לידתה של מיה - עדיף מוקדם מאשר רעלת

יום שישי בבוקר ונמאס לי לשכב במיטה. יום לפני כן, במיטה לידי במחלקת טרום לידה בליס, שכבה אמא צעירה בשבוע 39 שחיכתה לניתוח קיסרי בגלל מצג עכוז. כל המשפחה הייתה לצידה, היה שמח וגם אנחנו שמחנו בשבילה. אבל אני, בשבוע 34, מאושפזת בפעם השנייה בתוך חודש בגלל יתר לחץ דם וחשש לרעלת הריון, גם הזלתי דמעה בסתר. לא ידעתי אם גם אני אוכל ללכת בשמחה ללידה.

קיוויתי שהפיקולינה שלי תוכל לקבל עוד שבוע שבועיים ברחם, לפני שהוא יהפוך להיות מקום עוין עבורה. אז ביום שישי קמתי מהמיטה והלכתי לאכול ארוחת בוקר בארומה, עם בעלי וזוג חברים טובים. כשחזרנו לחדר כבר ארב לנו הרופא, סגן מנהל המחלקה, נכנס לחדר וסגר את הדלת. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: צריך ללדת עוד היום. הרעלת הפכה פעילה והיא מסכנת אותי ואת פיקולינה. הלב בגרון, מועקה ומחנק, התייעצויות טלפוניות עם ההורים, שנקטעות בפרצי דמעות. ניסינו להתמקח, אבל הבנו שכנראה אין ברירה - הולכים לזירוז, הולכים לפגוש את פיקולינה, 6 שבועות מוקדם מהצפוי. עכשיו אני רוצה לעצור ולומר - הייתה לי חוויית לידה מדהימה, ומבחינתי בכלל לא טראומטית..

הדבר הקשה היחידי היה ההבנה שאין ברירה וצריך ללדת בשבוע 34, בלי לדעת אם הילדה תגיע בשלום או לא.. היום אני מבינה ששבוע 34 הוא הרע במיעוטו. שבועיים בפגייה לימדו אותנו שהצוות המעולה שם יודע להציל גם תינוקות שנולדו הרבה יותר מוקדם... המזל שלי היה, שחוץ מרעלת הריון גם הגעתי לזירוז עם פתיחה של 3 ס"מ, כך שידענו שהתנאים טובים לזירוז מוצלח. סך הכל הייתי בחדר לידה 2 משמרות מלאות, 16 שעות, כולל ההכנות לפני (חוקן מקלחת וכו') והעניינים שאחרי (תפרים.....).

זה לא הרגיש נורא ארוך וגם היינו מוכנים נפשית ללידה לא קצרה. במשמרת הראשונה הייתה לי מיילדת אנטיפתית מאוד ומאוד התאכזבתי. גם ככה הייתי מבוהלת ודאוגה, ולא הרגשתי שיש לי כתובת לשאלות ולהרגעה. למזלי כל מה שהיא עשתה היה לתת לי זירוז ולבוא מדי פעם לבדוק איך מתקדם. שום דבר חשוב לא קרה במשמרת שלה, חוץ מקצת צירים כשהפיטוצין התחיל להשפיע. התעקשתי לרדת מהמיטה, כי אין שום סיבה להישאר שוכבת על הגב, גם אם יש מוניטור ועירוי שמחוברים אליי. מאוד עזר לי במהלך הצירים לקפוץ על כדור (ולצפות בעדי אשכנזי בטלוויזיה) – זה באמת עובד! ככה עברנו את המשמרת הראשונה, והתפללנו למיילדת מוצלחת יותר במשמרת הבאה והחשובה ביותר...

רצינו לדעת אם יש סיכוי שקרולין המדהימה, המיילדת שהדריכה אותנו בקורס ההכנה ללידה (שהסתיים 3 ימים קודם...) תהיה במשמרת הלילה. ביררו לנו ואמרו שהיא משובצת במיון ולא בחדרי לידה. שלחנו לה SMS וביקשנו שתעבור להגיד שלום ולעודד אותנו. היא אכן הגיעה, ואחרי 5 דקות חזרה ואמרה שהחליפה עם מישהי על מנת להישאר איתנו!! איזו מקסימה... מכאן הכל הלך נפלא, בעיקר כי הרגשתי מוגנת ועטופה, איתה, עם אהרוני ועם אמא שלי. אין דבר חשוב יותר ממיילדת טובה בלידה, ואני זכיתי לאחת המדהימות שישנן...

אחרי 4 שעות עם צירים נסבלים למדי קיבלתי אפידורל. הזירוז התחיל להשפיע על הדופק של פיקולינה, אז פשוט הפסיקו את הפיטוצין ופקעו לי את המים. מכאן זה טס – מ-4 ס"מ לפתיחה מלאה בשעה. צירי הלחץ, אותם הרגשתי לא רע, נמשכו קצת מעל שעה והיו לא קלים, (בעיקר מתתי מחום והזעתי נורא, ממש כמו בסרטים! אהרוני ואמא שלי נשפו לי לתוך הכותונת...), אבל בסוף, בחמש בבוקר יום שבת, עם אור ראשון של שחר, שמעתי את הבכי המתוק של פיקולינה... יש!! היא נושמת עצמאית! הזריקות להבשלת הריאות עשו את שלהן, הלידה שלי חיה ונושמת, 2 קילו של שלמות...

אמא שלי ואהרוני היו צוות לעניין והחזיקו לי את הרגליים במהלך הלחיצות. בסוף קרולין נאלצה לחתוך קצת, אבל גם זה לא סוף העולם. סתם מעצבן שאחרי הלידה ויציאת השיליה עוד מתעסקים שם בשביל לתפור.. יאללה, עזבו אותי כבר! תנו לי ללכת לראות את הילדה שלי בפגייה!!! (מן הסתם חטפו לי אותה לבדיקות איך שהיא יצאה, אז ראיתי אותה בקושי לדקה. שטויות, מפצים על הכל אח"כ...) ודבר מדהים - אחרי שהתאוששנו מההלם של "יולדים היום", לקחנו מצלמת וידאו והסרטנו את עצמנו בין לבין, מדברים לקטנה ומעדכנים אותה במהלך הלידה.

נשארה לנו מזכרת מרגשת מהשעות הארוכות והיפות האלה, במהלכן צחקנו הרבה, שמענו מוסיקה שהבאנו והיינו סך הכל רגועים. אז לא הייתה לידה צפויה, לא קצרה וכנראה גם לא קלה במיוחד, אבל לי נשארו רק זיכרונות טובים וחיוביים (ולא בגלל שהספקתי לשכוח! אמרתי את זה גם מיד אחרי..). יש לי ילדה בריאה ושלמה, וזה הכי חשוב. וקוראים לה מיה (Mia) כי היא שלי.. היא הכי שלי שיש.