סיפור הלידה של הנסיכה דניאל

מאת: לילך

111

יפה קטנה שלי, סיפור הלידה שלך בעצם מתחיל מהרגע שאיחר לי המחזור, בגלל שהראש שלי היה במקום אחר, התעוררתי פתאום ביום שבת ונזכרתי שעדיין לא קיבלתי והחלטנו לעשות בדיקה. בהתחלה לא ראו כלום וכבר הרגשתי את האכזבה עולה לי, למרות שהבטחתי לא לבכות אם התשובה תהיה שלילית, אבל איך אפשר שלא?? אחרי דקה נוספת שאנחנו בוהים בבדיקה הייתה לי הרגשה שאני רואה משהו בהיר שנראה כמו פס נוסף, לא העזתי לומר כלום, כי חשבתי שזה הדמיון שלי שמתעתע בי, אבל באותה שנייה אבא אמר שנראה לו שהוא רואה פס, אבל הוא לא בטוח אם הוא מדמיין. הבנו שלא יכול להיות ששנינו מדמיינים והתחלנו לבדוק את זה תחת כל תאורה אפשרית בבית-המנורה בסלון, מנורת שולחן ואור יום. הפס בהחלט היה שם, אבל החלטנו לחכות עם השמחה עד לבדיקת הדם.

למחרת התקשרתי לרופא שייתן לי הפניה לבדיקת דם וכבר קבעתי תור ליום המחרת. מיותר לציין שלא ישנתי כמעט בלילה וקמתי בבוקר כמו פנתר וטסתי למרפאה לעשות את הבדיקה. כל היום עבר לי בחרדה איומה, מתח וציפייה. בפורום "מנסים להרות" ששהיתי בו לאורך כל הניסיונות להרות (4 חודשים) אמרו שיש מצב שיהיו תוצאות באינטרנט כבר בצהריים, אבל כמובן שלי אין כזה מזל, ולא רק שלא היו תוצאות בצהריים, גם לא היו בערב ולא היו למחרת בבוקר!! חשבתי שאני כבר מאבדת את השפיות שלי מרוב מתח, והחלטתי ללכת למרפאה, הגעתי לשם והפקידה הנחמדה התקשרה למעבדה, שאמרה שיש תוצאות, וביקשה לפקסס אליה.

גם זה לקח חצי שעה כי הם פיקססו למספר הלא נכון. אחרי חצי שעה הגיעה התוצאה המיוחלת- בטא 200- אנחנו בהריון!!!!! אי אפשר לתאר את האושר שלי ושל אבא כשנודע לנו על ההריון והיה קשה לשמור את זה לעצמנו כי החלטנו שלא מספרים לאף אחד לפחות 3 חודשים?! אחרי שעשינו א.ס. וראינו נקודה קטנה ומהבהבת- את הדופק החמוד שלך, אני נשברתי וביקשתי מאבא שנספר רק למשפחה הקרובה - להורים ולאחים, כי אני לא יכולה יותר לשמור לעצמי, אני מתפוצצת מאושר ואין לי עם מי לחלוק אותו מלבדו. בסוף אבא נשבר והחלטנו שיום שישי יהיה יום טוב לספר, אבל שצריך לספר לכולם באותו היום, שלא יהיה מצב שמישהו יודע לפני מישהו אחר...

החלטנו שהראשונה שמגיע לה לדעת זו דודה שלך, שירן, שהייתה מאושפזת בבי"ח, התייצבנו בבי"ח ב-9:00 ובדיוק סבתא שלך יצאה משם, כך שיכולנו לספר רק לשירן, היא כבר לא יכלה לדבר, וכשאמרנו שיש לנו משהו לספר לה היא הסתכלה לי על הבטן והתחילה לבכות - איך היא ידעה עד היום לא נבין, היא כ"כ חיכתה להודעה הזו...עד היום אני מודה לאלוהים על ההכוונה לספר דווקא באותו יום שישי, כי ביום ראשון שאח"כ שירני כבר לא הייתה איתנו...

משם התקשרנו להורים שלי (סבא וסבתא שלך) והם אמרו שהם בדרך לבנק, אז המצאנו שאנחנו בסביבה ושאנחנו נפגוש אותם שם, הם לרגע לא חשדו – כאילו, מה יש לנו לחפש בבנק שלהם ביום שישי??? חיכינו שהם יצאו מהפגישה, וברחוב הומה אדם סיפרנו להם שהם עומדים להיות סבא וסבתא. הם התחילו לבכות, כמובן, והכול באמצע הרחוב...

אחה"צ נסענו לשבת אצל הסבתא השנייה שלך, ושם סיפרנו לכולם....משם בעצם התחיל הריון מקסים - קצת בחילות, קצת צרבות וקצת כאבי ראש, הכול קצת, רק כדי שאני ארגיש בהריון וזהו...

בשקיפות עורפית הרופא פסק שיש לנו בן בוודאות כמעט מוחלטת, אמר שהוא חייב להסתייג כי עוד מוקדם, אבל זה מה שנראה לו... ככה במשך חודש קראנו לך עובי והתייחסנו אלייך כאל בן. הגענו לסקירה הראשונה בידיעה מוחלטת שיש לנו בן ורק רצינו לשמוע שהכול תקין ואז הרופא שואל אם אנחנו רוצים לדעת את מין העוב.,ענינו שכן למרות שכבר ידענו... ואז הוא אומר שהוא רואה שפתיים, אני הכנסתי צרחה "מההההההההה????!!!!!!!!!!!!" והוא אפילו סובב אותך כדי להראות גם לנו שאין כלום בין הרגליים הקטנטנות שלך...

היינו בהלם ואני כ"כ שמחתי, כי בינינו ייחלתי תמיד לבת ראשונה... כשהגענו הביתה הבנו שאי אפשר להמשיך לקרוא לך עובי - כי זה שם של עובר ב.,שברנו את הראש ואז אמא שלי הציעה שאת תהיי לולי כי לי היא קוראת לולו... וככה הפכת להיות לולי העוברית הקטנה שלנו.

כאן מתחיל סיפור הלידה: הכול התחיל ביום חמישי ה-26.10.06, שבוע 40+4 הגענו למיון יולדות באיכילוב למוניטור ומעקב הריון עודף,אחרי שני מוניטורים באותו שבוע שלא הראו כמעט כלום ממש לא היינו אופטימיים. והפלא ופלא, המוניטור רושם צירים יפים והפתיחה כבר 2. הרופא שבדק אותי ביקש שלא נתרחק מהאזור ושנלך שהסתובב כמה שעות לראות אם מתפתח משהו. אם כן לחזור למיון.

אז החלטנו לעשות יום כייף - נסענו לראות מקלחונים בחנות שהמליצו לנו, אח"כ נכנסנו לחנות של טמבור וקנינו צבעים לחדר שלך, חזרנו לת"א, אכלנו צהריים בספגטים ואח"כ נכנסנו לסנטר להסתובב - במטרה לעודד צירים- הסתובבנו בכל הקניון ונכנסנו לכל חנות אפשרית, לא הפסקתי לקבל מבטים תמוהים של מה אני עושה פה ולמה אני לא בחדר לידה, איחלו לי לידה קלה, ואפילו איזה מוכר בן 20 שאל אם יש לי תאומים?!?!?!

אחרי שעה ומשהו התחלנו לזוז לכיוון בי"ח, כי ממש הרגשתי כאבים שבאים והולכים. שם עשינו עוד סיבוב בקניון שם ועלינו למיון. שוב המוניטור רשם צירים יפים והרופא שאל אם אנחנו רוצים לחזור הביתה, כי זה יכול לקחת גם 4-5 שעות. החלטנו להתאשפז כי עד שנחזור עם הפקקים כבר נצטרך שוב לנסוע לבי"ח (לדברי הרופא). התאשפזנו במחלקה, הלכנו להסתובב בקניון, אכלנו בארומה,ראינו קצת כדורסל ועלינו לחדר.

בינתיים התחילו להיות צירים סדירים וקצת כואבים כל 7 דקות, בשלב כלשהו נרדמנו והתעוררתי ב-2:00 לציר מאוד ארוך וכואב!!! אחריו היו עוד כמה כל 10 דקות וכנראה שאח"כ נרדמתי, כי התעוררתי בתדהמה ב-6:00!! כנראה שלא היו יותר צירים כי ישנתי עמוק ולא התעוררתי, ואכן במשך כמה שעות בבוקר לא היה כלום!!ניגשתי בתמימות לאחות, כי נבהלתי וחשבתי שמשהו לא בסדר והיא גיחכה ואמרה שזה נורמאלי בלידה ראשונה ושאין מה לדאוג...

אח"כ עשו לי מוניטור ולא היה כלום!! שיחררו אותנו הביתה ואמרו לחזור כשיהיו צירים רציניים, כואבים ותכופים. כמו מסכנים חזרנו הביתה, אחרי לילה ממש לא נוח בבי"ח בלי שום מטרה. והצירים- נאדה!!!

בשבת אחה"צ הלכנו לנוח. בערך ב-16:30 אבל אז התחילו קצת צירים שלא היו כ"כ כואבים אבל כן סדירים יחסית. ניסיתי להתעלם, אבל לישון כבר לא יכולתי. קמנו ונסענו לדירה החדשה שלנו,הצירים המשיכו והצלחנו לתזמן כל 5-6-7-10 דקות לא משהו מסודר. חזרנו הביתה ואבא כבר דיבר על ללכת לבי"ח, אני סירבתי כי אמרתי שאני לא חוזרת עוד פעם הביתה בלי כלום ואני מושכת עד שלא תהיה לי ברירה. במשך הלילה בקושי ישנו, כי הצירים המשיכו והפכו לכואבים.

משכתי עד 5:00 ואבא הצליח לשכנע אותי שיש לנו גם מרחק נסיעה שיש לקחת בחשבון. הגענו למיון יולדות (שוב) ועשו מוניטור- ראו צירים ופתיחה 3 - עולים לחדר לידה!! יש!! למשפט הזה חיכיתי!! התחלנו לעשות טלפונים ולהודיע שזה ייקח עוד זמן אבל שלא יעשו תוכניות... בשלב הזה התחיל לכאוב לי- ממש!! עד שעשו את כל הסידורי בירוקרטיה בדקו שוב פתיחה שכבר הפכה ל-3.5, אני התלהבתי לתומי שזה הולך ממש מהר...אם רק הייתי יודעת... עד שעלינו כבר לחדרי לידה, אז החצי נכנס רק מסביב- כלומר אחרי שאני נכנסת לחדר אני פותחת לו את הדלת מהמסדרון אורחים. הבעיה הייתה שהיה עומס, וחדר הלידה שהיה מיועד לי רק התפנה, והיה צריך לנקות אותו. אז ייבשו אותי בקבלה של חדרי הלידה, ביקשתי לשבת על כדור, שממש כבר לא עזר, כי הכאבים היו בלתי נסבלים ברמות, ממש. ישבתי ונאנקתי לי עם עצמי ומתי שהכי הייתי צריכה את החצי, הוא לא יכול היה להיות איתי... אחרי חצי שעה, אולי יותר, הכניסו אותי לחדר לידה והכנסתי את החצי.

השעה 6:30 בבוקר. הגיעה המיילדת ניבה, שהציגה את עצמה ושאלה שוב מיליון שאלות עד שהגענו לתכל'ס: את רוצה חוקן- כן!! את רוצה משכך כאבים- כן! אפידורל! עכשיו!!!!!!התארגנתי, עשיתי חוקן שממש לא נעים, אבל בלעדיו נראה לי שהיה הרבה פחות נעים והתחילו בעירוי נוזלים. ייאמר לזכותם שכל נושא האפידורל תוקתק ביעילות, כולל ספירת דם שהגיעו תוצאות שלה אחרי 15-20 דקות.

ואז נכנסה הרופאה המרדימה וחצי התבקש שוב לצאת, איזה פחד זה!! שכבתי כמו עובר, עם גב קמור וכל הזמן חשבתי לעצמי: "לא לזוז!לא לזוז!" היא דקרה בכמה מקומות והיה ממש לא נעים ומאוד מפחיד! ואז נכנס זרם של נוזל קר לגב ואחרי כמה דקות הרגשתי שעליתי לגן עדן...

חמימות נעימה חלחלה לי לרגליים והאזור הלך ונרדם. אז הדלקנו טלוויזיה, דיברנו בטלפון, התכתבנו באס.אם.אסים עם כל העולם, ניהלנו את כל העניינים מחדר לידה- התקינו באותו יום את המטבח ואת המזגנים בדירה החדשה. וככה עבר לו היום- טלוויזיה, טלפון ומנוחה. אחרי כמה בדיקות פתיחה ראו שכלום לא זז והוחלט לתת לי פיטוצין (כמעט 4 שעות עם פתיחה 3.5 ובקושי יש צירים) לאט לאט התחילו להתאסף כולם מחוץ לחדר הלידה. אמא שלי נכנסה לכמה דקות, איך שהיא נכנסה ירדו לי המים שהיו מקוניאליים וניבה הודיעה שרופא ילדים יהיה נוכח בלידה, קצת התבאסתי, כי רציתי לידה שקטה עם החצי והעם המיילדת, אבל נו, עוד אחד לא נורא.

אחרי הפיטוצין הפתיחה התחילה לזוז קצת ולאט לאט הגענו לפתיחה 9 ואח"כ 10. תוך כדי התחלפו המיילדות והגיעה נלה המדהימה, שבלעדיה לא הייתי שורדת- פשוט מותק!! אחרי שעה בפתיחה 10 היא נכנסה והודיעה שעכשיו נתחיל גם לעבוד קצת, האורות היו מעומעמים, והיא התחילה להסביר לי איך ללחוץ. הבעיה שלא הרגשתי כלום למטה, כמה שלא ניסיתי לעשות את מה שהיא אמרה לא הצלחתי, למרות שחשבתי שאני מצליחה, עוד ניסיון ועוד ניסיון ואז היא התחילה לשים לב שיש קצת ירידות דופק ושהקטנה לא הסתובבה לגמרי.

היא קראה לרופא שפסק מיד שעושים ואקום - לזה ממש לא התכוננתי, אפילו לא קראתי כמעט על ואקום כי לא דמיינתי שאני אגיע לזה, הוא התחיל לחתוך אותי, אמנם לא ממש הרגשתי חוץ מחוסר נעימות אבל שמעתי את הרעש וזה הספיק לי, אח"כ שפכו לשם מים או משהו כזה והוא התחיל למקם את הוואקום- תחושה ממש לא נעימה ורעשים עוד יותר... ואז התחיל סיוט חיי... התחלתי ללחוץ והוא ניסה למשוך ולא הצליח, ככה כמה פעמים ולאט לאט אני רואה שנכנסים עוד ועוד רופאים לחדר הלידה שלי, זה הגיע כבר לפחות 10 אנשי צוות ורופאים והוואקום לא מצליח,מה שהם לא מנסים זה לא הולך... בשלב כלשהו נבהלתי וביקשתי לדעת מי זה מי ולמה הם פה, אז עשו לי היכרות מהירה עם מיליון רופאים, מיילדת ראשית, אחות ראשית, מתמחה ומנהל המחלקה ד"ר פייט שהתחלף עם הרופא השני וניסה הוא לעשות את הואקום.

הם התחילו להילחץ ועל כל יד וכל רגל שלי היה רופא + רופא אחד שהעביר את כל משקל הגוף שלו על הבטן שלי ולחץ עליה כדי לעזור לקטנה לצאת ולא לחזור אחורה- כי היא לא עזרה ולא דחפה את עצמה קדימה... הלחץ וההיסטריה הלכו וגברו, כמה שהם ניסו להיראות אדישים, הבנו אני והחצי שככה זה לא אמור להיות וזה לא רגיל ושהם ממש לחוצים. בשלב כלשהו כולם היו עליי וראיתי בזווית של העין שהחצי התיישב על הרצפה וניסה לנשום ושאחות שפכה עליו מים-  הוא היה חייב להתאפס קצת ולנסות לנשום. וכולם עליי, מעודדים אותי ומנסים לעזור לי וזה פשוט לא הולך ואני בוכה ובוכה...

שאלו אם אני רוצה להרגיש את הראש ובכיתי שלא. שמעתי חצאי משפטים שהם מדברים ביניהם אולי הואקום לא בסדר ואולי לנסות אחר ואולי ככה ואולי ככה ואף אחד לא מדבר איתי- לי אומרים שהכל בסדר ושאני בסדר גמור -ואני יודעת שלא!!! בשלב כלשהו צינור הוואקום השתחרר ונתפס לד"ר פייט על הפנים -אמאל'ה, איזה מבהיל זה היה, כל הפנים שלו התמלאו דם ואח"כ גם ראינו שזה עשה לו פנס כחול מטורף...

החצי קצת התאושש וחזר אליי ועם דמעות חנוקות עודד אותי ונישק אותי ותמך בי כמו שרק הוא יודע, בסוף אחרי כמעט שעתיים של סיוט ואימה הקטנטונת שלי יצאה החוצה בשעה 19:15. בכלל לא הרגשתי שהיא יוצאת ממני, אולי טיפונת הקלה, כי הייתי עדיין תחת ההשפעה של האפידורל, הרימו אותה עדיין עם חבל הטבור והראו לי אותה ואני במקום לשמוח עצמתי עיניים ופחדתי להסתכל עליה - אני לא יודעת למה ורק בכיתי וצעקתי שאני מפחדת!!

הם חתכו מהר את החבל והוציאו אותה כדי להוציא את המי שפיר מהפה שלה.ואז חצי חיבק אותי והתחלתי להיות היסטרית, בראש ובראשונה בגלל התגובה שלי שפחדתי להסתכל עליה- זו התינוקת שלי, איך אני בכלל הגבתי ככה וגם כי לא שמעתי אותה בוכה,  הרופאים אחד אחד חזרו לחדר לידה והבטיחו לי שהיא מושלמת ושהיא בכתה ואני סירבתי להאמין כי לא שמעתי בעצמי, החצי אמר לי שהוא שמע ושזה פשוט היה חלש כי היא מאוד עייפה מכל מה שעברנו וגם לו לא האמנתי, אחרי כמה דקות החזירו אותה ושמו אותה עליי. ואז ראיתי אותה בפעם הראשונה, קטנה (3.090 ק"ג) והיא זזה ועשתה קולות והייתה פשוט מהממת ואז שוב התחלתי לבכות מהסיבות הנכונות הפעם, זהו זה התינוקת שלנו פה והיא שלמה ובריאה ואחרי טראומה כזו, עדיין מושלמת.... הלבישו אותה והיא צרחה ואז חצי ביקש אותה, איך שנלה שמה אותה עליו היא הפסיקה לבכות ואז הוא התחיל לבכות...

אחרי 20 דקות יצאה גם השילייה בשלמותה ואז שמענו את ה"מזל טוב" המיוחל והרגשנו את ההקלה של החיים שלנו... הודענו לכולם בחוץ שהיא יצאה והיא בריאה והכול בסדר, חצי לקח אותה לבדיקות ואמא שלי נכנסה לחדר לידה, סיפרתי לה הכול והיא הייתה פשוט בשוק-  בחוץ לא שמעו כלום ולא היה להם מושג מכל הדרמה שהייתה...

תפרו אותי מכל הכיוונים וכאב לי והיו לי תופעות לא קלות אח"כ- רעידות בכל הגוף, חום וקור קיצוניים אבל הכול עבר ועכשיו אני מחלימה יפה- הרחם התכווץ מצוין, התפרים הולכים ומשתפרים ואני חוזרת לעצמי לאט לאט. דניאל, קטנה יפה שלי, אני אוהבת אותך כמו שלא יכולתי לדמיין בחיים שלי, אין מילים שיכולות לתאר את האהבה הזו שאני חשה אלייך, את החיים שלי ושל אבא שלך, את משמעות החיים ונראה שהם רק התחילו עבורנו- כל מה שהיה קודם היה שטויות...

היום את בת שבוע ואת התינוקת הכי יפה והכי מדהימה בעולם!!! אנחנו אוהבים אותך!!!