סיפור הלידה של אגם של מיכל

נתחיל בזה שמאז ומתמיד ידעתי שאני מעוניינת בלידה טבעית. כלומר בלי אפידורל. עוד הרבה לפני ההריון ועוד לפני שהייתי נשואה. החלום שלי היה ללדת בתוך מים, כמו שראיתי פעם בערוץ 8 שיש בחו"ל. חלום שהתפוגג בקורס הכנה ללידה, שם נאמר שלא רק שלידת מים יש רק באילת, אלא, שאפילו אם אסע עד אילת, אז במים אפשר לשהות רק בצירים, ואת הלידה עוברים על מיטה כמו בכל בית חולים אחר, מכיוון שמשרד הבריאות בארץ לא מאפשר ללדת במים.

עדיין רציתי לידה טבעית וללא אפידורל, זה כמובן מהחששות שלי, ובגלל שאני סובלת מהגב עוד מהילדות (עקמת קלה). חשש שהתגבר כשחבר לשעבר של חברה אמר שאשתו של חבר שלו נהייתה משותקת מהאפידורל. זה היה אמנם לפני מספר שנים, אך זה השאיר בי חותם לנצח. לגבי המים אמרתי טוב אז אפשר להיות בג'קוזי אם יש ואם אין אז במקלחת. שקלתי רבות אם לקחת תומכת לידה/דולה או לא. ידעתי שאין אפשרות כזו בכל בית חולים, ובמיוחד לא בבלינסון. התלבטתי רבות היכן ללדת. בעלי מאוד לחץ עליי ללדת בבלינסון, במיוחד מכיוון שאין לנו רכב והוא לא רצה שניסע רחוק מדי. עשיתי סקר בפורום וראיתי שהיו בנות שילדו שם והיו מרוצות, ואפילו ילדו בלידה טבעית.

בסופו של דבר הייתי מאושפזת שם בשבוע 33 עקב נפילה באמבטיה וראיתי שהצוות נחמד, ולכן החלטתי כן ללכת על בלינסון. ליתר ביטחון הצטיידתי במכתב מאורטופד, שמאשר שאני כן יכולה לקחת אפידורל אם ארצה. ידעתי שדולה לא תהיה לי, כי אפילו אם אומר שהיא חברה שלי (כמו שהמיילד שעשה לנו את הסיור הציע לי), אז לא אוכל גם להיעזר בה וגם שבעלי יהיה נוכח בלידה, כיוון שבבלינסון מותר רק מלווה אחד בו זמנית (לטענתם קיבלו טענות מאנשים שלא שומרים על צניעות היולדת. אופייני לעיר דתית כמו פתח תקווה).

מעולם לא תיארתי לעצמי כמה שהצירים יכולים להיות כואבים. חשבתי שאם אני לא סובלת כאבי מחזור אז לא ארגיש צירים – טעות! חשבתי שאם כל ההריון סבלתי כאבי ראש בלי לקחת כדור אז יהיה לי סף סבל גבוה גם בצירים – טעות! חשבתי שאם לא הרגשתי את הצירים שהיו לי עקב הנפילה לא ארגיש אותם גם בלידה – טעות! חשבתי שאם גיסתי בת מזל ולא מרגישה צירים גם לי יש סיכוי – טעות טעותטעות!!! אחרי הנפילה רציתי רק שיעזבו אותי בשקט אז חשבתי שגם בלידה ארצה להיות לבד ולא אזדקק למגע או לדולה – טעות טעות טעות טעות!!!!

התל"מ (תאריך לידה משוער) שלי היה 22.6.05, שבוע וחצי אחרי שבועות, ובדיוק ביום בו המזל מתחלף מתאומים לסרטן. רציתי ללדת אחרי שבועות ולפני התל"מ, רציתי שהבת שלי תהיה מזל תאומים (וסליחה מכל הסרטניות....), ורציתי ללדת במוצאי שבת או ביום ראשון, וכך אכן היה!

יום שישי 17.6.05, אחרי שעברנו את חג שבועות בשקט וחגגנו עם המשפחה, בבוקר החלטתי לנקות אבק, בעלי שטף את הבית ואמר – הכל כבר מוכן לתינוקת וצריך רק שהיא תגיע...עשינו רשימות, יש תיק לחדר לידה, והבית נקי (כמה ימים לפני זה אמרתי לו שחייבים לנקות לפני הלידה...). הייתי כבר בשבוע 40 (ליתר דיוק 39 + 2) וראיתי ששום דבר לא זז, חוץ ממשהו קצת שונה, שהתחלתי להרגיש את העוברית ממש ממש למטה, במקום האינטימי, וזה אפילו כאב כשניסיתי לשבת/ לקום/ לעשות פיפי... בכל זאת כבר הייתי מיואשת וחשבתי שאפילו אעבור את התל"מ. ביום חמישי סיימתי את העבודה, ראיתי שאין הרבה עבודה ושאני יכולה ללדת בשקט, ורציתי ללדת בסוף השבוע לפני שאתחיל שבוע עבודה חדש, אבל אחרי שאעבור את השבת בשקט. בסופו של דבר לא התחלתי שבוע עבודה אבל גם השבת לא עברה בשקט.

אותו יום שישי אני יושבת על המחשב גולשת להנאתי בפורום. חמותי מתקשרת לשאול אם יש "איזה שינוי" ולתת לי מספר טלפון של חברים שהם הלכו אליהם בלי הפלאפון, ש"אם יהיה משהו...." (הם היו הטרמפ שלנו לבית חולים). אני מתעצבנת וכותבת קיטור בפורום: http://www.ynet.co.il/home/1,,1340-239-12367124,00.html

אחרי הקיטורים ממשיכה לגלוש להנאתי עד שבעלי אומר – כדאי לך לישון מוקדם, שאם יהיה משהו באמצע הלילה, שלא תהיי עייפה. ואני אומרת – לא יהיה כלום באמצע הלילה!! כמה שטעיתי....

שעה 3 לפנות בוקר ברח לי פיפי בתחתונים. קמתי בהיסטריה לשירותים לבדוק אם יש לזה ריח של זרע. כאילו שאני זוכרת איזה ריח יש לזרע. בסוף החלטתי שזה רק פיפי וחזרתי לישון (היו לי הרבה בריחות שתן בהריון). אחרי חצי שעה פתאום תוקף אותי כאב כמו כאב מחזור, רק שהוא לא רק בבטן אלא גם בגב. ממשיך כמה דקות מפסיק וחוזר שוב. וזה לא היה מי יודע מה כואב (בינתיים). ממשיכה לשכב במיטה בלי להעיר את בעלי. חוץ מכמה פעמים טובות שקמתי לשירותים והפעם לא לפיפי. עד שבשבע בבוקר החלטתי כבר לקום. מסתובבת בבית כמו סהרורית בכל ציר. אחרי שעה בעלי קם, וטען שהפרעתי לו לישון. אמרתי לו שאני חושבת שיש לי צירים. הוא אומר – חושבת או יש באמת? אמרתי לו אתה צריך למדוד, תביא שעון. התחיל למדוד. לא היה הכי ממושמע פעם מדד רק זמן הציר, פעם רק רווחים, התרגזתי עליו והתחלתי למדוד בעצמי. ראיתי שיש צירים של דקה בערך כל 7 דקות. זכרתי שבקורס הכנה ללידה אמרו שיש צירים של דקה כל 5 דקות במשך שעה זה זמן מתאים לנסוע לבית חולים. בכל זאת אני רוצה למשוך בבית, ובעלי מחליט להתקשר להורים שלו שיהיו בהיכון, כשאני שוב מתעצבנת עליו ואומרת שלא יתקשר כל כך מוקדם. כמובן שאחרי זה הם התקשרו כל חצי שעה לשאול מה קורה. בסוף נכנעתי ונסענו לבית חולים (טעות!!). אמרתי לבעלי: אולי תכין לך סנדוויץ או משהו והוא – לא צריך (טעות!).

בסביבות השעה 11 בבוקר מגיעים לבית חולים, פוגשים חבר של אח של בעלי. גם אשתו הגיעה עם צירים (ושבוע לפני כן הם עוד נסעו לכינרת...) עושים בדיקת שתן, ממלאים טפסים, והולכים לעשות מוניטור. האחות שואלת כל כמה זמן הצירים אני אומרת בערך 5-10 דקות והיא אומרת "אה יש לך עוד זמן". נסחבים מחדר לחדר עם התיק הענק. החלטתי לא להפריד בין תיק חדר לידה לבין תיק האשפוז כי ממילא אין לנו רכב וצריך את הכל – טעות!! קשה להיסחב וגם כולם (אמא, חמות וכו') מציקים לי בעניין התיק. אני מתעקשת שאני צריכה אותו!! אבל הכי מבאס זה שבחדר לידה יותר קשה לתמרן עם תיק ענק (שבסוף לא השתמשתי בכלום מתוכו בחדר הלידה).

מוניטור זה בערך 20 דקות (למרות שהרבה פעמים האחות "שוכחת" ממך ואת יכולה להיות במוניטור גם שעתיים. כדאי לבקש מהבעל לקרוא לאחות אחרי חצי שעה ש"שתשחרר מהכבל"). בחורה צעירה ומאוד נחמדה בודקת אותי. חשבתי שהיא אחות בסוף התברר שהיא רופאה. וואי, איזו צעירה!! מסתכלת במוניטור "ישנוני קצת" היא אומרת על העוברית ומנסה להעיר אותה קצת בעזרת טפיחות של המכשיר על הבטן. מסיימים מוניטור והולכים לחדר בדיקה (שוב עם התיק). יש לך פתיחה של 2.5 ס"מ. אוף, איזו אכזבה!! תלכי לטייל תחזרי עוד שעה נעשה עוד מוניטור ואז נחליט אם את הולכת לחדר לידה או הביתה וחוזרת מחר.

הבדיקה לא נעימה בכלל, והיא מתנצלת שהיא מכאיבה לי ועושה עוד פעולה לא נעימה, "אני עוזרת לך" היא אומרת לי – "הוצאתי לך את הפקק הרירי". אפשר לראות? אני שואלת והיא מראה לי. נראה כמו מוגלה, אני אומרת. עכשיו, אם יהיה לך דימום כמו של סוף מחזור, זה בסדר (וכך באמת היה).ביקשתי מבעלי לרדת למטה לדשא לשבת באוויר. למה להיות במחנק שם? יורדים למטה (עם התיק הענק + מצלמה ומסרטה שבעלי התעקש להביא). בעלי יושב לפתור תשבצים. אני הולכת כמו סהרורית כי רק ההליכה עוזרת להקל על הצירים. חוזרים ועושים שוב מוניטור. ושוב הרופאה בודקת אותי. פתיחה של 3 את מיועדת לחדר לידה!! יש!! אמא שלי כל הזמן בטלפון אני מעדכנת אותה וכן את ההורים של בעלי שבינתיים נסעו קצת הביתה.

השעה בערך 15:00 בצהריים. המיילדת רוצה לעשות לי ספירת דם וכו', שואלת אם אני רוצה אפידורל ואני אומרת לה שלא. לכן היא אומרת לי: אם כך אין טעם שתיכנסי לחדר לידה. מוטב לך להסתובב עוד שעה, אבל תבואי בעוד חצי שעה להכיר את הצוות כי בדיוק מחליפים משמרת. את רוצה לשבת על כדור היא שואלת אותי ואני כן! בהתלהבות. טוב, היא אומרת, אבל כשתחזרי. ומציעה לי לנשום החוצה ולא פנימה ולחשוב חיובי, ולחשוב על שעה שאני רוצה ללדת בה, וטוענת שבעזרת הראש אשפיע על הגוף.

בעלי אומר, תחשבי שאת יולדת תוך שעה. ואני יודעת בליבי, שזה לא יכול להיות מציאותי ולכן לא מכוונת גם בראש לשעה הזאת. אחרי השקיעה את כבר אחרי זה אומרת לי המיילדת והולכת לדרכה. אנחנו מחכים קצת בלובי ומגיעים לפגוש את הצוות שהתחלף, לא מפגש מיוחד רק שלום, שמי כך וכך. יורדים שוב לדשא, וחוזרים כעבור שעתיים, ושוב מוניטור. האחות אומרת לי תמשיכי להסתובב ומתי שתרצי להיכנס לחדר לידה תגידי לנו, אבל לעשות מוניטור כל שעתיים. ואני בהלם: כאילו מה – אני מחליטה מתי להיכנס? וכמובן שמעדיפה להמשיך ולהסתובב. אני רעבה, אני אומרת לבעלי. שואלים את האחות אם מותר לי לאכול והיא אומרת שכן. יום שבת. בית חולים בלינסון. פתח תקווה עיר דתית. אין שום דבר פתוח! וגם המכונות לא עובדות. המכונה לא רוצה מטבע של 10 ₪ ואין לי מטבעות קטנים – טעות!!

פוגשים שוב את החבר שמיידע אותנו על תחנת דלק עם קיוסק פתוח. בעלי קופץ לשם וחוזר עם 2 בייגלה. זה ארוחת הצהריים שלנו (מזל שאכלנו בוקר בבית). חוזרים ועושים שוב מוניטור. בינתיים אמא שלי מגיעה וגם ההורים של בעלי חוזרים לבית החולים. עכשיו אני שוב בשכיבה והצירים כבר יותר כואבים. כאן עדיין מותר 2 מלווים, מזל. אמא שלי מלטפת לי את הראש (והיא לא מהאמהות שנותנות מגע פיזי בדרך כלל) ואין איך לתאר איך זה מרגיע את הצירים!! משחררים אותי מהמוניטור ואני מסתובבת כבר בלובי לא למטה.

השמש כבר שקעה לה. השעה כמעט 7 בערב. אמא שואלת את האחות אם מותר לי לאכול אומרים לה כן עכשיו כן תנצלי אחרי שנכנסים לחדר הלידה זה "כבלים". אמא מביאה לי פירות אני אוכלת וממשיכה להסתובב כמו סהרורית בלובי. אמא שואלת את לא רוצה להיכנס כבר לחדר ואני עונה לא! בחדר רק יתנו לי לשכב וזה הרבה יותר כואב בשכיבה! רוצה להסתובב! אמא שלי וחמותי מרכלות על זה שאני לא רוצה אפידורל. אמא שואלת אותי – את מרגישה את העובר? ואני לא, לא מרגישה כלום! גם לא כשאת שמה יד? לא! אולי אשתה שוקו מתוק אולי זה יעזור. אמא קונה לי שוקו מהמכונה (מסתבר שבקומת היולדות יש מכונה תקינה ). שותה שוקו. נו? עדיין לא מרגישה!! אמא לוחצת עליי להיכנס לחדר שיבדקו אותי. אני רצה בהיסטריה לאחות: לא מרגישה את העובר, אני אומרת לה!! והיא רגועה, כי עשו לי מוניטור לפני חצי שעה וחוץ מזה שבזמן צירים זה בסדר שלא מרגישים את העובר, היא אומרת לי, אבל כבר מכינים לי את החדר.

אני חולמת על כדור/מקלחת ואולי חוקן? בסוף כלום מזה לא היה. נכנסים לחדר ושוב מעצבנים אותי בעניין התיק. ואני מתעקשת שאני צריכה אותו. מחברים אותי למוניטור, אני רואה שהכל בסדר, נרגעת. מחברים לי עירוי נוזלים אפילו לא שמתי לב באיזה שלב. אני שוכבת והצירים ממש כואבים עכשיו. איפה חוקן, איפה מקלחת, איפה כדור. אין כלום. למה סחבתי את התיק אני לא יודעת. אמא שלי ובעלי מתחלפים ביניהם ורוב הזמן אפילו נמצאים שניהם, רוב האחיות מעלימות עין, במיוחד כי אני בלי אפידורל ומרחמות עליי, חוץ ממפלצת אחת שהקפידה. אמא ובעלי נותנים לי לשתות מים בכוס ואמא מנגבת לי את השפתיים עם גזה רטובה. אמא מלטפת לי את הראש ועושה לי מסאז' ברגליים, כי אמרתי לה שהרגליים כואבות לי מהשכיבה הממושכת. כשאמא יוצאת, ובעלי לבד, הוא די פסיבי. לא יודע מה לעשות. אני אומרת לו כמה פעמים: אתה לא רוצה להתחלף עם אמא? כי אני יודעת שאמא יותר עוזרת. אבל הוא לא רוצה להתחלף. אני מבקשת ממנו שילטף לי את הראש ולמזלי הוא משתף פעולה אך לא כל כך מבין.

האחיות נכנסות/ יוצאות/ מתחלפות: מה את רוצה? אפידורל, טשטוש? כלום, אני אומרת, והן בהלם – למה?? לא רוצה אני בשלי. טוב אם תרצי תגידי. הצירים מתחזקים ואני מתחילה לצעוק. האחיות שומעות את הצעקות ושוב באות לשאול אם אני לא רוצה אפידורל. לא אני בשלי. אמא חוזרת לחדר. אני רוצה פיפי אני אומרת לה. היא קוראת לאחות. רוצים להביא לי סיר. אני מבואסת כי חשבתי שיתנו לי לפחות לקום לשירותים, הרי לא הייתה לי ירידת מים ואין לי אפידורל. עד שאחת האחיות מושיעה אותי ואומרת בעצם היא בלי אפידורל, למה שלא תרד לשירותים. אני הולכת לשירותים בעלי מחזיק לי את העירוי. מנצלת את ההזדמנות נשארת כמה שיותר מחוץ למיטה, מנסה קצת להסתובב להקל על הצירים. יוצאת מהשירותים נכנסת שוב. לא רוצה להיפרד מהשירותים. יש לי נזילות, אני אומרת לאמא, ואמא אומרת לי: מיכל, זה לא נזילות של פיפי, זה דימום. אני נהיית היסטרית קוראת לאחות: יש לי דימום, אני אומרת לה. זה שום דבר זה בסדר היא מרגיעה.

מחזירים אותי לכבלים. חדר לידה מאוד יפה עם טלויזיה בכבלים אבל מי מסתכל בטלויזיה הארורה בזמן הצירים. אמא מנסה לדבר אתי על התוכנית בטלויזיה אני לא מגיבה. במקום לעודד אותי, שאני מתקדמת "את צריכה לקחת בחשבון שיש לך עוד כמה שעות", היא אומרת לי, ואני ממש מבואסת. השעה 10 בלילה. אני שומעת צרחה בחדר ליד. אשתו של החבר ילדה בוואקום. אוף, היא כבר אחרי והיא הגיעה עם פתיחה קטנה משלי. אבל זו לידה שנייה שלה והיא קיבלה גם זירוז וגם אפידורל. אבא שלי, שהגיע בינתיים, מחכה בחוץ, אמא שולחת אותו הביתה. יש לה עוד זמן, היא אומרת לו. לא הציעו לך לקחת זירוז? אמא שואלת לא אני עונה. שוב מתחלפת משמרת והאחות שמגיעה עכשיו ממש מנסה לדחוף לאפידורל. למה את לא רוצה? לא רוצה אני אומרת לה. חבל, תוכלי ליהנות מהלידה.

ליהנות מהלידה? בעלי שואל, כן, ליהנות, היא אומרת לו. ואני בשלי: לא רוצה. טוב, תחשבי תחשבי היא אומרת לי. בסדר, אחשוב, אני עונה - רק בשביל שהיא תרד ממני. היא יוצאת, בהמשך אני שוב צועקת, היא נכנסת ושואלת את בטוחה שאת לא רוצה אפידורל, לא, לא רוצה, אני עונה. טוב אנחנו יכולים לתת בכל שלב. בכל שלב? שואל בעלי. כן, בכל שלב, היא עונה ויוצאת. אני שומעת את האחיות מרכלות בחוץ שאני לא רוצה אפידורל, ושזה "נורא".

אמא ובעלי שוב ביחד בחדר. אולי תשכנעי אותה שתיקח אפידורל בעלי מבקש מאמא שלי, אני כבר באפיסת כוחות מהרהרת בליבי אולי כן אקח ושומעת מעל לראשי את אמא אומרת לבעלי, היא החליטה שהיא לא רוצה אז היא לא רוצה, אל תשגע אותה! אמא ממשיכה לעשות לי מסאז'ים ושוב יוצאת. בעלי נשאר אתי ואני כל הזמן מבקשת ממנו שילטף לי את הראש. אני צועקת בצירים והוא לא כל כך יודע איך "לאכול" את זה. אני שומעת את אמא מדברת לא יודעת עם מי והיא אומרת "כשמיכל מחליטה משהו אז היא מחליטה ועושה את זה עד הסוף". כשהיא כפי הנראה מתכוונת כמובן לאפידורל. ליתר דיוק לבלי אפידורל...

לא זוכרת באיזה שלב, אבל המשמרת התחלפה לה פעם שלישית .והגיעה המיילדת המקסימה רבקה שנשארה אתי עד הסוף. גם היא שואלת את לא רוצה אפידורל, אז אולי טשטוש? לא, לא רוצה כלום אני עונה. היא מלמדת אותי קצת נשימות ויוצאת, ואני נשארת עם בעלי. מדי פעם אמא נכנסת, ובסופו של דבר נשארתי רק עם בעלי שמנסה להמשיך ולהרגיע אותי. באיזשהוא שלב רבקה נכנסת לבדוק לי את הפתיחה. הצירים כל כך כואבים שאני בטוחה שיש לי פתיחה של לפחות 9. את מתקדמת יפה היא אומרת לי וזה מוסיף לי תקווה. פתיחה של 5 היא אומרת בהתלהבות! ואני כל כך מבואסת: מה, רק 5, כל הסבל הזה ורק 5?

רבקה מלמדת אותי עוד קצת נשימות, האחות היחידה שלמדה אותי נשימות ושבאמת עזרה לי. השעה חצות (אני יודעת רק לפי מכתב השחרור, כי לא הייתי בדיוק בהכרה באותו זמן), ופתאום אני מרגישה שיטפון אדיר יורד ממני. ירדו לי המים! אני צועקת לבעלי והוא קורא לאחות. איזה ריח זה עשה הוא אומר ואני לא מריחה כלום!! עד היום אני לא יודעת איזה ריח יש לזרע....זה ריח ממש חזק איזה סירחון, הוא חוזר ואומר, ואני לא מריחה כלום!! עכשיו את כבר ממש מתקדמת, רבקה אומרת, ואני מקווה בליבי, שאולי תוך חצי שעה זה יסתיים. רבקה יוצאת וחוזרת מספר פעמים. אני כבר ממש מותשת מהצירים. את בטוחה שאת לא רוצה כלום היא שואלת בפעם האחרונה ואני באפיסת כוחות אומרת – טוב, אולי טשטוש. טוב, נראה איך את מתקדמת, ואז נחליט, היא אומרת לי.

פתיחה של 9, זהו כבר ממש מתקדם. מתחילים צירי לחץ ורבקה ממשיכה ללמד אותי נשימות, שממש מקלות עליי. חבל שלא באת לכאן מהבוקר בעליאומר לה בהתלהבות כשהוא רואה זאת (מה שלא הבין זה שאמנם הנשימות שלמדה אולי הקלו עליי, אך יחד עם זאת צירי הלחץ באים בגלים עם הפסקות, ובהפסקות האלו יש הפסקה של הכאב). צירי הלחץ מרגישים כאילו שיש לי קקי, אני כל הזמן מרגישה שיוצא לי. אבל זה לא קקי, זה הלחץ של העובר. רבקה מודדת איפה הראש של העובר ממוקם ואת הפתיחה, את מתקדמת יפה היא אומרת לי. רבקה מסבירה לי איך ללחוץ, ואומרת לי ללחוץ רק בזמן ציר. קל להגיד קשה לבצע.

איך אפשר ללחוץ כשאומרים ולהפסיק כשאומרים, כשזה ממש רוצה לברוח כמו קקי שרוצה להשתחרר...(סליחה על הביטוי אני חייבת לתאר את מה שהרגשתי). רבקה פותחת את הידיות של המיטה תחזיקי כאן היא אומרת תלחצי, עכשיו תפסיקי, עכשיו תנשמי ככה, היא מדריכה אותי. כל הזמן הזה בעלי מסתכל מהצד (רבקה לא הרשתה לו להסתכל מקדימה). רבקה נכנסת ויוצאת מהחדר משהו כמו שש פעמים, כל פעם שואלת עכשיו יש ציר? אז תלחצי עכשיו. תפסיקי עכשיו. אני כבר ממש מתענה, כשהיא מחוץ לחדר אני מתאפקת לא ללחוץ אבל זה קשה ממש קשה כמו להתאפק מקקי אבל הרבה יותר קשה.

בזמן שאני לוחצת היא דוחפת את היד שלה לבדוק את מיקום הראש של העובר (ואולי גם את הפתיחה?) זה גם לא הכי נעים שבעולם. באיזשהוא שלב היא שואלתאת בעלי אתה רואה את השערות? כן הוא אומר לה ואני מתלהבת וחושבת שזה כבר הסוף...אבל זה עוד נמשך......אני לוחצת ולוחצת היא אומרת לא את לא לוחצת טוב עד שסוף סוף באחד הצירים היא אומרת לי יופי מצויין..עוד עוד ללחוץ היא מעודדת אותי עוד עוד עוד ואני בכוחותיי האחרונים ובגלל שהיא אמרה שעכשיו אני לוחצת טוב ממשיכה ללחוץ...כל הכבוד היא אומרת לי, אני חושבת שהראש אוטוטו בחוץ אבל זה עדיין לא נגמר! אני צריכה לגלח אותך, היא אומרת לי, ומגלחת אותי. ידעתי שהחתך יגיע (לא עשיתי עיסוי כי אני סובלת מפטרת). היא מבקשת מבעלי לעמוד בצד בזמן שהיא עושה את החתך, ולמרות הצירים אני מרגישה את החתך וזה ממש ממש כואב (גם את הזריקה שאחר כך ואת התפרים הרגשתי).

אחרי החתך אני מתבקשת להמשיך וללחוץ. יופי, מצוין, היא אומרת לי. איזו בובה יש לך, היא אומרת פתאום ואני חושבת שהיא רק רואה את הראש...כבר לא רציתי להיות אופטימית ולהתאכזב שוב אחרי כל האכזבות שהיו לי קודם....ופתאום, אופס, היא מניחה אותה עליי. פלא קטן שהיה בתוך הבטן שלי, ואני מחייכת חיוך רחב. בעלי חושב שכבר לא כואב לי, אבל זו שוב טעות, כל הגוף כואב לי אבל אני מוקסמת מהפלא ולא מפסיקה להסתכל עליה, וללטף אותה בזמן שבעלי עסוק בצילומים.

מה השעה, רבקה שואלת את בעלי. 2:11 דקות לפנות בוקר, בעלי משיב, ורבקה מציינת את שעת הלידה. רבקה חותכת את חבל הטבור, שמה את צמיד הזיהוי, נותנת לי גם לוודא שזו נקבה... ונותנת לבעלי להחזיק את הפלא. את יודעת שאנחנו לא אומרים מזל טוב עד שהשיליה לא יוצאת, היא אומרת. כן אני יודעת אני עונה, וממתינה לציר כואב, כי קראתי באיזה מקום שהצירים של השיליה כואבים יותר מהצירים של העובר. אבל לא. הציר לא נורא כל כך וזה גם די קצר, ואופס, השיליה בחוץ. השיליה שלמה? אני שואלת את רבקה, נראה שכן, היא אומרת לי. אפשר לראות את השיליה? אני שואלת והיא עושה את עצמה כלא שומעת, או שבאמת לא שמעה, כי הייתי כבר באפיסת כוחות. אני מוותרת ולא מתעקשת.

רבקה מטפלת בפלא שקילה וכו' הפלא שוקל 3.260 ק"ג, ובעלי עדיין עסוק בצילומים ועונה לפלאפון כשהפלא בידיו, ואני מתעצבנת עליו. את גיבורה, רבקה אומרת לי מספר פעמי,ם אות לזה שילדתי בלי אפידורל. תרצי להניק אותה? היא שואלת אותי. כן, אני עונה, למרות שבאותו רגע כל הגוף כואב לי והדבר האחרון שבא לי לעשות זה להניק. טוב, אז נביא לך אותה לחדר התאוששות, אומרת רבקה. עכשיו ילמדו אותך גם להניק, בעלי אומר, לא לא אלמד אותה עכשיו להניק, עונה רבקה, אבל מחר בבוקר יש אצלנו יועצת הנקה. מעבירים אותי לחדר התאוששות (שנראה ממש עלוב לעומת חדר הלידה), שם גם אמא הצטרפה אליי. יש לך בת גיבורה, רבקה, אומרת לאמא שלי. כן, אני יודעת, היא הפתיעה גם אותי, אמא עונה. מביאים לי את הפלא, אגם הקטנה. אני אמא ובעלי מוקסמים ממנה.....19.6.2005, שעה 2:11 לפני הבוקר של יום א', נולדה הפלא, אגם המקסימה, במשקל 3.260 ושינתה את החיים שלנו לחלוטין...

שליחת סיפור לידה