סיפור לידה אורי של סמוּלה

יום שלישי, סוף מרץ 2005, שבוע 39 מתחיל. אימא (שאז עוד לא היתה אימא) כבר מאד שמנה וכבדה, כבר שבוע לא ישנה בלילה בכלל, כנראה מההתרגשות והציפייה. בבוקר אבא (שאז עוד לא היה אבא) נוסע לדרום לעבודה, נסיעה של פעם בשבוע, ואימא מודאגת שהוא נוסע כל כך רחוק ואולי יהיו לה צירים. אימא נוסעת לטיפת חלב להישקל, ומגלה שהשבוע היא ירדה קילו. אולי מההתרגשות ואולי כי בשבת אבא ואימא יצאו לטייל והלכו ברגל שלושה קילומטר.

בטיפת חלב האחות אומרת שאימא מתחילה להראות כמו אחת שהולכת ללדת. אימא אומרת לה שהיום היא יולדת, שתחכה ותראה, והאחות אומרת שאם זה נכון היא חייבת להתקשר מחר לספר לה, כי עכשיו גם לה יש קצת הרגשה שזה יקרה היום. אימא מבטיחה לצלצל מחר.

בדרך משם אימא מתחילה להרגיש לחץ חזק בבטן התחתונה, סמוּל מתחיל למקם את עצמו בכיוון. נוסעת לדיקור ואומרת לדיקוריסט שהיום היא יולדת ולא צריך לעשות את הזירוז שדיברנו עליו. הוא מקבל את מה שהיא אומרת ועושה דיקור לחיזוק שרירי הרחם לקראת הלידה.

אימא הולכת עם סבא וסבתא לאכול, יושבים בקופי-בין, וכל הזמן מרגישה לחץ חזק בבטן התחתונה. אומרת לסבא וסבתא שזו הארוחה האחרונה של שלושתם ביום שלישי, כי היום היא יולדת. סבא וסבתא צוחקים, מתרגשים, אבל לא לגמרי מאמינים שזה יקרה היום.

בדרך הביתה מצלצלת לאבא לבקש שיחזור יותר מוקדם, אבא אומר שישתדל להגיע קודם. בארבע מתחילים צרצורים, חלשים אבל ברורים. כשאבא חוזר הביתה כבר ברור שזה צירים. גם הפקק הרירי ירד ואימא כבר יודעת שזהו, זה יקרה היום.

בשבע וחצי בערב הצירים מתחילים להיות סדירים. מדברים עם הרופא שלנו והוא אומר שזהו, נשמע שהיום אנחנו הולכים ללדת. ההתרגשות גדולה מאד. חיכינו הרבה זמן ליום הזה והנה הוא הגיע. הפחד נעלם והלב מתמלא בשמחה והתרגשות. אנחנו מסדרים סידורים אחרונים של תיק לידה, אימא מתחילה לשבת על הכדור פיזיו ואבא מסיים דברים אחרונים של עבודה תוך כדי שהוא מודד לאימא את הצירים. יש כל עשר דקות ציר גדול ואחריו ציר קטן אחרי חמש דקות. אימא קופצת על הכדור בכל ציר, ומגלה שעוזר לה לצעוק. בין לבין מעדכנת בפורום ומצלצלת לעדכן את ההורים ואת האחים וגם כמה חברים שמתחילים להתרגש יחד איתנו.

בתשע בערב הצירים כבר ממש חזקים וכואבים, ובאים כל שלוש דקות. אימא נכנסת לאמבטיה וכשהיא יוצאת זה כבר כואב נ-ו-ר-א. יאללה, נוסעים.

קושרים את הכלבה בחצר ונוסעים לבית חולים. הנסיעה קשה מאד ונראית ארוכה מאוד. אמא מתנשפת וכואב לה, אבא משתדל לנסוע מהר. חונים בחניון והולכים. ההליכה למיון נראית ארוכה וקשה, אמא מתקפלת כמה פעמים בדרך וגם עולים לקומה הלא נכונה (בשביל מה עשינו קורס הכנה בבילינסון אם אנחנו מצליחים להתברבר במעלית) והכל נראה כאילו לוקח המון זמן.

עשר בלילה. במחלקה מסתבר שהגענו בערך ביום הכי עמוס שהיה בבילינסון. כל הצוות עצבני ועייף, ולוקח המון זמן עד שמתייחסים אלינו ומחברים את אימא למוניטור. הכאבים כבר מאד חזקים ובאמת האחיות מסתכלות על המוניטור ואומרות שהצירים מאד מאד חזקים ובמרווחים של שתי דקות. לאימא קשה לשכב בלי הכדור. בגלל העומס אין חדר ואנחנו יושבים בכוך קטן במסדרון ומתרגזים. אחרי כמעט שעה אומרים לנו שיש פתיחה של 3-3.5. בשלב זה נותנים לנו כדור פיזיו. עדיין אין חדר בשבילינו. מסדרים לנו חדר שהוא חצי מחסן. אנחנו מקבלים חלוק סגול של בית חולים. הכאבים נהיים איומים ונוראים, אימא נכנסת לעשות מקלחת ומציפה את כל המסדרון. למרות הכאבים, מצטלמים וצוחקים קצת, בין ציר לציר. בשלב הזה  יש כבר פתיחה של 4.5 ס"מ ואימא מבקשת אפידורל.

השעה 24:30 בלילה, סוף סוף מעבירים אותנו לחדר לידה. בינתיים כבר פתיחה של 5. הצירים מאד חזקים ותכופים וכשהמרדים מגיע קשה לאימא לשבת בלי לזוז בתנוחה של חתול כועס, כמו שהמרדים רוצה. המרדים חסר סבלנות וכשהוא מחליט שאימא כנראה חרשת או לא מבינה עברית הוא מתחיל לדבר אליה בצעקות ובאנגלית (arch your back! arch your back!) אימא מאד פוחדת מהזריקה ואבא מרגיע ועוזר. בסוף זה מצליח, ויש הקלה גדולה. כולנו נרגעים. אחרי כמה דקות אימא מתחילה לרעוד ולהתגרד בכל הגוף כמו נרקומן בגמילה. מסתבר שזאת תופעת לוואי לאפידורל. הגירודים ממש נוראיים ואבא שם לאימא מגבות לחות על הגוף להרגעה. באחת וחצי בלילה אבא מדבר עם סבא וסבתא משני הצדדים ומעדכן אותם. אימא מדברת עם סבתא בטלפון ואומרת לה ללכת לישון, שעכשיו כבר לא כואב ונדבר בבוקר.

בשלוש ומשהו אבא עייף ומנמנם לו על הכיסא הכתום בחדר לידה. בינתיים יש פתיחה של 7 ס"מ וירידת מים. אימא במצב רוח טוב, שרה עם הדיסק של שלום חנוך שהבאנו מהבית וחושבת בהתרגשות על סמוּל שעוד מעט תפגוש אותו. מאד מאד מחכה לראות אותו, חושבת מחשבות שמחות וגם נחה קצת לקראת החלק הבא, עושה נשימות בצירים ותנועות עם הרגליים כמו שלמדנו יפה בקורס ומחכה.

בחמש בבוקר עם פתיחה מלאה, מעירה את אבא כי הגירודים מתגברים יחד עם הצירים והאפידורל. אבא שם מגבות לחות ומרגיעות. מתברר, שלאמא יש חום וצריך לקחת לה בדיקת דם ולתת אנטיביוטיקה. רגינה המיילדת לא מצליחה להוציא דם, דוקרת שלוש פעמים. בסוף זה מצליח ועוד משבר מאחורינו.

המיילדות מתחלפות ואנחנו נפרדים מרגינה, המיילדת הנחמדה. בשבע בבוקר כבר מזמן עם פתיחה מלאה, אבל סמוּל נכנס לא טוב לתעלת לידה, עם הראש לכיוון הלא נכון. הוא עדיין גבוה מאד והרופאה מעודדת  את אימא ללחוץ חזק. אחרי שתיים שלוש לחיצות הרופאים נכנסים ומדברים על וואקום. אימא כבר מותשת וכששומעת וואקום מתחילות הדמעות לזלוג. מתחיל בלאגן נוראי בחדר. נכנסים המון רופאים ומתמחים ויש המון התייעצויות ודיבורים, תוך כדי שאימא בוכה. בסוף הרופא מגרש את כולם החוצה. אבא מתקשר לרופא שלנו להתייעץ איתו והוא מדבר עם הרופא בחדר ותומך בהחלטה של לידת וואקום. אנחנו סומכים על הרופא שלנו ומסכימים. אימא נרגעת כי אין ברירה, צריך לאסוף כוחות וללחוץ כי סמוּל כבר שלוש שעות בתעלת לידה והדופק שלו מתחיל לעלות.

נותנים פיטוצין כדי לחזק את הצירים. רבע שעה שיש בה שלושה צירים ושש לחיצות חזקות ואבא כבר רואה את סמוּל, ופתאום אימא שומעת את הבכי החדש והמתוק הזה.

סמוּל בחוץ!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

העיניים של אבא ואמא רטובות והלב דופק חזק. מנגבים את סמוּל ושוקלים אותו – ילד גדול שכמוהו- 3.672 ק"ג, שמים אותו לאימא על הבטן וזאת ההרגשה הכי חזקה שאימא הרגישה אי פעם. אימא מסתכלת עליו ומדברת איתו - ויש הרגשה של אהבה והתרגשות עצומה שעוטפת את שלושתנו.

יום רביעי,  8:26 בבוקר.

יש כבר אור בחוץ ואצלנו בחדר סמוּל הקטן הופך לאורי שלנו. עכשיו אנחנו באמת אבא ואימא של התינוק המתוק הזה, שאנחנו בקושי מכירים וכבר אוהבים אותו כל כך.