אז מה אם אני כועס

הכועס הופך להיות עיוור
|
הדפס
|
שמור

 

כולנו מכירים סביבנו אנשים ש"כל הזמן" כועסים. אנו אומרים כי "הוא/היא כועס/ת נורא בקלות, אבל יש גם יתרון, הוא/היא גם נרגע/ת בקלות".

 

יש מי שכועס בקלות על בן/בת זוגו, על הילדים שלו/ה, על החברים/ות, על ההורים ועוד ועוד.

 

הכעס שאנו מרגישים כל כך בקלות הוא סוג של התמכרות.

 

כולנו יצורים של הרגלים, אשר נותנים לנו תחושת ביטחון, ודאות ויציבות בחיינו. כשהיציבות בחיינו משובשת, גם בדברים קטנים, תחושת הקיום שלנו מאויימת. ואז, כדי להרחיק תחושה זו, אנו נוקטים פעולה, תגובה, שנותנים לנו תחושת מזוייפת של שליטה וכוח: אנו כועסים.

 

כשאני כועסת על ילדי, כי שפך שוקו על השולחן, כשבן הזוג שלי חוזר מאוחר הביתה בלי להודיע לי, אני כועסת: מטרת הכעס "להחזיר למוטב" את האדם שעליו כעסנו.

 

אולם ככל שאנו כועסים על יותר אנשים, יותר פעמים ולעיתים תכופות יותר, הכעס אוכל כל חלקה טובה בנו ומייצר הרבה כאב בתוכנו.

 

הכעס הפך למגיפה בעולם היחסים הבין-אישיים של היום. אין אפשרות שכעס פנימי כזה איתו אנו מסתובבים זמן ארוך, לעיתים שנים, לא ישפיע על היחסים הבין-אישיים שאנחנו מנהלים: יחסים זוגיים, יחסים בין חברים, יחסים עם קולגות בסביבת העבודה שלנו, יחסים עם הילדים שלנו, עם המשפחה המורחבת שלנו וגם עם אנשים במעגלים רחוקים יותר.

 

לעיתים, מקורו של כעס שאדם נושא בתוכו מהעבר הרחוק, קשור לדמויות המשמעותיות שטיפלו בנו בילדותנו, או שהיו צריכות לטפל בנו, ולא עשו זאת. הכעס הזה אצור בתוך נפשנו, וכל עוד לא נפתור אותו, לא נוכל להגיע אל המנוחה והנחלה. הכעס הזה יעטוף את כל היחסים הבין-אישיים שאנו מנהלים, והזולת אף לא ידע באמת מדוע אנו מפנים אליו כעס, או שהסיבה הגלויה המיידית שעוררה את הכעס אינה נמצאת בהתאמה לעוצמה שהוא יוצא מאיתנו.

 

כעס הוא בחירה שאנו בוחרים, אולי בחירה בלתי מודעת, אולם זו בחירה. יש אנשים רבים שבוחרים להחזיק בכעס ולא לשחרר אותו, והוא מרעיל את עולמם ואת עולמם של יקיריהם. יש אנשים שהופכים להיות "מכורים" לכעס שלהם.

 

כעס מעניק תחושה כוזבת של כוח ועוצמה. כאשר אני כועס לעיתים קרובות, כאשר אנשים מזהים אותי כאדם כעסן, אני בעצם זקוק לתחושה הזמנית של כוח, לתחושה שאני מתחזק. כאשר אני מאוד כועס, אני מרגיש כי לעיתים קרובות אני צודק, וכל היתר טועים.

 

נוצרת תחושה כוזבת של החלטיות. ההחלטיות הזו אף עוזרת לי לנקוט פעולה. הכעס גורם לי להרגיש דחיפות ובהילות בצורך בתגובה, אולם הם מזויפים, הם משמשים תחליף לכוח אמיתי.

 

אחרי שהכעס עובר ותוצאותיו ניכרות בשטח (אנשים נזהרים בסביבתי, מפתחים פחד בראותם אותי, מעדיפים לא לשתף אותי בדברים שיש סיכוי שיכעיסו אותי וכיו"ב) האדם הכועס מרגיש בדרך כלל חלש ומרוקן, וזה כמובן בניגוד לתחושת השליטה והכוח שהיו לו. לעיתים קרובות יש גם חרטה על מילים שנאמרו או התנהגות ללא כוונה מראש וללא תכנון. הכעס, לא רק שמאפשר לנו לחיות בשקר אלא הוא הופך להיות הזהות שלנו. כאשר אני "מכור" לכעס, זה הופך להיות המאפיין העיקרי שלי. אני סבור שאם לא אכעס "במקומות הנכונים", כל אחד יוכל לעשות בי כרצונו, בעוד שההיפך הוא הנכון.

 

כדי להצליח לפתור את "ההתמכרות לכעס" צריך קודם כל להיות מודעים לעניין. שימו לב האם אומרים לכם כי אתם נוחים לכעוס? כי אתם כעסנים? כי כל דבר מכעיס אתכם? כי הכעס שיוצא מכם הוא מוגזם?

 

אם כן, בידקו מה הכעס משרת עבורכם.

צילום: מרי וויט

יכול להיות שקיומו של הכעס "מרדים" אצלנו רגשות כואבים אחרים (בדידות, הזנחה רגשית, פחד מנטישה, פחד ממוות, פחד משיגעון, פחד מחוסר שליטה דימוי עצמי נמוך וכיו"ב) שאיננו רוצים להתעסק איתם.

 

יכול להיות שההתמכרות לכעס משמשת כהגנה מחרדה, מונעת מאיתנו לראות ולהתעסק עם נושאים חיוניים בחיינו (יחסים, התמדה, הישגיות ועוד).

 

מאחר שהכעס נותן לנו תחושה של כח, זה מגן עלינו מפני תחושות של חוסר אונים ו/או חוסר התאמה שקיימות אצלנו.

האדם הכועס הופך להיות עיוור ככל שההתמכרות מתפתחת, הוא יזדקק לכעוס יותר ויותר על מנת להרגיש "בסדר". לא רק שהמינון גדל, איתו גדלה גם ההשפעה השלילית על חייו.

 

ההתמכרות לכעס מעוורת את האדם מלעשות את הנדרש כדי לבנות חיי ערך ויציבות.

 

התפרצות של כעס משחררת מאיתנו עכבות, חוסמת פחדים וספקות, היא מאפשרת לנו לפלוט מחשבות ורגשות שליליים שהחזקנו בתוכנו. יש לנו תחושה זמנית של שחרור והעצמה שאנו חסרים.

 

הכעס גם חוסם את תהליך החשיבה הלוגית ונותן תחושה שאנו צודקים לחלוטין. החלטות שנעשות בשעת כעס מבוססות על אספקטים מוגבלים של הסיטואציה.

 

כמובן, לאחר שחולפת התפרצות הכעס, קשה לקחת בחזרה את המילים שנאמרו. גם אם נתנצל, השפעתן קיימת ונשארת.

 

פסיכולוגית אמריקאית בשם ברנדה שושנה אומרת בספרה "דיאטת הכעס", כי גם כאשר אנו רוצים לשחרר מאיתנו את הכעס, יש דלק שממשיך ללבות אותו. חשוב להצליח לזהות את הגורמים הללו, כדי שנוכל לעקוף אותם, לא לאפשר להם ללבות את כעסנו.

 

אחד הגורמים הללו הוא ההרגשה והידיעה שאנו "חייבים" להילחם למען הדברים להם אנו זקוקים ורוצים וכמו כן שאנו חייבים להילחם כדי שאנו ננצח ולא האחרים. תחושה זו מבוססת על המחשבה שהאחר הוא יריב או אויב, והצרכים שלו נמצאים בקונפליקט עם הצרכים שלנו. אנו מאמינים ששניים אינם יכולים לנצח. אחד מאיתנו חייב להפסיד, ורק אז השני יוכל לנצח. אנו חייבים להילחם עבור מה שמגיע לנו, ואין מספיק לכולם.

 

רעיון זה מהווה מקור דלק אדיר לכעס, כי אנו סבורים שזה בסדר לתקוף את אלו שאינם בצד שלנו.

 

איננו עוצרים ואיננו קולטים שאלה שנראים כאויבנו, יום אחד יכולים להפוך לחברינו היקרים וכי חברים הופכים לאויבים, וחוזר חלילה.

 

כאשר נהיה מוכנים לשחרר שקר זה מאיתנו, יהיה יותר קל לראות ולהסכים לרעיון שיתרון של האחד הוא היתרון של כולם.

הרווחה הבסיסית של כל אחד נמצאת ביכולת לתת ולקבל אהבה ותמיכה, לחלוק ולשתף, להילחם ולשמוח עם אחרים. ככל שנרבה לעשות זאת כך חיינו יהיו יותר בריאים וממומשים.

תגובות הגולשים