סיפור הלידה של רום של H3

מאת: H3

ואולי בעצם לא נתחיל מהלידה עצמה, אלא מ-13 חודשים של ניסיונות להיכנס להריון, מעייפים, מייאשים ומתסכלים כל פעם מחדש.

או אולי מהחודש ה-14, שבו אמא פחדה, שהיא מדמיינת כשהתחילה להרגיש את הבחילות הקטנטנות האלה, ואיך אבא אמר, שהוא לא מאמין ,כשאמא הראתה לו את הפס על הבדיקה הביתית, ואמר שהוא לא מתלהב, עד אחרי בדיקת הדם.

ואחרי כמה ימים, אמא הלכה לעשות בדיקת דם, ואחר הצהריים נכנסה לאינטרנט כל 10 דקות כדי לראות אם יש כבר תוצאות, ואחרי העבודה, כשהתוצאות לא הגיעו, נסעה במיוחד לראש העין כדי לנסות את הבדיקומט, וגם בו עדיין לו היו תוצאות... והפקידה הנחמדה ניסתה לעזור ולחפש את התוצאות של הבדיקה במחשב, אבל המחשב נתקע, ואמא החליטה, למרות המתח, לחזור הביתה ולחכות למחר...

אבל אז, בבית, פתאום הייתה תוצאה באינטרנט, והשניות עד שנפתח העמוד הנכון נראו כמו שנה, ואז – בטא 468!!! אבא ואמא בשמים ואמא מייד מתקשרת בשמחה ליוסי (הרופא) לספר על ההתפתחויות ולשאול איך נשמעת לו התוצאה. יוסי מאשר וקובע לנו תור ל-USראשון...

ואולי בכלל נתחיל מסיפור על הריון, שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהיה משעמם... הריון שהתחיל עם בחילות והקאות, שאי אפשר לתאר, עד כדי כך שאמא לא יכלה לשתות אפילו כוס מים בלי להקיא...

והמשיך עם כאבי גב, ופריחה נוראית ומגרדת בטרוף... ועוד כאבי גב, ואחר כך צירים מוקדמים משבוע 31 וביקורים בבי"ח...

ואז הגיע יום חמישי, 10 במרץ. התל"מ הוא יום שני, 14 במרץ, ואמא כבר הודיעה בעבודה, שמהיום הזה היא בחופשה, מה שלא יהיה. ואז הגיע יום חמישי, ובערב, במקלחת, אמא רואה סימנים ראשונים של קולוסטרום, ואומרת לאבא שכנראה אנחנו ממש מתקרבים.

אבא ואמא רואים טלוויזיה, ובאמצע התוכנית אמא עייפה, ועוברת לחדר, להמשיך לצפות מהמיטה. כשהתוכנית מסתיימת, בשעה 23:10, אמא כבר עוד שנייה נרדמת, מסתובבת במיטה ומחפשת את התנוחה המתאימה להירדם ופתאום שומעת "פאק" ומרגישה זרם חמים של מי שפיר שמאיים להטביע את כל הבית...

אמא רצה לשירותים וצועקת לאבא שהמים יורדים... והיא רועדת, כנראה מהתרגשות, פחד, והפתעה, כי ממש לא התכוננו להתחיל את הלידה בדרך הזאת...

אין ברירה, מתארגנים ונוסעים לבלינסון, ובדרך ממשיך השיטפון והמכנסיים של אמא כבר לגמרי רטובים. במיון מתחברים למוניטור, הדופק בסדר, יש צירונים, אותם אלה שקיימים כבר משבוע 31, והרופאה מוצאת פתיחה של 2.5-3 סנטימטר, וזהו, נכנסים לחדר לידה ואין דרך חזרה.

בחדר לידה אבא מתמקם על הכורסא, ומתכנן לעצמו את שנת הלילה, אבל לאמא יש תוכניות אחרות בשבילו... היא מנסה לקדם את הצירים, הולכת ממקום למקום ומקפצת על כדור הפיזיו. כולם ממליצים על זרוז אבל אמא לא מסכימה, היא רוצה ללדת בלי אפידורל ויודעת שצירים עם זרוז כואבים הרבה יותר. ובכלל, למה להתערב אם זה לא הכרחי?

עוברות 4 וחצי שעות, השעה בערך 05:30, בודקים שוב את הפתיחה – 4 סנטימטר, שום דבר לא מתקדם, והמיילדת שוב מציעה זרוז, אמא עדיין לא מסכימה.

בבוקר אבא מתקשר לנעמי וליוסי לעדכן ולהתייעץ בקשר לזירוז. שניהם אומרים לעשות מה שמרגישים, ושממש לא חייבים. אבא ואמא מחליטים להמשיך לחכות. בינתיים מחברים את אמא למוניטור והדופק של הידוע בכינויו ברוש מתחיל לעשות בעיות... מצד שני עדיין אין צירים שמספיקים ללידה. מחליטים להשאיר את החיבור למוניטור, וכל הבקשות של אמא להשתחרר ולהסתובב קצת לא מועילות.

בערך ב-10:30 אנחנו מחליטים שהגיע הזמן להודיע להורים – בכל זאת, מישהו צריך להוציא את חץ לטיול שלו. אנחנו מודיעים ומבקשים מסבתא רותי שתפעיל את כישורי המכשפה שלה, כי אנחנו צריכים צירים, ועכשיו.

ובאמת, הכישוף מתחיל לעבוד והצירים פתאום הרבה יותר יפים... אפילו המיילדת מתלהבת, ואחרי משהו כמו 3 שעות על המוניטור, בסביבות 12:00, משחררים קצת את אמא להפסקה. בינתיים עוד בדיקה – 5 סנטימטר. (לא אמרו פעם שהממוצע הוא סנטימטר לשעה? אז איך אצלי ב-12 שעות יש התקדמות של 2 סנטימטר??? ).

אמא חוזרת לכדור ולהליכות, והצירים הופכים לבלתי נסבלים... אבא מנסה לעזור, ואנחנו נושמים בכל ציר, קופצים על הכדור, סופרים זמן, עושים עיסויים וכל מה שנעמי לימדה אותנו בקורס. אחרי שעה של כאבים נוראיים, אמא מתחילה להתייאש. אנחנו אחרי יום עבודה, בערך 30 שעות ללא שינה וכמעט 24 שעות ללא אוכל, ואנחנו עייפים....

אמא מבקשת מהמיילדת שתבדוק אם יש התקדמות. המיילדת בודקת ומאכזבת, עדיין אותם 5 סנטימטר. אמא מתייאשת, אחרי 13 שעות בחדר לידה ועם צירים נוראיים שלא מובילים לשום מקום, היא אומרת את מילת הקסם: א-פ-י-ד-ו-ר-ל ומהר!!

אבל הדרך לאפידורל ארוכה – קודם צריך לקבל עירוי, והעירוי קר, ואמא רועדת כולה ולא מבינה איך המרדים יוכל לעבוד עם כל הרעידות האלה. העירוי לוקח המון זמן והצירים כואבים... ואמא כבר מתחילה לבכות ומודיעה לאבא שאם המרדים לא מגיע עכשיו........

סופסוף, בשעה 14:00, מגיע המרדים, נותן לאמא לחתום על ההסכמה, ואין לה שום מושג אם היא לא חתמה בטעות על איזו ערבות, כי היא ממש כבר לא רואה כלום.

העירוי נגמר והרעידות כמעט שהפסיקו, ואבא מחזיק את אמא כדי שלא תזוז בזמן ההרדמה. אבל איפשהוא באמצע, התשישות מנצחת גם את אבא לרגע אחד, והוא זז הצידה לשבת קצת. אחרי שנייה הוא מתאושש, אבל הצוות, שראה הכול, מזרים לחדר סנדוויצ'ים ועוד כל מיני מטעמים ומסביר לאבא שלא לאכול יותר מיממה ממש לא יעזור פה לאף אחד...

ובינתיים מגיע משלוח – קובה של יום שישי, ואז מסתבר לנו שהסבתות לא התאפקו, וכולם כאן, בלובי, מחכים... אמא מתעצבנת ומבקשת מאבא להתקשר ולהגיד להם, שכולם הולכים הביתה – עכשיו!! באופן מפתיע המשלחת הלא רצויה ממושמעת ופורשת. אמא נרגעת, האפידורל מתחיל להשפיע. הצירים עדיין כואבים אבל שתי לחיצות על הכפתור האדום פותרות את הבעיה.

ב-14:15 המיילדת בודקת שוב והפתעה – פתיחה מלאה!! רבע שעה אחרי האפידורל!!, כנראה שהשעה שחיכינו עם צירים קידמה משהו, ויחד איתה ההרפיה שאחרי האפידורל. איזה כיף !! עכשיו נותנים לאמא לנוח ומחכים לצירי הלחץ.

המשמרת מתחלפת (שוב) ויפה המיילדת מבטיחה לאמא שזהו, מהמשמרת הזאת היא יוצאת עם ילד על הידיים.

לאט לאט מתחילים צירי לחץ. אמא מרגישה את הלחץ אבל הם לא כואבים (תזכירי לי למה לא רצית אפידורל??) ובערך ב-15:00 מתחילים, לאט לאט, ללחוץ כשיש ציר. הבעיה היחידה שנשארה היא שבכל ציר יורד הדופק העוברי, הצוות קצת מודאג אבל נרגעים כשהוא עולה בחזרה בין הצירים.

לקראת 16:00 אבא ואמא שמים לב שהדופק כבר לא עולה בחזרה ונשאר נמוך גם בין הצירים, ואבא הולך לקרוא ליפה. יפה אומרת שכנראה נצטרך קצת עזרה, וכשאמא שואלת מסבירה שאולי יהיה צורך להשתמש בוואקום. ד"ר דנון נכנס ומסביר לאמא שאם הוא לא יוצא תוך כמה דקות, נצטרך כנראה וואקום ואולי יהיה סיכוי לניתוח. אמא לא מוכנה לשמוע על ניתוח אחרי כל השעות האלה... וכולם מתגייסים לעזור לה ללחוץ.

יפה מקדימה, מודיעה לי שהיא מגלחת, רק ליתר בטחון, אם יהיה צורך בחתך. אבא מחזיק מצד אחד ומהגב, ואיציק, המיילד שהצטרף אלינו מחזיק מצד שני ולוחץ לאמא על הבטן כדי לסייע ללחיצות. כבר רואים את הראש ויפה מראה לאבא שיש לו שיער שחור...איזו התרגשות!!

אבל לאמא אין זמן להתרגש, היא מתאמצת ללחוץ בכל ציר, כמעט בלי הפסקה. האפידורל קצת מפריע... אבל כולם מסביב עוזרים, הרופאים יצאו החוצה עם הוואקום, מחכים ליד הדלת... ואיציק שופך חצי בקבוק של שמן שקדים, כי הראש כבר עוד רגע בחוץ.

והנה, לחיצה אחת אחרונה וארווווווכה, ויפה אומרת לאמא להפסיק ללחוץ, עוד שניה אחת של מתח (שמרגישה כמו שנה..) ו..."ווווואאאההההההההה" איזה צליל מדהים של בכי... וזהו, השעה 16:10, בדיוק 17 שעות מירידת המים, ורום שלנו כבר בחוץ, מקופל כמו כדור ומושלם... פשוט מושלם.

ואנחנו, אבא ואמא, שני האנשים הכי מאושרים בעולם.