סיפור הלידה של מעיין - בני המתוק

מאת: מירב
צילום: מירב

אקדים ואספר שההריון עם מעיין היה הריון חלומי. זהו ההריון הראשון שלי והוא חלף  ללא תופעות לוואי, ללא בחילות, מעט צרבות, ובלי בעיות מיוחדות. אהבתי להיות בהריון. כל כך טוב היה לי בהריון שלא רציתי שהוא ייגמר- לפחות כך הרגשתי עד השבוע ה-40 , התאריך המשוער.  מרגע שעבר התאריך המשוער ללידה (7/10/2006) התחלתי להיות מעט קצרת רוח וחסרת סבלנות. רציתי לראות אותך כבר, רציתי לחבק ולנשק אותך- רציתי שתהיה! אבל אתה היית בשלך. לא הראית סימנים ליציאה קרובה, ואני כבר חשבתי שמשאלתי הראשונית תתגשם - ואני אכן אשאר בהריון כל חיי...

התאריך המשוער היה ביום שבת, ובמהלך אותו לילה לא הרגשתי אותך כראוי. קמתי, אכלתי, נשכבתי על הצד - ועדיין- לא כתמול שלשום. התאפקתי עד 7 בבוקר, והערתי את חברתי הטובה, שגרה בית לידי, כדי שתבוא איתי לתל השומר לעשות מוניטור.  את בן זוגי-אהובי לא רציתי להדאיג ולכן אמרתי רק שאני הולכת לעשות מוניטור שיגרתי. בתל השומר עשו לך מוניטור וכמובן שהכל היה תקין. בדקו אותי והיתה מחיקה קטנה של צוואר הרחם, אך לא היו סימנים לצירים. חזרתי הביתה והבנתי שזה לא הולך לקרות בקרוב. ואכן כך היה. עבר שבוע תמים שבמהלכו עשיתי מוניטור בקופת החולים והכל היה תקין. ביום שני בשעה 11 בבוקר, ה-16/10/2006, כשאני כבר בשבוע ה-41 ו-4 ימים, הגעתי שוב לבית החולים לעשות מוניטור.

אמי היקרה התלוותה אלי, ישבה לידי כששמענו את הדופק שלך שנשמע כמו דהירת סוסים בערבה הפתוחה.  גם אולטרא-סאונד עשו והכל היה תקין, אם כי הרופאים החליטו שהדופק שלך לא סדיר - לעיתים מהיר ולעיתים איטי, ולכן לאחר שנשארתי מחוברת למוניטור עד 6 בערב, החליטו להשאיר אותי כבר בבית החולים וליילד אותי. אני נלחצתי כי רציתי לידה טבעית ככל האפשר, ואילו כאן תוכננה לי תוכנית אחרת לגמרי- החדרת בלון ליצירת פתיחה, זירוז ליצירת צירים וכדומה. 

רצה הגורל ולא היה מקום בחדר לידה, כדי להתחיל בתהליך, ולכן שיכנו אותי באופן זמני מחלקת יולדות ב'- יולדות בסיכון. כל אותו הזמן הייתי מחוברת למוניטור, והרגשתי אותך זז בתוכי, אך לא הראית סימנים שאתה רוצה לצאת. בחצות של אותו היום קמתי לשירותים ונתתי שתן, ולפתע שמתי לב שהשתן לא נגמר. חיכיתי שיסתיים, אך לא. הבנתי שמי השפיר פקעו. שמחתי, כי זה היה סימן עבורי שמתחילה הלידה. מייד עם פקיעת המים החלו הצירים.

מייד הכניסו אותי לחדר לידה, ושם בדקו מה מצבי מבחינת פתיחה - פתיחה של חצי. ניחא. זו רק ההתחלה. בן זוגי הגיע כמובן ועזר לי להתכונן ללידה, ואני התפללתי בליבי שאהיה מספיק חזקה לשרוד את הלידה ללא אפידורל. הצירים היו חזקים, והתמודדתי איתם בעמידה, בהליכה, אמבטיות חמות, וריקוד צמוד עם בן זוגי האהוב. הכאב היה חד וקיוויתי שהפתיחה מתקדמת. בשעה 4 בבוקר הגעתי רק לפתיחה של 1, והבנתי שזה הולך להיות ארוך. בשעה 7 בבוקר כבר התחננתי לאפידורל - ובשעה 9 בבוקר הזריקו לי את זריקת האפידורל הראשונה. בשעה זו, 9 שעות לאחר ירידת המים, הייתי עם פתיחה של 1 וחצי סך הכל. ברגע שכאבי הצירים החלו לפוג, הצלחנו לנמנם קצת - אני ובן זוגי - וזו היתה שינה ברוכה, כי הייתי ערה כבר 24 שעות!  בסביבות השעה 1 בצהריים לא חשתי בטוב בגלל האפידורל, ורגל אחת שלי היתה ללא תחושה כלל. נכנסתי לחרדות מכך, חרדות שנמשכו מספר שעות כי התחושה לא השתפרה. כל אותו הזמן הפתיחה התקדמה בקצב איטי, בשעה 5, עם פתיחה של 7, נתנו לי שוב אפידורל, ובשעה 7 הגעתי לפתיחה מלאה.

המיילדת אמרה שזה ייקח עוד שעתיים מעכשיו (!!!) כיוון שהקטנצ'יק ישב די גבוה ולא רצה לרדת, למרות התנוחות הקשות ששכבתי בהן במהלך השעות האחרונות. אני התחלתי לבכות למיילדת שאני לא יכולה יותר, ועברה מחשבה בראשי שאולי כדאי כבר שיקחו אותי לקיסרי. לא יכולתי לסבול את חוסר התחושה של האפידורל, ועם זאת חשתי את הכאבים של צירי הלחץ.

בשבע וחצי השתכנעה המיילדת להתחיל לתרגל איתי את הלחיצות. היא החזיקה רגל אחת, בן זוגי החזיק רגל שנייה וכשהן מגיעות לי כמעט עד האוזניים ומעבר להן, לחצתי ולחצתי ולחצתי. אפילו לא צעקתי כי השקעתי את כל כוחי בלחיצות. אבל את הקולות שעשיתי תוך כדי הלחיצות כל המצפים והמחכים מחוץ לדלת שמעו... ברגע מרגש אחד בעלי צעק - יפה שלי, הנה הראש שלו. הושטתי את ידי ונגעתי בשערות ראשך. זה נתן לי כח להמשיך. וכך, תוך כדי תרגול הלחיצות, תוך חצי שעה, בשעה 8 בערב בדיוק, ביום שלישי ה-17/10/2006  הגחת לאוויר העולם.

כאשר הניחו אותך על חזי הייתי המאושרת בנשים, ואמרתי לעצמי, שלמרות שסגרתי 20 שעות בחדר לידה - היה שווה! מעיין שלנו- ברוך בואך לעולם.