סיפור הלידה של לבי של קרןניסיתי לשכנע אותן שאני סתם תופסת פה חדר, תיכף הולכת הביתה
מאת: קרן ווסטרייך
סיימתי לעבוד בסוף חודש ספטמבר, ויצאתי לחופשת לידה מוקדמת, למרות שהתל"מ שלי היה 8.11. זה נתן לי זמן להתארגן ולהתכונן לתינוקת שצריכה להצטרף למשפחה שלנו, כי כל עוד אני והחצי עבדנו לא היה לנו שנייה של זמן להתעסק בזה. בשבוע הראשון של חופשת הלידה נסעתי לבייבי-שיק ועשיתי הזמנת לידה, צבענו את החדר ונשאר לנו רק לתכנן את עניין העגלה. החצי שלי הוא בחור יסודי, שלא אוהב לבצע צעדים פזיזים, והוא רצה לבחון כל עגלה לעומק ולהתרשם אישית מביצועיה. טוב, היו לנו עוד יותר משלושה שבועות, אז למה לא.
החגים הגיעו. זאת עונה שאני אוהבת במיוחד, כי זו התקופה בשנה בה התחלתי לצאת עם בעלי, לפני 3 שנים, וכל שנה מאז הנוסטלגיה שוטפת אותי ומזג האויר מחזיר אותי לימים הנפלאים והמרגשים ההם של לפני 3 שנים. מכל החגים אני הכי אוהבת את סוכות, ואמרתי לבעלי שיהיה נפלא אם הבת שלנו תיוולד בסוכות, למרות שאין שום סיכוי, כי זה יותר משבועיים לפני התל"מ, וכל הזמן היתה לי הרגשה שאני אסחוב את ההריון הזה עד לתל"מ אם לא אח"כ.
ביום חמישי שלפני הלידה הגעתי למפגש הפורום. הפורום התפצל לשתי קבוצות – אמהות לתינוקות והריוניות, ואני הופתעתי לראות שבקבוצת ההריוניות אני הכי פז"מניקית – אני הייתי בהריון המתקדם ביותר מכל הבנות שבאו למפגש. הקשבתי לדברים שרוית ונעמי אמרו על הלידה, הפנמתי כל מילה ויצאתי משם עם חשק אדיר לחוות כבר את החויה הזו – ללדת.
אחרי המפגש ניצלתי כל דקה פנויה שהיתה לי לסיבובי אגן כדי לבסס את התינוקת שלי עוד יותר באגן. היתה לי הרגשה שהבטן שלי קצת ירדה, וכבר הרגשתי טיפה דקירות במפשעה שמלמדות על כך שהתינוקת ירדה והתבססה באגן, אבל רציתי לוודא שהיא מתבססת ממש טוב. חוצמיזה, הניענועים עשו לי טוב לכאבים האיומים שהיו לי בגב התחתון בשבועות האחרונים של ההריון (בלידה הבנתי שאלו אותם כאבים כמו שהיו לי בצירים, ובאותו מקום).
הימים היו ימי חג סוכות, ואנחנו עשינו את החג ואת השבת אצל הורי. ישבנו בסוכה ונהנינו מהימים האחרונים שלנו כזוג, לפני שמצטרפת אלינו התינוקת. יצאנו למסעדות, טיילנו, ונהנינו מהפינוק שקיבלנו מכל המשפחה, לפני שמוקד תשומת הלב יעבור למישהי אחרת.
במשך כל השבועות האחרונים שתיתי חליטת עלי פטל ועשינו עיסוי פירינאום בשמן שקדים. החצי ואני לא הפסקנו להתפעל מהאינטימיות שהתווספה לזוגיות שלנו בעקבות ההריון – גם הפיזית וגם הרגשית. ההריון פשוט חיבר אותנו יותר ממה שהיינו מחוברים קודם, וההרגשה היתה נפלאה.
בבוקר יום ראשון, 23.10.05, חול המועד סוכות, יום לפני תאריך יום ההולדת של החצי שלי, קמנו בבוקר. לא היה מה למהר, כי אני, כאמור, הייתי כבר בחופש, והכבישים היו פנויים ככה שהיה לנו זמן להישאר במיטה עוד קצת. ההישארות במיטה גלשה די מהר לאחת משיטות הזירוז הטבעיות המוכרות (והמומלצות) ביותר. כשקמתי, ראיתי בשרותים שאני מדממת. לא דימום כבד, אבל היה שם בפירוש חלק יותר צמיגי של דם, שחשבתי שאולי מדובר בפקק הרירי, והדם המשיך לזרום בזרם חלש מאוד.
קראתי לחצי, ואמרתי לו שאני מדממת, ושצריך לנסוע להיבדק. כל ההריון לא דיממתי אפילו פעם אחת, ברוך השם, והדימום הזה בהחלט גרם לי להבין שקורה פה משהו יוצא דופן. נכנסתי לפורום והתייעצתי עם הבנות – והעצה החד משמעית היתה ללכת להיבדק.
אחרי מקלחת והתארגנות קצרה, נסענו לבית חולים אסף הרופא, שם גם תכננתי ללדת, כשבאוטו תיק הלידה שהכנתי אבל לא סיימתי להכניס אליו את כל הציוד. החנינו את האוטו, והשארנו את התיק בבגאז', תוך ידיעה שבלאו-הכי לא נצטרך אותו היום.
נכנסנו למיון נשים. החצי היה צריך להישאר בחוץ, כי היו שם עוד נשים. חלק מהנשים האחרות היו במצבים שונים של לידה – אחת הגיעה אחרי ירידת מים וסבלה מאוד מצירים חזקים. היו שם עוד כל מיני נשים שראו על פניהן את הכאבים שלהן, ואני הרגשתי שאין שום קשר ביני ובין אותן נשים, כי אני באה להיבדק, להציץ בעוברה באולטרה סאונד, לראות שהכל תקין, ולחזור הביתה. היו עוד שבועיים וחצי ללידה, ולא הרגשתי בכלל שהיום זה היום שבו אני אפגוש את התינוקת שלי.
האחות שקיבלה אותי בדקה וקבעה שיש פתיחה של ס"מ ומחיקה של 70%. טוב, הנתונים האלו ממש לא ריגשו אותי, כי ידעתי מהפורום שעם נתונים שכאלה אפשר לסחוב בכיף עוד שבועיים שלושה, ואין בהם כדי להעיד על לידה מתקרבת. עשיתי מוניטור, שיצא תקין, למרות שהיתה בו פעילות רחמית של צירים קטנים שאני בכלל לא הרגשתי, עשיתי א"ס, ובו הכל היה תקין. חזרתי לאחות, שבחנה את תוצאות הבדיקות ואמרה שעכשיו אני צריכה לגשת לבדיקת רופא, שכנראה ישחרר אותי הביתה. כל הזמן הזה, חוץ מבזמן הא"ס, החצי חיכה בחוץ, כי אסור לבעלים להסתובב במיון נשים, ואני עידכנתי אותו בהתפתחויות בסלולרי.
נכנסתי לבדיקה אצל הרופאה, ולתדהמתי, פחות משעתיים לאחר הגעתי למיון, הפתיחה התקדמה ל 2.5 ס"מ, ואני בכלל לא הרגשתי שקורה שם משהו. הרופאה קבעה שהדימום שראיתי בבוקר, ואשר נמשך במשך הבדיקה שהיא עשתה, כנראה היה הפקק הרירי, ושאני נכנסת לחדר לידה. הייתי בטוחה שהיא עובדת עלי. היא התקשרה להתייעץ עם מנהל המחלקה, שפסק גם הוא שמשאירים אותי ללדת היום. לא עזר שאמרתי לה שאני לא מרגישה שום צירים ושאין מצב שאני יולדת היום. ההחלטה היתה סופית. באותו רגע בעלי נכנס לחדר – לא ברור לי איך הוא פתאום קיבל אישור להסתובב שם, ואני אמרתי לו לשבת, כי יש פה התפתחות רצינית ולא צפויה...
נכנסנו לחדר לידה. בעלי הלך להביא את תיק הלידה מהאוטו, ואני בינתיים עשיתי חוקן, מקלחת ולבשתי את החלוק של ביה"ח. ישבתי בחדר לידה וראיתי טלויזיה, וכל הזמן הזה לא הצלחתי להחדיר לעצמי לראש שהיום אני יולדת. זה פשוט נראה לי לא הגיוני. רופאה ואחות נכנסו לחדר הלידה, ואני אשכרה ניסיתי לשכנע אותן שאני סתם תופסת פה חדר, ושאני לא אלד היום, אז כדאי לשלוח אותי הביתה. הרופאה צחקה ואמרה שהביתה בטוח לא ישלחו אותי – מקסימום יאשפזו אותי במחלקה להריון בסיכון להמשך מעקב צמוד. היא המליצה בחום על הישארות בחדר הלידה, ועל פקיעת מי שפיר וזירוז.
אני מאוד לא רציתי לקבל זירוז, וגם בנוגע לפקיעת מי השפיר היו לי ספקות מסוימים. לא רציתי לחבל בטבעיות של התהליך. הרופאה השאירה אותנו להתייעץ ולעשות טלפונים. בשלב הזה אבא שלי הגיע לעזור לנו בהתייעצות (המחלקה שהוא עומד בראשה נמצאת קומה מעל חדר לידה). הרופאה חזרה והסבירה לנו שוב את היתרונות שבפקיעת מי שפיר ומתן זירוז במקרים כמו זה, בהם כמעט בטוח שהדימום הוא בגלל הפקק הרירי, אבל ישנו סיכוי קטן שמדובר בשלבים ראשוניים של היפרדות שיליה, ולכן לא כדאי לקחת סיכון. הפתיחה שלי כבר היתה 3 ס"מ, ולדברי הרופאה שלפוחית מי השפיר היתה מאוד בולטת. במצב כזה, אין ספק שהלידה תתרחש בשעות הקרובות.
עדיין לא רציתי בכלל לקחת זירוז, אבל הסכמתי לפקיעת המים. הרופאה שמה כפפות ותוך שלוש שניות הרגשתי נוזל חם מציף את המיטה ששכבתי עליה. נראה לי שרק ברגע הזה התחלתי להפנים שמהחדר הזה אנחנו יוצאים שלושה, ולא שניים. מי השפיר המשיכו לזרום ממני, ובכל ציר יצא עוד זרם קטן של מים.
התודעה שלי התמלאה בכך שתהליך הלידה החל, ואין דרך חזרה. האם אני בכלל מוכנה ללדת? אולי הייתי צריכה הכנה נוספת? האם אצליח להתמודד? כל השאלות האלה ריחפו במוחי, והלידה התחילה להתרחש.
המוניטור המשיך להראות צירים, ואני אפילו התחלתי לחוש בהם. בהתחלה הם היו מאוד עדינים, ולאט לאט התגברו. ביקשתי וקיבלתי כדור פיזיו, והחצי עמד מאחורי ועשה לי מסאז' בגב כשאני עושה ניעות על הכדור, ושנינו ראינו טלויזיה בכיף. אני והחצי דיברנו כל הזמן על התינוקת שלנו, וניסינו לדמיין איך היא תיראה.
די מהר הפתיחה התקדמה ל 4 ס"מ, ואני הרגשתי שכל ציר שמגיע הוא אפקטיבי ועושה את מה שהוא צריך לעשות לצורך קידום הלידה. נראה שחליטת עלי הפטל ששתיתי באדיקות בשבועות האחרונים עשתה משהו לטונוס שרירי הרחם שלי. במשך כל הלידה עקבנו, החצי ואני, אחרי הדופק של התינוקת במוניטור – וראינו שהוא לא יורד למרות הצירים שהלכו והתחזקו. זה נתן לי המון בטחון – הרגשתי שהגוף שלי מייצר צירים אפקטיביים וטובים, שהלידה מתקדמת מהר, ושהתינוקת היקרה שלי מספיק חזקה וחסונה כדי לעמוד בתלאות הלידה, למרות שהיא קטנה.
מדי פעם החלפתי תנוחות – נעמדתי ונשענתי על המיטה. החצי פרש מגבת מתחתי, שאני לא אטפטף על כל הרצפה ואחליק, כי במשך כל הזמן הזה טיפטפו ממני מי שפיר וקצת דם. בשלב הזה אמא שלי הגיעה, ואני שמחתי שלחצי שלי יש זמן לצאת להתאוורר ולאכול. אמא שלו הגיעה והביאה לו אוכל, וגם נכנסה לכמה דקות לומר שלום. הרגשתי באויר את האחוה הנשית – אני, האמהות, המיילדת והרופאה – כולנו חווינו או חוות לידה על בשרינו – כל מי שנמצאת בחדר הזה יודעת מה עובר עלי ונותנת עצות שמבוססות על נסיון חיים אמיתי וכנה. הרגשתי גאה להיות חלק מהמין החזק והעצמתי הזה, ולהיות חלק משרשרת האמהות שמביאות חיים לעולם.
בשלב מסויים הצירים התחילו לכאוב, וליליה, המיילדת, הגביהה את המיטה והראתה לי איך להישען על המיטה עם המרפקים והאמות ולעשות סיבובי אגן. זה מאוד עזר. בשלב הזה החצי נכנס לחדר, ובלי להוסיף מילה מיותרת, נעמד מולי, מהצד השני של המיטה, הצמיד את המצח שלו לשלי, וחיקה את תנועותי. כמה אהבתי אותו באותו רגע, והרגשתי שהוא ממש רוצה ומנסה להיות לי לעזר ולהיות שותף פעיל בלידה שלנו. נזכרתי במה שרוית אמרה 3 ימים קודם במפגש– כמה חשוב להיות רגועים ושמחים בתהליך הלידה – שמתח ודאגות יכולים לעכב לידה, בגלל הורמוני מתח שמופרשים בגוף ומפריעים לגוף לפעול את פעולתו הטבעית. אני, שדאגתי במשך כל ההריון וטרחתי להילחץ מכל דבר (למרות שההריון היה תקין לחלוטין), פשוט הייתי נינוחה ושמחה, והייתי מלאת בטחון שהגוף שלי והגוף של התינוקת הקטנה שלי עושים את מה שהם צריכים לעשות בלי שום בעיה.
הרופאה נכנסה לחדר, וראתה שאמנם יש צירים חזקים, אבל לא סדירים, ושוב המליצה בחום על זירוז. הייתי מאוד סקפטית, ולצערי לא התעקשתי מספיק שתבדוק לי פתיחה לפני שהיא פוסקת שיש צורך בזירוז (אם היא היתה בודקת, אין ספק שהיא לא היתה מעלה את רעיון הזירוז).
בסוף הסכמתי לקבל זירוז, אבל אמרתי שאני ארצה אפידורל לפני שנותנים לי זירוז, כי שמעתי שמדובר בצירים מאוד לא קלים, ולא רציתי שהלידה תהפוך לסיוט. חיברו אותי לעירוי בשביל לקבל אפידורל וזירוז, אבל העירוי לא הסכים לטפטף כל עוד עמדתי על הרצפה. הייתי חייבת לשכב במיטה כדי שהעירוי יפעל, וכל ציר הפך לבלתי נסבל. לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לרדת מהמיטה ולסובב אגן על הכדור או בעמידה, אבל הייתי מרותקת למיטה. העירוי זרם במהירות איטית להכעיס, כשכל מה שרציתי היה לקבל כבר אפידורל ולגמור עם הכאבים האלה. בזמן ששכבתי במיטה אפילו מצאתי את עצמי מוציאה קולות תו"כ צירים – בודקת אם זה אכן עוזר לשחרר את הכאב. גיליתי שלא... עלי כנראה השיטה הזו לא עובדת... החצי עודד אותי לצעוק ולהוציא את זה החוצה, אבל אני התמקדתי בלציין כל ציר שמגיע ולהגיד שמאוד כואב לי, בעצמות ווליום שונות.
אחרי שקצת יותר מחצי עירוי טיפטף לי לוריד, נכנס המרדים. אמי והחצי יצאו, ואני נשארתי עם ליליה המיילדת והמרדים. לאור סיפורי הזוועה ששמעתי בפורום על מרדימים חסרי התחשבות, כבר הייתי מוכנה לכל, אבל המרדים היה חביב מאוד, וחיכה עד שיעבור לי כל ציר לפני שהוא הכניס את האפידורל. הייתי צריכה לשבת ישיבה מזרחית על המיטה ולרכון קדימה. הכיפוף קדימה לא היה לי בכלל קשה. הדבר היחיד שהציק לי היה שבשלב הזה הצירים היו חזקים מאוד, ואני מרגשתי שאני יושבת על הראש של התינוקת ממש – ממש רציתי לשנות תנוחה – הרגשתי שיש לי תינוקת בין הרגליים, ואני מפעילה עליה לחץ במקום לתת לה לצאת... אבל בפעם האחרונה שנבדקתי הייתי בפתיחה של 4 ס"מ, אז אולי לא הרגשתי נכון?
אחרי שהאפידורל היה בפנים הצירים הלכו ונחלשו, ואני התחלתי לרעוד, אבל נורא נהניתי מחוסר התחושה. הרופאה באה לבדוק אותי, ולהפתעתנו, הפתיחה היתה של 7 ס"מ. איזה כיף. הזירוז ירד מהפרק. בקצב כזה, הלידה תתרחש מהר גם בלעדיו. עכשיו, האוירה היתה ממש נחמדה – דיברנו וצחקנו לנו, ולא שמנו לב שעברה כמעט שעה.
פחות משעה אח"כ הרופאה באה לבדוק – הכניסה יד, הציצה וקבעה שהראש כמעט בחוץ – זה הזמן ללחוץ! ניתקו אותי מהאפידורל כדי שאוכל להרגיש את הלחיצות, אבל עשו את זה מאוחר מדי.
הייתי קצת מבואסת מזה שהראש נמצא לי בין הרגליים כבר מי יודע כמה זמן, והגוף שלי משותק ולא יודע שעכשיו זה הזמן לעבוד ולעזור לתינוקת שלי לצאת ממני. לא הרגשתי כלום ברגליים, והמיילדת והחצי תפסו כל אחד רגל, ואמרו לי מתי בא ציר כדי שאני אלחץ. בכל ציר – 3 לחיצות ארוכות, אבל אני לא הרגשתי כלום, ולקח זמן עד שהבנתי איך אני אמורה ללחוץ. פשוט כיווצתי את כל השרירים שלי בבטן, ולחצתי.
ידעתי שאם לא הייתי לוקחת אפידורל, או אם היו מנתקים לי אותו חצי שעה קודם – שלב הלחיצות היה קצר ואפקטיבי הרבה יותר, וריחמתי על התינוקת שלי שנמצאת עכשיו בתעלת הלידה – עוברת את אחד מהשינויים הדרסטיים ביותר של חייה – ואני, אמא שלה, כמעט לא עוזרת לה בזה. התנחמתי בכך שהמיילדת אמרה לי אחרי כל ציר שהתקדמנו, וגם הובילה את היד שלי למשש את הראש של התינוקת הקטנה שלי.
בשלב מסוים אמא שלי החליפה את חצי, והוא צילם אותי קצת, ועקב אחרי המוניטור לראות מתי באים צירים ומתי צריך ללחוץ. בין ציר לציר המיילדת הוסיפה עוד קצת שמן שקדים, ואני ידעתי שאני בידיים טובות, ושהיא תימנע ככל יכלתה מלבצע חתך.
אחרי בערך חצי שעה של לחיצות, בלי שום הכנה מוקדמת, פתאום המיילדת החזיקה ביד את התינוקת שלי. זה היה רגע מדהים – לא הרגשתי שהיא יוצאת, ופתאום היא בחוץ. הבכי שלה היה בהתחלה חלש ולאט לאט התחזק. החצי גזר את חבל הטבור, המיילדת פתחה לי את החלוק ושמו לי אותה על הבטן. היא היתה קטנטונת, וכולה מכוסה בוורניקס לבן. לא כ"כ ראיתי את הפנים שלה, ופחדתי להזיז אותה בגלל שהיא עוד היתה חלקלקה ורטובה, ואני חצי משותקת, וביקשתי מהחצי שיגיד איך היא נראית.
המיילדת העבירה אותה לשולחן הטיפולים לחימום, ואמא שלי והחצי הלכו איתה לשם, ואני ביקשתי מהם שלא יעזבו אותה לשניה ושלא יפסיקו לגעת בה וללטף אותה, כי היא צריכה הרבה מגע. אני בינתיים הוצאתי את השיליה בלחיצה אחת לא מורגשת. השיליה יצאה שלימה, וכולם אמרו מזל טוב. הלידה נגמרה.
הרופאה באה לבדוק, וראתה שבזמן שהתינוקת יצאה נוצר קרע פנימי קטן, שידרוש תפר פנימי קטן, אבל חוץ מזה לא היה צורך בתפרים. תודה לאל שעשינו עיסוי בשמן שקדים. תו"כ שהיא תפרה אותי צחקתי איתה ושאלתי מתי כבר היא תיתן לי זירוז...
המיילדת בינתיים עטפה את התינוקת שלי בשמיכה וכובע, ונתנה לי אותה שוב. החזקתי אותה, וחשבתי לעצמי שזה מוזר שאני לא בוכה מהתרגשות – בכל מאות הפעמים שדמיינתי את הרגע הזה במהלך ההריון חשבתי לעצמי שבקטע שיתנו לי את התינוקת אני אבכה מהתרגשות, אבל היו בחדר רק חיוכים. ניסיתי להניק אותה, נישקתי אותה, והייתי מאושרת.
רק בלילה, במחלקה, כשהחצי בא עם התינוקת להגיד לי לילה טוב, התחבקתי איתו ודמעות של התרגשות החלו לרדת. פתאום התחלתי לעכל שיש לנו תינוקת, שהלידה עברה בשלום ושהתינוקת נראית בראיה (טפו טפו), וזה היה מאוד מרגש.
***
המילה האחרונה בתורה היא "ישראל" (ספר דברים, פרשת "וזאת הברכה", פרק לג פסוק יב). המילה שמתחילה את התורה היא "בראשית". מכאן, שבשמחת תורה מסיימים באות "ל" ומתחילים שוב באות "ב". לב. הלב אחראי בגופנו על מחזור הדם ועל המשך החיים, ומסמל את המעגליות והאינסופיות של התורה – שהקריאה בה והלימוד שלה לעולם אינם נגמרים, אלא חוזרים ומתחילים מחדש.
חשבנו שהשם לבי (= הלב שלי) מתאים לתינוקת שלנו בגלל סמיכות לידתה לשמחת תורה, וגם בגלל האושר הגדול שהיא הכניסה ללב של כולנו.
|
כתבות בנושא:
סיפור הלידה של עדן
הלחיצות על הבטן מכאיבות ביותר, כאב נוראי אני צורחת עם כל ציר ובעלי מסתכל עלי במבט מרחם וכואב. לאחר כמה לחיצות כואבות א. אומרת שבכל זאת נצטרך לחתוך בעלי מבקש אולי ננסה עוד ואני כנגד אומרת: לא" מספיק תחתכו אותי וזהו!
סיפור הלידה של איתי הנסיך
לאחר כמה שעות עברה מיילדת וביקשתי שיבדקו כי מזמן לא בדקו ולפתע הראש כמעט יצא
סיפור הלידה של יובלי הנסיכה
לחצתי פעמיים, והופ! יצאת החוצה. ללא תפרים ללא מאמץ. קטנטונת אבל מהממת
סיפור הלידה של הילי ג'ואל
למרות שהדבר הראשון ששמעת ממני הוא שאת מכוערת, את הדבר הכי יפה שיצרתי. מהרגע שהגחת לעולם, אני מחוברת לואליום. אולי אעשה הרבה טעויות אבל הכל מאהבה...
סיפור הלידה של אריאלי או איך שורדים קיסרי "יזום"
נשאלתי איזו הרדמה אני רוצה, ועניתי: אפידורלית. למה? כי לא ידעתי כמה אני רגישה לחומר הרדמה ורציתי צ'אנס לראות את עובי בזמן הלידה
סיפור הלידה של שחר ועמית
כל מי שביקשתי ממנו לקבל אפידורל, או ללדת בקיסרי, ניסה לבטל את הרעיון ובפיו משפט שהפך למנטרה קבועה: "את יולדת כמו גדולה"
סיפור הלידה של אליה מילי
פתאום לחדר הניתוח נכנס המלאך שלי פרופ' שולמן. ראיתי אותו ונרגעתי. ידעתי שהכל בסדר ואת תצאי לעולם בדיוק כמו שרציתי
|
מונחים מהמילון:
»
מיעוט מי שפיר «
מיעוט מי שפיר היא כמות קטנה מדי של מי שפיר. לרוב מצביע על פגיעה בעובר או על מצוקת עובר. התופעה עלולה...
