בחירת בן/בת זוג

מדוע בוחרים אדם אחד ולא את השני?
|
הדפס
|
שמור

 

בחירת בני זוג היא נושא מרתק, המעורר עניין רב בקרב אנשי מקצועות הטיפול בנפש האדם, בקרב חוקרים בתחום מדעי החברה והרוח מאסכולות שונות, וכמובן כמובן בקרבנו, האנשים הפשוטים. כולנו חווים את הבחירה הזוגית לפחות פעם אחת בחיים ובדרך כלל הרבה יותר. זה קורה לנו החל מבחירת חברים/ות בגיל הרך ביותר ועד לבחירת בן/בת זוג במטרה לבלות עמנו וללוות אותנו בחיים.

 

מדוע אנחנו בוחרים אדם אחד ולא את השני? איך זה שאנחנו יודעים לפסול מישהו או מישהי על פני אדם אחר? מה עוזר לנו לעשות את זה, איזה מנגנון בתוכנו יודע לכוון אותנו כלפי אחד מסויים?

 

כמובן שיש דברים חיצוניים, נראים, גלויים, איתם אנחנו נפגשים באופן מודע:

 

התנהגויות וקווי אופי שאנו יודעים לזהות מתוך למידה חברתית שהחלה בינקותנו, כמו: נדיבות לב, חברתיות מול סגירות, חוש הומור מול רצינות, אחריות מול בריחה מאחריות, מסירות, בגרות מול ילדותיות, חוכמה ותבונה מול ההיפך וכיו"ב. נתונים חיצוניים שעובדים על חמשת החושים - מראה חיצוני לפרטיו, צורת לבוש, ריח גוף, צליל של הקול, מגע העור וכיו"ב. אלה הם הדברים החיצוניים, הגלויים שאנו רואים אותם וחווים אותם, ועל פי קיומם או חסרונם יודעים אם יש התאמה לרצונות שלנו או לא.

 

אולם ישנו חלק שלם, נסתר ובלתי נראה, חלק בתת מודע שלנו, שעוזר לנו ומכוון אותנו לבחירה מסויימת של בן או בת זוג.

לפי שיטת האימגו, אותה פיתח דר' ה. הנדריקס מארה"ב, בחירת בני הזוג שלנו באה באופן משמעותי מהחלק הלא מודע שלנו, שקיים, פועל ומפעיל עלינו את כוחותיו מבלי שנרגיש.

 

אופן הגדילה שלנו והחוויות אותן אנו צוברים במהלך חיינו גם בתקופות הראשונות של חיינו, אותן לעיתים, אנו אפילו לא זוכרים, הוא הבסיס לכך.

 

הדמויות המשמעותיות בחיינו, הדמויות המטפלות בנו, (אמא, אבא או דמויות אחרות שהיו משמעותיות בגידולנו) אינן מצליחות לספק לנו את כל מבוקשנו.

 

תינוק בוכה כי הוא רעב, כי קר לו, כי חם לו, כי רטוב לו בחיתול, כי הוא מרגיש חרדה לבד בעולם הגדול הזה (המיטה שלו), ולא תמיד אמו יודעת מדוע הוא בוכה, לא תמיד היא מגיעה אליו בשנייה בה הוא מתחיל לבכות, ועל כן הוא חווה תסכול: הסיפוק שלו לא מגיע מייד. (זה כמובן נכון לרובנו, גם כתינוקות וגם כהורים.: איננו יודעים תמיד מדוע ילדנו בוכה, וגם אם אנו יודעים, לא תמיד אנו מספקים את הצורך שלו באופן מיידי).

צילום: מאיה אהרוני

התינוק/ילד גדל עם חוויות של תסכול, וגם ההורה הטוב ביותר, לעולם מתסכל את ילדו, בין אם ללא כוונה וידיעה, ובין אם באופן מכוון (לא קונים לפעוט סוכרייה בכל פעם שהוא דורש זאת. אנו מסרבים, ובכך מתסכלים באופן מודע ומתוך כוונה לחנכו). רובנו סובלים מכך שחלק מהצרכים המנטלים ופסיכולוגיים שלנו לא מולאו.

 

כל אחד מאיתנו מפנים את הדמויות המטפלות בו. אם נבדוק את משמעות המילים "אבא", "אמא" עבורנו, כל אחד יוכל לומר מה זה עבורו. והתכונות שכל אחד יגיד, יהיו תוצר של החוויות שלו את ההורים שלו. אדם אחד – עבורו אמא זו דמות מגוננת, יודעת ומתעניינת בכל פרט, מלאת חרדה ואדם שני – עבורו אמא זו דמות שמעניקה חום, פתיחות, גמישות, חוסר גבולות וכיו"ב.

 

כל אחד מתאר את המושג הערטילאי ממחסן החוויות שלו. זוהי הדמות המופנמת שלו, האימגו.

 

המושג הזה מתאר תמונה שהפנמנו, אשר נוצרה במהלך הילדות בעקבות חוויות עם הדמויות המשמעותיות שלנו. האימגו כולל תכונות טובות וגם תכונות שאיננו אוהבים.

 

התסכולים שאנו צוברים עד לבגרותנו משאירים בנו חותם. לכולנו  יש צרכים :

 

צורך להיות נאהב, צורך להיות מוגן, צורך שיכירו בערכנו וכיו"ב. ואם החוויות שלנו הן כאלה שלמשל הצורך שלנו להיות מוגנים לא סופק, הרי זהו פצע הילדות שלנו, זהו הפצע הכרוני שלנו.

 

כדי לשרוד, למדנו להסתדר עם "הכאב" הזה, ופיתחנו דרכים יצירתיות שיאפשרו לנו להגן על עצמנו כדי שנוכל להמשיך ולגדול במשפחות הלא מושלמות שלנו. התוצאה הישירה היא שפיתחנו הגנות כדי לא להרגיש את הכאב ו/או התסכול

באופן בלתי מודע לגמרי, אנו מחפשים אדם שיוכל "לרפא" את פצע הילדות שלנו, ובדברים הנראים אצל בן/בת הזוג, אנו מוצאים תכונות אשר נותנות לנו תחושה או ידיעה שהוא או היא יוכלו להעניק לנו את הצורך הבלתי מסופק להיות מוגנים.

כאשר אנו נמצאים בשלב הרומנטי של האהבה שלנו, הרי אין בעיה עם סיפוק צרכים רגשיים/פסיכולוגיים. הרי אז אנו מאוהבים, מוכנים לעשות הכל למען בן הזוג שלנו, מרגישים אותו דבר, רוצים אותם דברים ומוותרים בקלות על עצמנו ורצונותינו.

 

כאשר שלב זה מגיע אל סיומו, גם ההגנות שלנו עולות בחזרה, שכן אנו מתחילים לחוות תסכולים מבן/בת הזוג שלנו. אנו נוכחים לדעת שבן זוגנו אינו האדם המתאים "לרפא" אותנו מהפצעים הכרוניים שלנו. (אם נבדוק, ניווכח לדעת שיש בו את התכונות ודפוסי ההתנהגות שתואמים את האימגו שלנו, בתכונות שאנו אוהבים ולצערנו גם באלו שאינן אהובות עלינו). כאן כבר איננו מוכנים באופן אוטומטי לוותר על רצונותינו והעדפותינו, והנה הגענו אל שלב מאבק הכוחות, שם עולים בנו הרהורים : לאן נעלם האדם בו התאהבתי, האם אני אוהב/ת עדיין, האם הוא/היא אוהב/ת עדיין אותי וכיו"ב. לא ארחיב כאן את דברי על שלב זה, אולם זהו שלב שכל זוג מגיע אליו, וכדאי לשים את הדעת כיצד לשרוד אותו.

 

אם נחזור לעניין בחירת בני/ות זוג, אנו מבינים שהיא לגמרי לא מקרית.

 

פעמים רבות, כאשר מתגרשים מהאדם, לא מתגרשים מהבעיות (שאפיינו את הקשר). לכן עדיף להתגרש מהבעיות ולא מהאדם, והדבר בהחלט אפשרי. המשמעות המעשית של טענה זו היא, שבאופן הדדי, כדי שבני זוג יוכלו לספק את הצרכים הבסיסיים האחד של השני, יהיה עליהם לוותר על המבנה ההגנתי של תגובותיהם, ולצמוח למלוא האינטימיות בזוגיות תוך כדי צמיחה רגשית ורוחנית.

 

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה