סיפור הלידה של אלה

מאת: נגה
תמונה אילוסטרציה: חגית נופר

23.3.06 התאריך הצפוי מגיע, חברות שלי עם תל"מ קרוב כבר ילדו, ורק אני מחכה... החלטתי לפחות לתת לעצמי חצי יום חופש מהעבודה, ולפנק את עצמי בטיפול שיאצו, גם מתוק תקווה שיזרז את העניינים. וכמו כל יום בשבועות האחרונים אני מנקה את השולחן בעבודה מתוך כוונה לחזור, ונפרדת מהבנות (למרות שכולן כבר יודעות שנפגש ביום ראשון...).

24.3.06 אני וא' הולכים למעקב "הריון עודף" שוב בודקים לחץ דם, מוניטור שכמו תמיד מראה לנו קו ישר... ונכנסים לרופאה, שבודקת ואמרת שיש פתיחה של 1 (שזה עדיין לא אומר כלום) והיא מבצעת סטריפינג, שאמור לסייע בקידום הלידה. משם אנחנו נוסעים לבקר את יאיר בבי"ח מאיר, וא' כל כך נהנה לענות בטלפון למי שהתקשר שאנחנו נמצאים בבית החולים... יאיר מתוק אמיתי (כמו הורים פולנים בוחנים את האופציות), ואמא שלו נראית מותשת ומאושרת. משם אנחנו נוסעים למשה באור יהודה עם חברים, אוכלים קובה ומעמיסים בממתקים עירקיים. וככה אנחנו מעבירים עוד סופ"ש, מקווים שזה אחרון כזוג...

26.3.06 אחרי לילה מייגע, בלי שינה רצופה, אני מגיעה קצת באיחור לעבודה, ועובדת עד סוף היום. שלא כהרגלי אני לא מנקה את השולחן, בטוחה שאני עוד אגיע לשם... אני גם מבטיחה לכולן שנתראה מחר. ואני חוזרת הביתה, ומעבירה עוד ערב בבית, שותה תה מרווה (אמור להפעיל את הרחם), והולכים לישון כרגיל.

27.3.06 בסביבות 2:00 אני קמה לשירותים וחוזרת לישון. ב- 3:00 אני מתחילה להתעורר מכאבים בבטן ובגב, כמו כאב מחזור חזקים מאוד שבאים והולכים ולא נותנים לי לחזור לישון. אני בודקת שהם אכן באים והולכים כל כמה דקות, ומתחילה להפנים שזה כנראה זה. אחרי שעה שניסיתי להיות שקטה, א' התעורר מהתזוזות שלי, ואני אומרת לו בשקט שקצת כואב לי, וכמובן שגם הוא לא מצליח לישון, ואצלו זה לא הכאבים, אלא ההתרגשות... אני אומרת לא' שהתאריך 27.3 הוא לא כל כך יפה בעיני, וא' מסכים איתי. אנחנו קמים מארגנים את התיקים, אני מתקלחת, המים החמים עוזרים לכאבים. שותים קפה ואוכלים (מאפים עירקיים...), מחליטים שהכל עוד נסבל ואין טעם למסוע עדיין לבי"ח, אולי נחכה ל:7:00 לפני הפקקים. בינתיים אנחנו מחליטים לעשות טיול ארוך של בוקר, לפני שהכל מתעורר. אנחנו הולכים לאט, עם הפסקות אחת לכמה דקות בזמן הציר. מביאים לחם, חוזרים לאכול ארוחת בוקר ומעבירים את הזמן. א' מנסה לחזור לישון.בינתיים אני מתכתבת עם חברותי בחו"ל ומדווחת על המצב...

ב- 8:00 אמא שלי מתקשרת כהרגלה וחושבת למצוא אותי בעבודה. אבל סוף סוף אני יכולה לענות לה שהפעם לא...

לקראת 11:00 הכאבים מתגברים ואנחנו מחליטים לנסוע לבי"ח. שם מתחברים למוניטור ובפעם הראשונה אני רואה איך נראים צירים במוניטור. עד שהפלט יוצא לוקח כמה שניות, ואני מרגישה ציר אל רואה במוניטור קו ישר, וחששתי פתאם שמה שאני מרגישה הזה לא באמת צירים, אבל אחרי כמה שניות אני רואה שהקו קפץ לא למעלה, ומבינה זהו זה וזה הולך לקרות. בינתיים אנחנו מעדכנים שאנחנו כבר בבי"ח. אחרי המוניטור, אנחנו יושבים בחדר המתנה ומחכים לרופא, הכאבים מתגברים וכבר אי אפשר להישאר ישובים, ואני מתחילה לזוז מול כל הממתינים. הרופא קורא לנו ומכניס אותנו לחדר בדיקה, ואז נעלם לזמן ארוך מאוד.

אני כבר כאובה, ולא כל כך נעים לי להתנועע מול אנשים בצורה שתקל את הכאבים, וכבר מתחילה להיות עצבנית עד שהרופא יגיע!!! בזמן שאנחנו מחכים, א' מגלה שיש אינטרנט בלובי, והוא יכול לבדוק מיילים! הוא ממש מציק, ואני מסרבת בכל תוקף שיעזוב אותי עכשיו, כי הרופא צריך בכל רגע להגיע. אחרי זמן ארוך באמת, ולא רק כי חיכינו, הרופא מגיע, בודק ומכריז על פתיחה של 4 ושולח לחדר לידה! ואז הוא שואל אותי האם אני מתכוונת לקבל אפידורל או שאני "עוד אחת מאלה"... כך הגישה בבי"ח, כמו שעוד יתברר לי בהמשך, להיעזר בכל אמצעי שהטבע לא נותן...

בשעה 14:00 אנחנו נכנסים לחדר לידה, המיילדת אורנה מקבלת את פנינו עם כל השאלונים והתחקורים, ובשעה 14:30 מתחלפת המשמרת ומגיעה המיילדת מירה. אנחנו עדיין רגועים ומתחילים את כל האופרציות לקראת הלידה (פירוט רק בע"פ!). ואנחנו מתארגנים בחדר, רגועים למדי, מדליקים טלוויזיה, קוראים. בשעה 15:30 מגיעה רופאה שבודקת אותי. במהלך הלידה כולה כל מי שנכנס ורוצה לבדוק בודק, פתאם מתנתקים מבושה ומבוכה וכל אחד מוזמן לראות מה חדש אצלי... הרופאה מבשרת שאין התקדמות ועדיין 4 אצבעות פתיחה, והיא מנסה ללחוץ די חזק על קבלת זירוז ורידי או פקיעת מי שפיר. אני מסרבת בכל תוקף, כי כבר שמעתי על השלכות הזירוזים למינהם, ומבקשת עוד שעה וחצי לבדיקה נוספת. הרופאה היא היחידה שמצליחה להרגיז אותי באמת בכל התהליך, ואני כבר נהיית חסרת שקט.

אנחנו מנסים קצת לנוח, אבל הכאבים כבר מאוד חזקים (כנראה בעקבות העצבים על הרופאה) אני קצת מסתובבת בחדר וב- 17:00 אני מחליטה לקבל אפידורל, ועד שמגיעה המרדימה, עוברת חצי שעה של כאבים די חזקים בהם אני נעזרת בא', בעיקר בשביל ההרגעה, כי פיזית כבר קשה לעזור בשלב הזה. המרדימה מסבירה על האפידורל, אני מתיישבת כפופה לגמרי (אין ספק, צריך גמישות), והמיילדת מחזיקה בי חזק שלא אזוז. בהתחלה מזריקים זריקת אלחוש, ואז מחדירים את המחט של האפידורל. התחושה בהתחלה היא של זרם חשמל ואז מן קור שעובר בגב, והעניין מתחיל להשפיע פסיכולוגית כבר מהשנייה הראשונה. אחרי שעה בערך הרופאה שוב מגיעה, הפעם נחמדה יותר ושוב בודקת. היא מבשרת שהשלפוחית (מי שפיר) ממש לקראת פקיעה.

והפלא ופלא, כמה שניות אחרי שהיא מוציאה את ידה אני מרגישה מים חמים נשפכים ממני, מי השפיר. מהשלב הזה אנחנו ממשיכים לנוח, קצת טלוויזיה. אבל לישון ממש אי אפשר. בחדר ממול יש יולדת שאינה יכולה לקבל אפידורל, והצרחות שלה ממש מעוררות רחמים. אנחנו כבר מותשים אבל עדיין מרחמים עליה (למרות שמתים לישון!) הבחורה פשוט "רוצה למות!!!, וחוזרת על הצעקה הזאת כל הזמן. כשהתחיל אצלה שלב הלחיצות, ממשש עודדנו אותה מרחוק, שתגמר לה הלידה ונוכל אולי לישון סוף-סוף. בערך ב- 19:00 א' הולך קצת להסתובב בקניון הגדול ולאכול קצת. במשך כל הזמן אנחנו בקשר עם העולם ב- SMSים.

בינתיים הפתיחה מתקדמת אבל לאיטה, ועדיין לא מגיעים לשלב צירי הלחץ. כמובן שאני לא מרגישה כלום.... ואנחנו מתחילים בנימנומים... אני רק קופאת מקור כל הזמן הזה ומתכסה עוד ועוד. כבר שכחתי מה זה להרגיש קור... מירה המיילדת נכנסת ובודקת מה המצב ואני מתחילה להרגיש קצת לחץ, זה אמור לבשר את הופעת צירי הלחץ ולהתחיל בלחיצות. אבל גם זה מתעכב. הדופק כבר לא כל כך ברור במוניטור, אז מחברים לפיצי אלקטרודה לראש ומסבירים לנו שזה רק סיכה שמוצמדת לעור בראש. עוד לא נולדה וכבר נדקרת... הדופק שלה נשמע ממש בבירור, וככה נוסף לי עוד חוט ואני כבר ממש עמוד חשמל עם כל החוטים שמחוברים אלי בכל מיני דרכים וחורים. מירה ממש רצתה שאני אלד במשמרת שלה, אבל כנראה שכבר לא ייקרה. הדופק של פיצי קצת יורד עם הירידה שלה בתעלה, ואני מתחילה לשאוף חמצן, שמביא את הבחילה איתו מהר מאוד, הדופק מתייצב ואני מורידה ממני את המסיכה הזאת.

ב- 2230 נכנסת המיילדת של המשמרת הבאה והיא אורנה, המיילדת שסיימה את המשמרת בצהריים. ממש סגירת מעגל! ב- 23:00 מתחילים ציר הלחץ להיות יותר תכופים, ואני מתחילה ללחוץ. בגלל השפעת האפידורל, אני לא תמיד מרגישה את הציר, אבל בשביל זה יש מוניטור (שכבר החליפו לו נייר, מרוב שהלידה התארכה...) ואורנה מודיעה מתי יש ציר, מסבירה איך ללחוץ וככה עוברות להן השעות הבאות. גם אורנה וגם הרופאות שנכנסות לסייע, ממש מעודדות אותי ללחוץ וזה נשמע כמו לעודד ילד בגן – "יופי איך שאת לוחצת" "עוד כמה לחיצות בדיוק כאלה" "תראו איך שהיא לוחצת נהדר" משעשע, אבל עושה את העבודה ונותן כוח להמשיך.

א' מחזיק רגל ועוזר לי להרים את הראש ונמנע מלהציץ לאיזור. א' מעביר תחנה בטלוויזיה והיחידה עם מוזיקה זה 33 שבו משדרים בלילות כל מיני ערבי זמר עתיקים. אורנה מאוד נהנית ומזמזמת עם השירים. כדי להמשיך לעודד אותי מבשרים לנו שרואים כבר את הראש ולדבריהן השיער שטני... אנחנו מתחילים לצחוק, כי כמובן שדבר כזה לא ייתכן אצלנו. ואז הן מסתכלות שוב ומשנות את דעתן לשיער שחור – והרבה!

א' מנסה את כוחו ומציץ, ומיד נראה לא טוב כנראה, כי מצווים עליו לשבת קצת ולנוח. לי נותנים להרגיש את הקצה של הראש ואני מיד מחזירה את היד, התחושה היא כמו גור כלבים רטוב. הלחיצות ממשיכות וממשיכות ואיכשהו אני לא מתעייפת וממשיכה ללחוץ וללחוץ עד שבשעה 2:05 בתאריך 28.3.06 פתאם יוצא ממני גוש רטוב עם שיער מתולתל ומיד מונח עלי. עכשיו אני כבר נוגעת בה והיא מתוקה אמיתית! א' מכריז שהיא מכוערת! אני כמובן לא מתרגשת, אבל הצוות מסתכל עליו בהלם (אפילו שכבר ראו הכל כמעט, דבר כזה עוד לא ראו... אבא שזה הדבר הראשון שיש לו להגיד על הבת שלו).

ומיד שולחים אותו לעמוד לצד הרופאה שבודקת אותה. פיצי מקבלת את הציון הגבוה ביותר באפגר, וכבר מביאה נחת להוריה הגאים. בסוף הבדיקה א' כבר משנה את דעתו ואומר שהיא ממש לא מכוערת ואפילו חמודה. בינתיים ממשיכים לסיים את העניינים איתי וא' יושב עם אלה (כאן היא כבר מקבלת שם) ומתחיל להתרגל אליה ולדבר אליה. אחרי שאני מטופלת אני מקבלת אותה לראשונה ליידי עטופה והיא כל כך יפה, שפתיים אדומות, ופנים מתוקות אני מנסה להניק אותה בעזרתה של אורנה, והיא משתפת פעולה יפה! אנחנו עוד מסתכלים עליה ואחרי שעה בערך היא עולה עם א' למחלקה, ואני מסיימת את כל הפרוצדורות ואנחנו מועברים להתאוששות.

אני וא' מייד מתאהבים ביצור המופלא הזה שיצרנו מאהבה גדולה, ולא מפסיקים להתפעל כל רגע. אלה שלנו, את האירוע הכי מרגש שעברנו בחיינו, כבר מלפני תשעה חודשים, אוהבים אותך עד אין קץ, ושמחים מאוד על השינוי הענק הזה בחיינו.