סיפור הלידה של שעועית - שי-לי

סיפור הלידה של השעועית הקטנה מתחיל הרבה לפני שהגיעה לעולם. אמא של חצי חולה מאוד ואנחנו עוברים תקופה קשה מאוד של יסורים וכאב עצום,תסכול וחוסר אונים. הסרטן מתפשט ומתפשט בגוף היפה שלה ובנו מתחיל לצמוח רצון לייצר משהו חדש ובריא מתוך כל הצער. אני מפסיקה את הגלולות ומתחילים לעבוד על זה. חצי מספר לאמא שלו כל הזמן על החדשות, ושנינו מאמינים שהיא שומעת ומבינה, למרות שכבר אין איתה שום תקשורת. חודשיים בלבד חולפים והיא נפטרה.

כל כך הרבה צער ובחודשים לאחר מכן אנחנו מנסים להחלים' ולהיות כמה שיותר בבית וביחד. והמחזור העקשן - מגיע כל חודש מחדש. 9 חודשים חיכינו להריון, 9 חודשים ארוכים מלאים בחששות ובדיקות. דווקא בחודש בו החלטנו להפסיק לנסות ורק לזרום  בשגרה שלנו – בחודש ההוא המחזור איחר.

כל כך לא ציפיתי לזה שאפילו לא הבנתי את הסימנים ואת הבדיקה הראשונה עשיתי רק בשבוע 8 להריון. אנחנו הולכים לעשות אולטרה-סאונד ובוכים מהתרגשות למראה השקיק הקטנטן הזה פועם במהירות. אני שואלת את הרופאה איזה גודל התינוק שלנו והיא אומרת – בגודל של שעועית. ומאז העוברית שלנו נקראת שעועית, מאז ולעולמים (טוב, כשתהיה בגיל 18 אולי נוותר לה...)

מרב התרגשות הופתעתי מאוד כשהגיעו הבחילות וההקאות והחולשה וההריון שלי הפך מכל מה שחלמתי עליו לסיוט של משבר אחרי משבר. קשה לי.

הרגשתי שכל מה שקיויתי וציפיתי לו משתנה ואני כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. ההריון מתקדם לו לאיטו עם עליות וירידות הבטן גדלה ואנחנו מגלים שיש לנו בת, ההתרגשות גדולה. אנחנו מתכננים לעבור דירה כדי לגור ליד המשפחה, מוצאים בית במושב ורוקמים חלומות ותקוות

.

שבוע 35 מגיע, ושוב אבל במשפחה: סבתא שלי היקרה – זקנת השבט - הולכת לעולמה. אני מסרבת לקבל את הבשורה שסבתא שלי לא תהיה איתי ולא תראה את הילדה שלי שכל כך חיכתה לה. הסבתא שגידלה אותי ושהיחסים המורכבים מאוד בינינו היו מיוחדים ושונים.

הצער גדול מנשוא בשבוע שגם ככה עמוס ואנחנו גם עוברים בו דירה.

כל כך גדול היה העומס, עד שהשעועית החליטה לעשות מעשה וכבר ביום הראשון שחזרתי לעבודה לאחר מעבר הדירה וסיום השבעה היא משחררת את ההורמון הידוע, ואני מתחילה להרגיש צירים. היי, מה זה פה? יש עוד זמן! עוד לא הכנו כלום, לא עשינו סיור בחדר לידה לא סידרנו את הבית החדש! רגע רגע!

אבל יש צירים - קטנים ומעצבנים, אבל הם בהחלט שם!

אני נשלחת למנוחה מוחלטת בבית לצורך שמירת ההריון. השבועות הקודמים היו קשים מידי ואני מתמלאת רגשות אשמה. הרופא אומר שבגלל המאמץ השעועית לא התפתחה מספיק ושהיא קטנה, ואני חייבת לנסות להשאיר אותה בבטן כמה שאפשר כדי שתגדל. אני ממש משתדלת ושותה המון מים ושוכבת על הצד במיטה, אבל הם לא מפסיקים.

המשפחות שלנו פותחות חמ"ל, וכל היום יש טלפונים והיסטריה, כאילו זה מה שאנחנו צריכים עכשיו – עוד לחץ!! מצד שני ההתרגשות מתחילה, מכינים תיק לחדר לידה ומחלקת יולדות, גונבים כמה שעות משמירת ההריון ונוסעים לעשות הזמנת לידה, והכל פתאום מתחיל להרגיש אמיתי.

בבדיקה שלאחר שבוע יש עדיין 1.5 ס"מ פתיחה ומחיקה של 70 אחוז מצוואר הרחם אבל השעועית כמעט לא גדלה. הרופא אומר שהצירים מפריעים לה לגדול כי לא מגיע לה מספיק חמצן מהלב והיא עסוקה בלהתברג למטה באגן והדאגות מתגברות עוד יותר.

הצירים הופכים יותר תכופים ואנחנו מגיעים למיון יולדות בעפולה. שעועית שומעת את הצרחות מחדר הלידה ועוצרת לחשוב על זה לרגע... מפסיקה את הצירים ואנחנו מוחזרים הביתה.

ושוב אנחנו בבית, ושוב כל המשפחה מלחיצה, מספיק שאני ישנה ולא עונה לטלפון זה נותן להם סיבה להתקשר עוד 7 פעמים ברציפות וכאשר עונים אז המשפט הראשון הוא: "כבר חשבנו שנסעתם ללדת". אוף, ואם נסענו? אז מה? אז במקרה הכי גרוע נלד, ובמקרה הכי טוב נלד, אז למה צריך לכעוס? מה רוצים מאיתנו ולמה כל הלחץ הזה! והחודש התשיעי הזה – מי היה צריך אותו בכלל? אני מרגישה כמו משאית, לא יכולה לזוז לא יכולה לנשום ורק מלחיצים אותי כל הזמן, בזמן שאני הכי צריכה לנוח ולהיות רגועה.

כך חלפו להם שבועיים של צירים מוקדמים ושמירת הריון בבית והם היו קשים כמו שכל ההריון הזה לא היה – ממש סיום הולם להריון קשה.

ביום שני בערב, אחרי עוד יום של צירים מעצבנים, עייפות ותסכול ומצב רוח של קיטורים, אני נכנסת להתקלח אחרי שכבר דיברתי עם כל המשפחה ואמרתי לכולם שאני עייפה והולכת לישון. חצי עוד עובד בחדר העבודה ואני עושה מקלחת ארוכה ומעולה בישיבה ומכוונת את הזרם החם אל הגב הכואב מצירים. כשאני יוצאת מהמקלחת הכל כבר אחרת. חצי מניח ארוחת ערב על השולחן ואני חושבת לי: כאלה צירים עוד לא היו לי – משהו בהחלט משתנה כאן. השעה 20:30 בערב ואני אומרת לחצי שמשהו כאן קורה. הכל מתחיל להתפתח במהירות אני משלשלת כבר 5 פעמים ומרגישה כל הזמן שיש לי עוד, אני מרגישה את אותם הצירים בתדירות גבוהה, אבל ממש ממש כואבים. אני מתנועעת על הכדור וחצי מתזמן. יש כל 4 דקות ציר חזק חזק וכואב של 2 דקות. אני משכנעת את חצי שנישאר עוד בבית כדי שלא ישלחו אותנו שוב, וחצי אורז את התיקים וכבר מוכן לנסיעה. אני אומרת לו שמקסימום לא נכנס למיון ונחזור הביתה, נראה לאן הכל יתפתח. לא רציתי שעוד פעם יחזירו אותנו עם השעועית בבטן.

הכאב נהיה חזק והצירים משכנעים אותנו לנסוע. בדרך אני עוד מספיקה לדבר עם אחותי בין הצירים וכשיש ציר אני סוגרת עיניים נושמת עמוק ומגיע למסקנה אחת ברורה – אני מתה מפחד עכשיו!! אני בהיסטריה!! משהו קורה איתי ואני מפחדת נורא עכשיו!!

הנסיעה קשה ואנחנו עושים גם כמה וכמה עצירות בדרך למיון יולדות, נשענים על הקיר ומחכים שיעבור הציר. הכאב מתגבר ומתגבר.

בכניסה למיון מקבלת את פני אותה אחות שקיבלה אותי גם בפעמיים הקודמות שהגעתי ונשלחתי הביתה. הודעתי לה רשמית: "את הצירים האלה באתי להשאיר כאן, עם אלה אני לא חוזרת הביתה תודה רבה" היא מחייכת ואומרת לי "אנחנו נראה, תביאי את הניירת ותלכי לעשות בדיקת שתן, את כבר יודעת" לקחתי את הכוסית לשתן וחצי הלך לסדר את הניירת במיון. כאן כבר היה לי ממש קשה וגם התחילה בחילה. אני חוזרת עם הכוסית והאחות מורה לי על המוניטור. אני מסתכלת עליו ונבהלת – "אפשר אולי בעמידה או ישיבה? חייבים בשכיבה?" והיא אומרת שאין ברירה. חיכינו לסוף של ציר ונשכבתי על המיטה, היא חיברה אותי למוניטור ואני בהיסטריה מוחלטת. הציר מגיע ואיתו רצון נורא להקיא.

אני ממש ממש מתאמצת להישאר בשכיבה, אבל מבינה שאם לא אקום עכשיו פשוט לא אוכל לנשום עוד. אני קורעת מעליי את המוניטור בכוח ורצה לשירותים להקיא את נשמתי. האחות מבינה ושולחת אותי להמתין לרופא בחדר ההמתנה שבחוץ, ואני מודה לה על הוויתור לגבי המשך הניטור. חצי האהוב שלי כבר מחכה לי שם, ודואג נורא. "רוצה דבש? רוצה אנרג'י בר? רוצה מגבון? רוצה מים?" מתוסכל מהסבל שלי וחוסר היכולת לעזור. אני הולכת הלוך חזור במסדרון בלי סוף. אני שוב מרגישה שאני צריכה לשירותים אבל כלום לא יוצא חוץ מדמעות ופתאום – בשירותים – המון המון המון דם.

זהו, עכשיו הפאניקה מוחלטת.

אני מנסה להירגע ולהסדיר את הנשימה. יוצאת החוצה ועוקפת את התור של הממתינות בעקבות הרופאה שבדיוק נכנסה לחדר: "סליחה שאני נדחפת, אני יודעת שאני אמורה להמתין בחוץ, אבל זה נורמלי כל הדם הזה פתאום?" הרופאה מפסיקה את שיחתה, מסתכלת עליי ואומרת לי: "עכשיו לבדיקה, קדימה!" אנחנו מחכות לסיום ציר כואב מאוד מאוד. היא בודקת אותי ואומרת: "טוב את בלידה יש לך פתיחה של 4 ס"מ. רוצה משהו נגד הכאב?" אני לא מאמינה: "אז היום זה יקרה? לא חוזרים הביתה? היום תהיה הלידה?" והרופאה מרגיעה: "טוב, היום זה כבר לא יקרה כי השעה 22:30 זה בטח יקרה מחר לקראת הבוקר, בואי נכין אותך. תשבי כאן עם האחות". ואני כמו גיבורה מזוייפת אומרת: "לא, עדיין לא צריך כלום נגד הכאב, עד מתי אני אוכל להחליט לגבי האפידורל?" והרופאה מסבירה שבלידה ראשונה הם נותנים אפידורל גם בפתיחה של 6 אז יש לי המון המון זמן להחליט.

אני יושבת עם האחות מנסה לענות על השאלות, והחצי נשלח שוב להסדיר את ניירת האשפוז, אבל הצירים מתגברים לרמות שאני לא מצליחה לנשום: "טוב אני רוצה אפידורל ואני רוצה אותו עכשיו, אפשר לקבל אפידורל בבקשה?" האחות מסתכלת עליי מתפתלת ומסתובבת בחדר מרימה רגליים על הכסאות ונושמת בכבדות ואומרת: "טוב בואי נעזוב את הניירת אני אכין אותך ללידה, נעשה לך חוקן ומקלחת וניתן לך עירוי לאפידורל, יש זמן אבל אין טעם לבזבז אותו" אבל הצירים מתחזקים ואני מרגישה שאני נקרעת. אני אומרת: "כן אני רוצה חוקן ומקלחת אבל אני ממש ממש מרגישה שאני צריכה ללחוץ!!

בדיקה נוספת של הרופאה ואני מוצאת את עצמי בריצה מהירה לכיוון חדר לידה, עם הבגדים שלי עליי ולא בטוחה אפילו אם אני עם נעליים. בלי חוקן, בלי עירוי לאפידורל, בלי אפידורל, חצי שם איפשהו בין האנשים ואני מוכנסת במהירות לחדר הלידה. בדרך האחות אומרת לי בנימה שברור שהיא רק כדי לעודד אותי: "בחדר לידה כבר ניתן לך את האפידורל חמודה". המלמול שלי לגבי הרצון שלי לקבל אפידורל כנראה כבר לא עושה על אף אחד רושם...

בכניסה לחדר הלידה אני פוגשת את המיילדת המלאך שלי - עינב. עינב שתיזכר לעולם כמי שהפכה את כל חווית הלידה שלי ושל חצי לחוויה חיובית ואין לי מילים לתאר כמה היא היתה מדהימה. אני נדרשת להוריד מייד את הבגדים שלי אני עוד מספיקה לשאול אם להישאר עם התחתונים והתחבושת, כי אני מדממת ולא רוצה ללכלך את המיטה,  ולקבל תשובה מחוייכת של: "זה בסדר, כאן מלכלכים את המיטה גם ככה, זה הרעיון". אני מקבלת חלוק ללידה ונשכבת על המיטה על הצד. עינב אומרת שאני אנסה להרגע ומחברת אותי למוניטור, הכאבים עצומים בכל ציר והצירים רבים וחזקים ובציר האחרון אני מתחילה לבכות בייאוש.

חצי כבר נכנס סוף סוף, כולו התרגשות, ואני אומרת לו:  "אני מתה מפחד עכשיו", והוא מנשק ומחזיק לי את היד.

עינב אומרת, שיקח קצת זמן לקבל עירוי ואיך אני מרגישה? ואני עונה: "שאני חייבת ללחוץ!!" עינב עוצרת הכל ובאה לבדוק אותי כשהיא אומרת: "לא יכול להיות, מה את כבר בלידה?" היא בודקת ואומרת לי: "טוב, אז תתחילי ללחוץ!" ואני מבוהלת ושואלת: "מה באמת? כבר יש פתיחה? אבל הרגע היינו ב- 4!" אבל הכדורגל הזה שמנסה לצאת לי מהגב לא טועה – שעועית רוצה החוצה!!. עינב עוד מנסה להביא לי לפחות גז צחוק, ואז אומרת שעדיף שלא, כי זה יעכב את הלידה, ושיהיה בסדר.

מהרגע שעינב מבינה, שהלידה הולכת להיות לידה טבעית, היא פשוט עושה הכל, אבל הכל כדי להקל עליי והיא פשוט מדהימה. הצירים כואבים יותר ויותר ואני בוכה יותר ויותר. בכל ציר עינב עוזבת הכל מעסה לי את הגב במיומנות שמקילה על הכאב.

חצי מוציא את השמן שהבאנו מהבית ועינב מוהלת אותו במים חמים וטובלת מטליות בתערובת. חדר הלידה מריח מדהים והיא מניחה לי רטיות חמות על הפרינאום והגב התחתון. מידי פעם היא סוחטת ספוג מהתערובת עליי ואני מודה לה על ההקלה העצומה כל פעם מחדש.

אני מתכוננת ללחיצה הראשונה, הציר מגיע ואיתו הכאב העצום הזה, אני לוקחת אוויר ממלאת את הבטן ומנסה ללחוץ כמו שנעמי לימדה בקורס: להרפות למטה וליצור לחץ מהסרעפת כמו ניפוח בלון. אבל אני מרגישה שהמאמץ גדול מידי להוצאת אוויר כזאת. אני מנסה לעצור את הנשימה בלחיצה ומרגישה שאם לא אנשום בכלל אתעלף. אז עינב מחברת לי חמצן לפה ואני פונה לאפשרות שמשלבת את שני הנסיונות הקודמים שלי ופשוט צורחת את השעועית שלי החוצה!!!!. בחיים שלי לא חשבתי שאני בכלל מסוגלת לצרוח ככה. המבוכה מאחורי, ואני צורחת כמו שרק אישה בלידה מסוגלת לצרוח. הוצאת האוויר בצרחה מקדמת את העניינים ואני צורחת כל ציר וציר ולא מאמינה שזה ייגמר בכלל. הרופא נכנס ומוריד לי את המוניטור המעיק מהבטן, אני נושמת לרווחה ומבחינה בחוט קטן ושואלת מה זה. עינב מסבירה שחייבים מוניטור פנימי כי פעימות הלב של השעועית שלנו נעלמות לה שזה מדאיג. אני נלחצת ושואלת אם חייבים, ואם באמת אין ברירה? ועינב מסבירה שחייבים,  לצערה, ולפחות לא יפריע לי הניטור על הבטן.

אני ממשיכה ללחוץ וחצי כבר כולו מתרגש ואומר שאפשר לראות את הראש !! אני מורידה יד בין הרגליים ומרגישה משהו רך שבכלל לא מרגיש לי כמו ראש. אני נבהלת ומחזירה את היד חזרה.

צירי הלחץ מתארכים ואני מרגישה שאין שום סיכוי בעולם שאני עושה את זה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת, מיואשת ובים הצירים מתכנסת בתוך בועה אטומה של יאוש וריכוז. עינב המיילדת המקסימה אומרת שהשעועית שלנו כבר קצת במצוקה ואם אני לא מצליחה להוציא אותה עכשיו, היא תאלץ לגזור אותי, היא מגלחת איזור קטן וממתינה לציר הבא. לא היה צורך ביותר מהמשפט הזה. אני מחליטה שהפעם יוצאים החוצה!! אותי לא יגזרו! אני אוספת את כל הכוחות שלי, שאין לי מושג מאיפה הם מגיעים, ממתינה לציר ואז לוחצת ולוחצת, חצי כולו בהתרגשות אומר שהנה היא יוצאת והנה היא כבר כאן איתנו, ואני מרגישה שאני נשרפת בכאב העצום הזה, אבל לא מפסיקה ללחוץ וללחוץ, ולצרוח ולצרוח, ואז - בבת אחת זה מפסיק ועינב מצווה להפסיק ללחוץ. אני נושמת כמו כלבלב וממתינה. חצי בהתרגשות מדהימה אומר: "עשית את זה עשית את זה!"

אני פוקחת עיניים ורואה את עינב עובדת ומתעסקת שם עם משהו ואז יוצאת השעועית הקטנה שלי החוצה ואחריה גל צונמי של מי השפיר שלא ירדו עד עכשיו אפילו שהשק כבר היה פקוע. השעועית שלי, כחלחלה וחלקה יפה ומתוקה, מונחת אחר כבוד וצווחות על הבטן שלי. כולה עירנית ומסתכלת עליי בקריצה בעין אחת פקוחה ועין אחת סגורה ומעבירה את המבט מאמא לאבא הלוך וחזור והיא כולה קטנה ויפה, ומושלמת. חצי בהתרגשות מחפש את המצלמה ואני מופתעת ולא מאמינה למה שקרה כאן. עינב מחכה עד שלא יהיה כבר דופק בחבל הטבור ומציאה לחצי לחתוך את החבל. הוא מסרב בנימוס ואומר שהוא נותן לה את הכבוד לכך...

השעועית מטפסת לה ויונקת ממני בעיניים פקוחות לרווחה, עירניות וסקרניות והיא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. יש לה שיער בהיר וריסים רטובים ובהירים וגבות שקופות ועיניים מלאכיות והיא כולה אמיתית ומדהימה ושלנו.

האחות שקיבלה אותי במיון היולדות נכנסת בחיוך מאוזן לאוזן: "באתי לתת לך אפידורל!!" היא צוחקת וכולנו מצטרפים. "פעם הבאה תקבלי שתי מנות, טוב? אחת על עכשיו ואחת על הפעם הבאה, רק תשתדלי להגיע מוקדם יותר, כדי שנספיק", היא מוסיפה. אני מזכירה לה, שהרופאה אמרה שאני לא אלד כל כך מהר ושהתאריך יתחלף עד שאני אלד. היא טעתה ב-24 דקות בלבד וילדתי לפני שהתחלפה לה המשמרת.

ביציאה של הכתף הראשונה נוצר קרע קטנטן, ותופרים אותי. אני שוכבת מותשת כשהשעועית שלנו עם החצי במסדרון בוכה, ולא מבינה מה זה כל הרעש הזה של הבכי מסביבי.

אצלי הצלילים הופכים חזרה לברורים יותר והאור חוזר להיות אמיתי ולא מעורפל. אני שומעת צרחות של אחרות ומתנחמת בזה שלא רק אני צרחתי את התינוקת שלי החוצה ויכולה להירגע מהמבוכה של הצרחות המטורפות האלה, קצת צרודה מהן בכל זאת...

כמה שעות אח"כ כשאני שוכבת במיטה במחלקת יולדות ולא מסוגלת להרדם. אני חושבת על אמא של חצי, ועל אמא שלי ועל סבתא שלי, שלא הספיקה להיות איתי עכשיו ועל כל הנשים של המשפחה שבעולם הבא ומודה להן על ההשגחה

הפרטית ועל העזרה בלידה המהירה ויפה כל כך של השעועית שלנו.

שי-לי נולדה בבי"ח "העמק", עפולה בתאריך 13.9.05 בשעה 00:24 בשבוע 37+2 במשקל 2466

היא נקראת על שם שתי האמהות שלנו, כאשר מכל שם של אמא לקחנו שתי אותיות והפרדנו אותן במקף, כדי שישמרו עליה שתיהן כל החיים. היא הגיעה לעולם בצורה יפה יפה כל כך, לפני מי השפיר בהם בילתה 9 חודשים (מביא מזל) ואחרי המון המון חלומות וציפיות של ההורים שלה.והיא קטנה ויפה ומושלמת.

זה המקום גם להודות לקהילה המדהימה של פורום הריון ולידה שהיה עבורי מקור עידוד, נחמה ואינפורמציה חשוב ואהוב. תודה לסוזיל'ה שפרסמה את העדכונים עבורי בפורום ותמכה ועדיין תומכת ואהובה, תודה על כל האיחולים והבלונים.

לפעמים הדברים הכי טובים נמצאים ממש מתחת לאף שלנו, רק צריך ללמוד להסתכל שם. תודה תודה תודה, לא הייתי עוברת את זה בלעדיכן! מחכה בקוצר רוח להתפנות קצת ולחזור לקהילה באופן פעיל מחדש.

שליחת סיפור לידה