סיפור הלידה של יובל

אתחיל בכך שאספר שההיריון של יובל היה הריון קל שעבר בכיף. לא סבלתי מבחילות הקאות או מסיבוכים אחרים ולכן פשוט נהניתי מכל רגע. אבל... כשהגיע התאריך המיועד (12.8.08) רציתי כבר שייגמר... קודם כל כי הייתי כבר סקרנית נורא לפגוש את הדייר הקטן שחלק את הגוף שלי איתי במשך תשעה חודשים, וגם העובדה שהחודש התשיעי היה באמצע אוגוסט לא הקל עלי...

אבל, הדייר הקטן כנראה נהנה מדי ולכן "לא התפנה"... בשבוע 40 התחלתי את תהליך השגחת ההיריון (מוניטור,חום ופיפי פעם ביומיים) בבית החולים הילל יפה במצב רוח טוב, מלווה ברותם (האב לעתיד) בטוחה שהרופא יגיד לי: "גברת יש לך צירים ופתיחה מלאה- מה את לא מרגישה?" ואז תוך שעה אני אלד את הילד היפה והחכם ביותר בעולם.... בפועל, הרופא שבדק אותי חייך אלי בעדינות ואמר לי: "עוד לא". אז מתי כן? אחרי שחזרתי לאותה הבדיקה וקיבלתי את אותה התשובה פעם אחרי פעם, הבנתי שזה לא קורה והחלטתי להתחיל ו"לזרז" את הלידה באופן טבעי. אז התחלנו בהליכות ארוכות בחוף הים, (יחפה כי זה "מזרז לידה") וניסינו גם את ה"זירוז הטבעי" (בשבוע 41...) ושום דבר לא עזר.

בסוף שבוע 41 הגעתי שוב לבדיקה בהילל יפה ולאחר מפגש עם רופא נוראי שאמר שאם לא אעשה זירוז אהרוג את הילד שלי (אני לא צוחקת...), החלטתי שאני חותמת על טופס וויתור על טיפול רפואי, לא מזרזת עדיין ומחכה עד הרגע האחרון. החלטתי שאנסה קודם זירוז טבעי והלכתי על דיקור סיני. הדיקור היה נעים ויצאתי מאוד אופטימית... אך שום דבר לא קרה. גם לא אחרי הטיפול השלישי והרביעי והמטפלת אמרה לי שהיא חושבת שהתינוק פשוט עוד לא מוכן (דה....).

לבסוף, בשבוע 42 +2 לאחר יעוץ עם ראש מחלקת יולדות בבית החולים הילל יפה, החלטנו (בצער רב) שאין לנו אומץ לחכות עוד ושנעשה זירוז. הוחלט על זירוז בשיטת ה"בלון" וביקשתי לחזור הביתה להתארגן. לאחר שעתיים הגענו לבית החולים בידיעה שאנחנו נכנסים בלי ונצא, בסופו של דבר, עם תינוק. את הבלון החדירו לי בשעה שש בערב (פעולה מאוד לא נעימה) וזמן קצר לאחר מכן החלו הצירים. הצירים הראשונים היו חלשים ונסבלים אך הם הלכו והתחזקו והתחלתי להסתובב ברחבי בית החולים בכדי לזרז את התהליך ולהקל על הכאב.

הם אמרו שהפתיחה אמורה להתחיל בין שעתיים לשתיים עשר שעות, אך כבר לאחר 4 שעות הרופא בדק אותי והודיע לי שהזירוז עבד, אני בפתיחה של 4 והגיע הזמן להיכנס לחדר הלידה. התרגשנו מאוד ואני נרגעתי קצת כי חששתי מאוד שבגלל שהתינוק "אינו מוכן" הזירוז לא יעבוד (מה שהתברר כנכון לאחר מכן, ך בשלב זה עוד הייתי אופטימית). לאחר כל ההכנות הלא נעימות בחדר הלידה התמקמנו (אני עם צירים) בחדר הלידה הגדול והמרווח ובהמתנה לפיטוצין שאמורים לחבר אותי אליו, צפינו ב"כולם אוהבים את ריימונד" בפלסמה שבחדר הלידה.

אני ממושמעת, וכמו שאמרו בקורס הכנה ללידה, קופצת על הכדור, ובן זוגי מנסה לעסות לי את הגב במקום הנכון בזמן הציר. ברגע שהגיע הפיטוצין כבר לא יכולתי לקפוץ על הכדור יותר כי הייתי מחוברת למיטה וכאבי הצירים הפכו לחזקים יותר ויותר מרגע לרגע. האחיות אמרו לי שהפיטוצין אמור לזרז את הפתיחה וכי בכל שעה יבואו לבדוק כמה התקדמנו. שאלו אותי על אפידורל, אך בשלב זה הצירים היו נסבלים בקושי והחלטתי שבשל החשש שהאפידורל יעכב את הלידה אני לא אקח אותו בשלב זה, בתקווה שתוך שעתיים שלוש הכול ייגמר. אבל לאחר 4 שעות וארבע בדיקות שבהן נאמר לי בצער רב שאין כל התקדמות ואני עדיין בפתיחה של 4, הבנתי שלא אוכל לסבול עוד את הצירים הנוראיים הללו, ושאם אצטרך לחכות עוד הרבה זמן פשוט לא יישארו לי כוחות ללידה עצמה. ביקשתי אפידורל.

לאחר האפידורל פתאום החל רעד נעים בגוף והרגשת הצירים הלכה ודעכה... זה הזמן בו שלחתי את בן זוגי לנמנם קצת באוטו וגם אני סוף סוף לאחר הרבה שעות של כאב ולחץ נרדמתי לשעה וחצי. כשהתעוררתי בדקו אותי שוב- ושוב נאמר לי שהפתיחה לא התקדמה ואנחנו עדיין באותו השלב. זה היה מאוד מייאש... אך לא היה זמן לזה כי במקביל החלו ירידות בדופק של העובר והחליטו לנתק אותי מהפיטוצין מהחשש שהוא מפעיל על העובר יותר מדי לחץ שגורם לו לירידת הדופק.

ב-8 בבוקר, לאחר 10 שעות בפתיחה של 4 וללא כל התקדמות בדק אותי ראש המחלקה והודיע לי שבגלל ירידות בדופק של העובר וחוסר ההתקדמות בפתיחה הוא רוצה להוביל אותי בהקדם האפשרי לניתוח קיסרי. המחשבה שאני ניצבת פתאום מול מה שהכי פחדתי ממנו כל הזמן גרמה לי לפרוץ בבכי ובן זוגי המבוהל והמבולבל ביקש מהרופא עוד חצי שעה בתקווה שמשהו ישתנה עד אז. הרופא הסכים ויצא מהחדר. פתאום הגיע המזל. משמרת המיילדות התחלפו והמיילדת המקסימה שקיבלנו שמעה את כל הסיפור שלנו והודיעה לי: "את תלדי רגיל! יהיה בסדר, תסמכי עלי!".

היא שינתה לי תנוחה, הראתה לבן זוגי דרך להזיז אותי למרות האפידורל ואמרה לו לא להפסיק לרגע. במקביל בשל ניתוח חירום של יולדת אחרת כל הרופאים היו עסוקים וזה פינה לנו עוד שעה וחצי שבה עשינו הכול בכדי לקדם את הלידה. בשעה 9 וחצי בבוקר כשהגיע הרופא לבדוק אותי שוב כבר הייתי בפתיחה 8 וחצי והוא אמר לי שעכשיו גם אם ארצה כבר לא אלד בקיסרי... מאותו הרגע הפתיחה התקדמה במהירות וכבר בשעה 10 וחצי בבוקר הייתי בפתיחה מלאה. ביקשתי ללדת על הצד והתחלנו לדחוף.

בן זוגי המקסים היה עוזר מיילדת פעיל ויעיל וממש עזר לה ליילד אותי. באותו השלב כבר התחלתי להרגיש את הצירים ולכן יכולתי גם אני להיות פעילה ולדחוף בזמן הנכון. הדחיפות הראשונות לא היו אפקטיביות כל כך כי לקח לי זמן להבין את הפטנט ("לדחוף לקקי"), אבל ברגע שהבנתי התחלתי לדחוף בטרוף. אחרי כל כך הרבה שעות ללא שינה ועם כאבים ולחץ מטורף מצאתי בי פתאום כוחות שלא ידעתי על קיומם והתחלתי לדחוף!!!! "רואים את הראש"... אמר בעלי "עוד טיפה והוא בחוץ..." "את נמרה!" צעקה לי המיילדת ואני שמעתי את הכול כמו בתוך ענן... והמשכתי לדחוף בצירים. שעה בדיוק אחרי שהתחלנו לדחוף, בשעה 12 בדיוק נולד יובל הג'ינג'י המהמם במשקל 3355 ק"ג. כשהוא יצא הרגשתי לרגע תחושה של התרוקנות פתאומית ונפלטה לי צעקה קטנה כי התחושה הייתה מוזרה נורא... אבל אז שמו אותו עלי והכול היה מלא שוב....

את הלידה סיימתי ללא תפרים וההחלמה הייתה מהירה ולא קשה. יובל ינק כבר ביום הראשון ועד היום הוא מאוד נהנה מהעניין...

היום הוא כבר בן שישה חודשים, עדיין עקשן ועומד על שלו, ג'ינג'י מהמם ביופיו, ילד מקסים שובב שמח וחייכן. הייתה לי חוויה מדהימה.