סיפור הלידה של מיקה

מאת: מיקה שלי

קראתי כל כך הרבה סיפורי לידה בתקופת ההריון. אני חושבת שקראתי את כולם. מאד פחדתי כל ההריון מהלידה והעדפתי לשנן סיפור של חברה, שילדה בלידה ראשונה תוך חצי שעה ובלי תפרים. החלטתי שכזאת לידה אני רוצה...

חיכיתי המון זמן למיקה, והיא לא באה... שנה וחצי, כשכל חודש אני בטוחה שאני בהריון, ואני לא. פירנסתי את החברות לערכות לגילוי הריון. במשך כל התקופה הייתי כל הזמן עם בחילות, כי אני בטוח כבר בהריון... לא נעים. העדפתי לחכות, שזה יגיע באופן טבעי. כבר קניתי גלולות איקוקלימין לביוץ, אבל הן נשארו במגרה. ידעתי, שללחץ נפשי יש השפעה רבה על העובדה, שהריון לא נקלט. בסוף החלטתי, שמכיוון שאני לא מצליחה להרות, אני מפסיקה לנסות השנה, ועושה דברים למען הנפש. התחלתי דיאטה, נרשמתי לחוגים, התחלתי להתנדב ועשיתי דיקור לאיזון כללי... תוך חודש נכנסתי להריון. ממש "עבדתי על עצמי"(:

גילתי שאני בהריון ב-31.8.2003 בשעה 21:00 חזרתי מהעבודה, והחלטתי שאולי בכל זאת אני אעשה איזה בדיקת הריון קטנה... מזמן לא עשיתי, וגם יש לי איחור. דבר די שכיח. גם ככה המחזור לא סדיר. ופתאום זה חיובי. מרב הלם עשיתי עוד בדיקה - שיהיה. התחלתי לקפוץ משמחה. חשבתי שנשמור את זה קצת לעצמנו, לפחות עד שהבדיקות יהיו מוחלטות אבל לא יכולתי להתאפק.

ב-23:00 הגעתי להורים שלי והתחלתי לקפוץ להם בחדר השינה "אני בהריון, אני בהריון" כמובן שכולם היו מאושרים. נכדה ראשונה לשתי המשפחות שלנו.

לפני שאגיע ללידה עוד פרט מעניין – חודש לפני סבא שלי נפטר. סבא שלי היה טיפוס שאוהב לסדר לכולם את העניינים. ולפני מותו הוא היה 3 שנים בבית אבות חולה באלצהיימר. גם אשתו של בן דוד שלי התקשתה להרות, ושתינו נכנסנו להריון בהפרש של שבוע, מייד לאחר שהוא מת. אני לא מאמינה בדברים מוזרים, אבל קשה להתעלם מצירוף המקרים. צחקנו במשפחה, שסבא עלה לשמיים והחליט לסדר לנו משם את העניינים...

עכשיו, כשאני כותבת, מיקה כבר בת 5 חודשים, ועוד מעט אני חוזרת לעבוד במשרה מלאה. כל ההריון נראה רחוק – הצירים המוקדמים בחודש השביעי, חבר שלנו שחלה ב-cmv כשהייתי בתחילת ההריון. הכל נראה רחוק ולא רלוונטי.

מתחילת החודש התשיעי הסתובבתי כבר עם פתיחה של 2 אצבעות ומחיקה של 60%. הרופא בקופ"ח, שבדק אותי, הכריז שאני בלידה, אחרי שאיבחן את מצבי הנ"ל. יצאתי ממנו וצילצלתי לבעלי ולאמא שלי. התחלתי להכין תיק ולהתארגן. הגיע הלילה וכלום... וככה לא ישנו 4 שבועות שלמים, כי היינו בטוחים שהנה זה בא. החודש התשיעי היה ארוך ארוך.

הרופא הפרטי, שטיפל בי, אמר, שאם אני לא יולדת עד התאריך המשוער, שאגיע אליו. לטענתו, יש לו שיטה להקדמת הלידה, והוא לא מאמין שתינוקות צריכים להישאר בבטן מעבר לשבוע ה-40. ברור שהסכמתי איתו, ויום לפני התאריך המיועד התייצבתי אצלו. הוא לחץ שתי לחיצות קטנות ועשה מה שהוא כינה "שיאצו רחם". לא הרגשתי כלום, ונסעתי קצת להיות אצל ההורים. את התיק השארתי בבית... אחרי שעה מתחילים כאבי בטן וגב עזים. אני מנסה לתזמן ולא מצליחה. זה רצוף ולא מפסיק. אמא שלי אומרת – זה לא צירים, צירים זה משהו שבא בעוצמה ועובר. אני מנסה להסתכל בשעון, אבל זה בא ובא, ולא הולך לשום מקום. בעלי הגיע מהר מהעבודה ונסענו לבי"ח. אחותי נסעה להביא לי את התיק. זו הייתה הפעם השלישית, שהגענו באותו שבוע, עקב אזעקות שווא. בדרך, למרות העוצמה של הכאב, עדיין הייתי בטוחה, שגם הפעם יחזירו אותי הביתה.

המוניטור מראה צירים, שאי אפשר לטעות בהם. פתיחה של 3 אצבעות. אני מתחילה לאבד סבלנות, ומתחילה להישען על קירות ומשקופים. לא יודעת מה לעשות עם עצמי עד שהסניטר יבוא להעלות אותי לחדר לידה בליס. האחות במיון מרחמת עלי, ועוזבת את העמדה שלה כדי להעלות אותי, ואני מופתעת שאני סובלת יחסית בשקט.

נכנסים לחדר לידה – הכרנו אותו טוב מהסיור ומהקורס הכנה ללידה. אני בלי התיק. חוקן ומקלחת זריזה. נאלצתי להתנגב במגבת מגעילה של בי"ח. ומתחיל הלחץ, מה יהיה אם לא יספיקו לתת לי אפידורל. אני דורשת ומנדנדת, שישימו לי כבר אינפוזיה, כי אני יודעת שבלי זה לא יתנו לי אפידורל.

הכאבים ממש חזקים אבל הפחד מ"מה יהיה אם אני לא אקבל אפידורל חזק יותר". מגיע המרדים... איזה חתיך... והכאב נעלם. כל פעם שהוא נכנס, אני עושה הצגות, שכואב לי, למרות שאני בקושי מרגישה, כדי שההשפעה לא תפוג, ובעלי מתרגז "למה את עובדת עליו?" ואני רוצה רק עוד "מנה". לא רוצה להרגיש שוב את הכאב הזה.

האחות נכנסת מדי פעם לבדוק מה קורה. היא רואה, שיש האטה ורוצה לחבר לתינוקת שלי מוניטור פנימי. אני נזכרת, שבקורס הכנה אמרו לנו שלא חייבים להסכים להכל ואני מבקשת להימנע מזה אם זה לא הכרחי. האחות מתייעצת עם הרופא והם מסכימים לוותר. אני מאושרת – הצלתי את הילדה שלי מדקירה בראש – ממש אם השנה.

תוך שעה – פתיחה מלאה – אני בשוק – ציפיתי ללידה איטית. כזאת, שכל שעה יש פתיחה של עוד אצבע. אני עייפה מרב סמים, ומחליטה לנמנם קצת. הלחץ למטה מעיר אותי – מישהו רוצה לצאת שם. האחות באה ומבקשת שאתחיל ללחוץ – אני לוחצת, אבל לטענתה זה לא לחיצות. היא מאיימת עלי, שבחדר השני יש עוד מישהי שצריכה אותה. אני מבינה את המניפולציה ולוחצת שוב בכל הכח. בעלי מתוסכל, רואה את הראש של היפה שלנו קצת בחוץ, ושוב נכנס ותופס פיקוד בהוראות ללחיצות. הוא והמיילדת ממש צוות לעניין.

אני לוחצת ולוחצת ולא קורה כלום, חוץ מזה שחם לי בטרוף ואני מזיעה – בעלי טוען שבגלל האפידורל לא הצלחתי ללחוץ כמו שצריך. חבל שהוא לא הרגיש את הכאבים לפני הסמים...

אני לא שם. העיניים שלי עצומות. אני מתרכזת בלחיצות. אני חייבת להוציא אותה. עד היום אני מקנאה בבעלי שהיה בלידה ואני לא. לא ראיתי מה קורה רק התרכזתי בדבר אחד -ללחוץ.

הלחץ למטה חזק, אבל הכאבים באזור הבטן והגב נעלמו. גאון מי שהמציא את האפידורל.

אני בחדר לידה כמעט 3 שעות. קצת לפני חצות. אנחנו מבקשים ממיקה להמתין קצת לתאריך לידה שלה 5.5.2004 (חמסה חמסה…).

לחיצה אחרונה. אני מרגישה שכל הקיום שלי תלוי בלחיצה הזאת ומיקה מחליקה החוצה. המיילדת שמה אותה על הבטן שלי, ואני נושמת אנחת רווחה כזו גדולה. יש לנו תינוקת.

להפתעתי, אני לא בוכה. אני לוקחת את הקטנה הזאת שלי בטבעיות שמפתיעה אותי. חיכיתי לך כ"כ הרבה זמן איפה היית?

אחרי יומיים, אני הולכת בבוקר לקחת אותה אלי לחדר. ממש מוקדם ואני לבד איתה. אני מפשיטה אותה בודקת את הגוף המושלם שלה. מנשקת אותה אלפי נשיקות. מסתכלת על הפנים המדהימות האלה ומתחילה לבכות...

מיקה נולדה בשעה 0:50 בלילה שבין שלישי לרביעי. בלידה קלה ורגועה. היא תינוקת שלווה חייכנית ומקסימה.