ספור הלידה של גאיה

כל כך מהר הוצאתי אותה שפשוט לא האמנתי
|
הדפס
|
שמור

זה התחיל ביום שבת ה-29.7.06 ב - 4 בבוקר...

גאיה


התעוררתי והלכתי לשירותים וראיתי שיש לי הפרשה מוגברת, אפילו חשבתי שאולי זה טפטוף של מי שפיר. הייתה לי הרגשה שזה הולך להיות היום וחזרתי למיטה, ניערתי את חצי קלות ואמרתי לו, הוא המהם איזה משהו "אה, יופי" מתוך שינה והחלטתי בינתיים לא להפריע לו, מי יודע אולי הוא יזדקק היום לקצת כוחות...

 

כמובן שלא הצלחתי להירדם ומידי פעם קמתי לבדוק מה קורה. באיזשהו שלב הופיעו גם כתמי דם קלושים יחד עם ההפרשה, וב-6 בערך התחילו גם קצת צירים כל 10 דקות בערך. החלטנו שבגלל הדימום כדאי שניסע לבדוק מה קורה, כי ההנחיה היא לנסוע להיבדק בכל מקרה של דימום. התקשרתי לאבא שלי שיבוא בשביל להיות עם ים והתחלתי לארגן דברים אחרונים בתיק, סנדביצ'ים, סידרתי את העריסה וכו'.

 

ים התעוררה לה בינתיים כרגיל עליזה ושמחה ושקעה בכרית שלה מול הטלוויזיה עם השוקו שלה, בלי לשים לב לזה שמשהו מתרחש סביבה.


אבא שלי הגיע ובסביבות 8 נפרדתי מים בהתרגשות, אמרתי לה "אימא הולכת להביא לך תינוקת" ונסענו לבית חולים.

הגענו, עשו לי מוניטור, צירים עדיין כל 10 דקות בערך, לא ממש סדירים... ופתיחה 2. הרופאה אמרה שבגלל הדימום כדאי שאני אשאר להתאשפז, כי אמנם זה יכול להיות (והגיוני) רק הפקק הרירי אבל גם יש את הסיכון שזו הפרדות שיליה ולכן לא כדאי לקחת סיכון. והיא מציעה אפילו לתת לי כבר זירוז וזהו. החלטתי שלא מתאים לי להתאשפז (וזירוז כמובן נראה לי מגוחך), כי הייתה לי הרגשה שהכל בסדר וגם אנחנו 10 דקות מבי"ח, וממש לא התאים לי להתייבש שם בשלב כזה מוקדם של הלידה וסתם להשאיר את ים בלעדינו... הרגשתי שאני ממש צריכה להיות איתה כמה שיותר לפני...

 

חתמתי שאני משתחררת על אחריותי והבטחתי לרופאה שאם הדימום ימשיך עוד שעתיים שלוש אני אחזור. חזרנו הביתה בערך ב-11, לשמחתה הרבה של ים, וכעבור שעתיים ראיתי שנמשך אותו דבר- ההפרשה עם הדימום, קלוש אמנם, אבל עדיין- דימום. החלטנו לחזור להתאשפז, והצירים היו כבר במרווחים של כל 7 דקות בערך.

 

ושוב... הגענו, עשיתי מוניטור, הפתיחה הייתה 3, והתאשפזתי. מאוד קיוויתי שיצא לי ללדת עם המיילדת שהייתה לי בלידה של ים ושאלתי מתי יש לה משמרת ואמרו לי שלמחרת ב-7 בבוקר. הלכנו למחלקה, ובחדר שבו שמו אותי היו שתי נשים עם הבעלים שלהם שישבו שם וראו טלוויזיה בקולי קולות ופיצחו גרעינים. ממש לא התחשק לנו להישאר אז אמרנו שנלך להסתובב קצת ברגל, לנסות לזרז את העניינים. הייתה שם גם אחות מעצבנת שניסתה להכריח אותי ללבוש את הכותונת של בי"ח ואמרה לי בזלזול שלא יעזור לי להסתובב ושזה רק יעייף אותי ולא יזרז כלום. אמרנו לה יפה שלום וירדנו למטה. היה ממש חם אז חצי הציע שנקפוץ עם האוטו למתחם שצמוד לבי"ח לשתות קפה. התחלנו לנסוע ואז שנינו מסתכלים אחד על השני וחיים אומר: "טוב, אולי ניסע כבר הביתה?" ואני ישר "קדימה!!" ...

 

חזרנו הביתה שוב לתדהמתו של אבא שלי (לא גילינו לו שהברזנו מהאשפוז שלא יכנס לויברציות, אמרנו לו ששחררו אותי שוב...) ממש היה לי דז'ה-וו לימי הנעורים והצבא שהייתי מבריזה משיעורים ומזייפת גימלים... העברנו בכיף את הזמן בבית עד 19:00, וחזרנו לבי"ח. כבר היה נעים בחוץ אז החלטנו שעכשיו נעשה טיול רגלי, והבטחנו לחזור עד 21:00 למוניטור. הלכנו למתחם והסתובבנו שם, קנינו לי ספר למקרה שאני אצטרך להעביר עוד הרבה זמן עד ללידה, וסה"כ הלכנו ברגל בערך שעה וחצי, שבמהלכן הצירים פתאום התקצרו לכל 3-4-5 דקות, ונהיו כבר בהחלט די כואבים.

הגענו ועשיתי מוניטור, וזה מדהים- איך שנשכבתי למוניטור הצירים ירדו לכל 10 דקות... ואחרי המוניטור ירדו לכל 15 דקות... אבל היו בהחלט כואבים. ב-23:00 בערך הייתי כבר ממש מיואשת, הייתי שפוכה מעייפות (הרי מ-4 בבוקר אני כבר ערה) וכל היו-יו הזה של הלוך חזור הביתה, הצירים שהתדירות שלהם ירדה והאי- ודאות עם הדימום המטופש הזה כבר ייאשו אותי לגמרי. על לישון לא היה מה לדבר כי הצירים כבר ממש כאבו.

 

בכיתי לחצי שכבר לא אכפת לי כלום, אני רוצה זירוז ואפידורל וזהו!!! שאלתי את הרופאה אם אפשר לתת זירוז והיא אמרה שבלילה לא נותנים אלא אם כן זה מקרה חירום. התקשרתי ליסמין  להתבכיין לה והיא העלתה את הרעיון שאני אקח פטידין לטשטוש כדי שאני אוכל לפחות לישון טוב עד הבוקר ואז יהיה לי כוח ללידה. נרתעתי מהרעיון כי אני ממש נגד כל חומר שהוא, ובמיוחד שזה משפיע על העובר- לא רציתי ששוגי תצא מסטולית ולא תוכל לינוק. הלכתי להתייעץ עם הרופאה בקשר לטשטוש והיא אמרה לי שזה משפיע רק ל-4 שעות, אז אם אני אלד רק בבוקר זה לא ישפיע על שוגי בלידה. היא אמרה לי שאני יכולה לחזור למחלקה ושם יתנו לי. ואז היא שאלה "רגע... בואי נבדוק אותך... מתי בפעם האחרונה בדקו לך פתיחה?" אז אמרתי לה שרק בצהרים, אז היא אמרה- "בואי, בואי נבדוק מה קורה". הפתיחה הייתה כבר 4 עם מחיקה 100% והיא אמרה לי שאני כבר תכף יולדת וכדאי שאכנס לחדר לידה עוד שעה בערך. קפצתי לי מהמיטה עליזה ושמחה וכל האנרגיות שבו אלי בבת אחת. רצתי להמתנה וקפצתי על חצי בשמחה "לא צריך טשטוש! לא צריך אפידורל! לא צריך כלווווווום!!!" 

 

החלטנו בשלב זה להיכנס למקלחת להעביר בכיף (יחסית... כמה שצירים יכולים להיות כיף...) את הצירים. זכרתי טוב מאוד כמה עזרה לי המקלחת בלידה של ים ולא התכוונתי לרגע לוותר על זה. והפעם אפילו מראש הבאתי גם לחיים בגד ים שישב איתי בכיף במקלחת. עשיתי חוקן ונכנסנו למקלחת. ישבנו לנו שם בערך שעה וחצי, וגם חצי עשה לעצמו מקלחת מרעננת. תוך כדי גם הצטלמנו בוידאו ופטפטנו וצחקנו לנו כאילו אנחנו מבלים באיזה ספא ולא במקלחת של מיון יולדות. רק כשהיה מגיע ציר הייתי רגע מתרכזת בו ונושכת את הצינור של הטוש או משהו. היו לי כבר ממש כמויות של הפרשה עם כתמי דם ואמרתי לחיים בתדהמה "מה זה הדבר הזה, אולי כדאי להגיד על זה למיילדות" אז חצי, שבעבר עבד ברפת עונה לי באדישות: "אה, נו,  זה כמו אצל הפרות כשמתחילה המלטה, זה בסדר...". אמרתי לו שזה ממש נחמד שהוא משווה אותי לפרה אבל שאולי בכל זאת כדאי שיקרא למישהי שתבדוק אותי. גם הרגשתי נוכחות מוזרה ונמוכה בתוך האגן (מוזר באמת... מיייייי זאת?)

 

באה מיילדת ובדקה אותי והפתיחה הייתה כבר 8!!!! יללה, נכנסים לחדר לידה!!

שאלתי אותה אם היא תיילד אותי והיא אמרה שכן, ולא ממש התלהבתי כי היא נראתה לי קצת קרירה (והיה לה גם ריח מסריח של סיגריות...) ולא ממש התחברתי אליה... ואז כשנכנסנו לחדר לידה פתאום באה מישהי אחרת והציגה את עצמה והן שאלו אם אכפת לי שהיא תיילד אותי. אמרתי בשמחה שממש לא, המיילדת השניה הייתה נראית מקסימה, כזו ג'ינג'ית חמודה ונמרצת, וגם שמעתי עליה דברים טובים.

 

חתמתי על טופס לידה טבעית וביקשתי עוד כמה דברים (גז צחוק כמובן, שלא יתנו זריקת פיטוצין אחרי הלידה ושישימו לשוגי משחת עיניים רק אחרי ההנקה הראשונה). עשיתי מוניטור והמיילדת עודדה אותי לחזור למקלחת ל-10 דקות להעביר קצת את הזמן והצירים. לא כל כך רציתי כי כבר ממש כאב לי, אבל הלכנו בכל זאת.

 

כשחזרנו כבר חיכתה לי המסכה של הגז צחוק וישר הסנפתי אותה. הפתיחה הייתה כבר מלאה. חיכינו עוד קצת ושאלתי "נו, מתי כבר אפשר ללחוץ??" אז המיילדת אמרה לי "סבלנות, כשהיא תחליט לצאת את כבר תרגישי". עוד ציר או שניים והיא הציעה שאני אסתובב לכריעה כדי לזרז אותה קצת, ואכן תוך כמה שניות פתאום –

 

הנה זה באאאאאא!!!! אני לוחצת!!!!! ותוך 10 דקות (3 צירים) היא הייתה בחוץ!!! כל כך מהר השפרצתי אותה החוצה שפשוט לא האמנתי!!!


השעה 2:02... יום ראשון ה- 30/7/06. גאיה שלנו, ברוכה הבאה לעולם ולמשפחה שלנו שכל כך חיכתה לך 9 חודשים!!! (+4 ימים...)


לא כל כך קטנה, 3.750, מיד קיבלה ציון 10 באפגר ומיד פקחה זוג עיניים סקרניות ובחנה בעניין את עולמה החדש ואת אימא ואבא שלה שלא הפסיקו לבכות מהתרגשות. יללה ציצי (ישר היא תפסה את העניין, כמו אחותה הזללנית), ועוד שעתיים בחדר לידה של ליטופים, צילומים, טלפונים ואס-אמ-אסים למשפחה ולחברים. א"כ לקחו אותה לתינוקיה ואותי ליולדות, וב-5:30 כבר רצתי לתינוקיה להביא אותה ולהניק אותה שוב.

 

בסביבות 7 החרידו אותנו שתי אזעקות (כן, כן, לא נעימה במיוחד המציאות העכשווית שלתוכה נולדת מתוקה שלי) וכל פעם רצנו בבהלה למסדרון. לאור זה, והעובדה שהמיקום של המחלקה הוא לא הכי בטוח (קומה הכי עליונה), ושנפלו יומיים קודם לכן טילים לא רחוק משם, החליטו באותו היום להוריד את כל המחלקה למטה ולשחרר כמה שיותר יולדות הביתה, מה שהקל עלי את השחרור באותו יום שתכננתי ממילא, מניסיוני הטוב עם זה מהלידה הקודמת. היה ממש בלאגן ועד הצהרים המחלקה פשוט התרוקנה לגמרי.

 

הגענו הביתה וחצי נסע להביא את ים מהגן... ואני חיכיתי כולי מתרגשת וחוששת לראות איך תהיה הפגישה הראשונה בין האחיות. ים הגיעה ושמחה מאוד לראות את אחותה החדשה ומיד רצה להביא לה את כלי האוכל של הבובות שלה ורצתה להאכיל אותה... וזהו... מתחילים החיים החדשים בתור אימא לשתיים ומשפחה של ארבעה!

 

שליחת סיפור לידה

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה