עתה נפל על הטוסיק – מהו הדבר הראשון שהוא עושה? מהי התגובה הראשונה שלו?

לא, התגובה הראשונה אינה בכי. לא, גם לא קימה. לפני כל אלה – הוא מסתכל על אמא כדי להבין מה קרה. מהפנים שלה, בעשירית השניה הראשונה, לפני שמישהו בכלל הספיק לומר משהו, הוא מבין אם קרה אסון וקרסו השמיים, או להיפך - שהיא שמחה בנסיונותיו לגדול, או לחליפין שהיא איננה ערה לצורך שלו בנוכחותה ברגע דרמטי זה. את מה שהיא מרגישה היא לא תספיק לזייף, אבל אנחנו מקווים שהיא תלמד במהלך הזמן להיות מודעת לתהליך ולשפר אותו. במלים אחרות – מודעת לעצמה ולתהליכים שקורים לה במצבים כאלה. גם אם "נלמד אותה" להגיב "תגובה נכונה" - הוראות הפעלה פשטניות פשוט לא יעבדו, כי הרגש עובד יותר מהר מהשכל.

בקיצור – יש רק כלי אחד בעניני הורות - אנחנו, ההורים. כל אינטראקציה היא הזדמנות ללמוד על עצמנו, והדרך היחידה להצלחה היא להיכנס למסלול של שיפור עצמי אינסופי. לדעת שאנחנו לא מושלמים, אבל לא לוותר, להפנות את המצלמה פנימה, להמשיך ללמוד - וליהנות מהדרך.

לא לכולם יש סבלנות לתהליך הזה, ולא כולם מוכנים לקחת את האחריות עליו. אבל אם אין לך סבלנות, כל השינויים יהיו חיצוניים בלבד ולא יחזיקו מעמד. מצד שני – הליכה בדרך הזו (להישאר "הורה מתהווה") היא גם הסיכוי היחידי שלנו להיות משמעותיים עבור הילדים בעוד כמה שנים, כשיהפכו למתבגרים.

איך הולכים בדרך הזו?

יש הרבה דרכים לרומא. רובן מהנות ומועילות. כל זמן שאת מרגישה שאת שמחה ומתקדמת ויצירתית, שאי ברכה. אם את מרגישה שהתהליך נתקע, הזמן מתחיל לעבוד נגדך במקום בעדך. חבל על הסבל והזמן האבוד - קחי עזרה טובה.

בטיפול כזה, גם אם הוא רק מניעתי, הייתי משווה את הפנטזיות של שני ההורים, בודק עד כמה המציאות (הפנימית והחיצונית) מתנגשת עם צרכי ההורות, וגם עושה סקירה של כאבים ישנים ועד כמה הם עלולים לחבל ביכולת של ההורים להיות פנויים לצרכי הינוקא.

לסיום: כפי שאת כבר מבינה, כל פיסקה במאמר הזה היא כמו לינק או קוד למאמר שלם, ולפעמים חצי משפט מייצג ספרים שלמים. אבל היה לי חשוב בעיקר להסיט מעט את המצלמה: פחות הסתכלות מלמעלה למטה - ויותר הסתכלות פנימה. עם שאר השאלות, אינשאללה, נתמודד בהמשך.

 ואם יש לך גישה לתהליכי חקיקה – קדמי חוק שמכניס טיפול רגשי להורים צעירים לתוך סל הבריאות.

הכותב, עמוס דליהו, הוא פסיכולוג חינוכי מומחה