סיפור הלידה של עידית

לפני כשנה בדיוק נולדה עידית. עידית היא בתי הרביעית, ודווקא בלידה הרביעית רציתי מאד ללדת בצורה טבעית. לקח לי הריון שלם לחשוב על זה, ולהחליט שהפעם זה יהיה שונה, ללא אפידורל, בלי להיות מחוברת ומנוטרת, ללא יכולת לזוז מהמיטה.

 רציתי שהצירים יבואו באופן טבעי (מה שבלידות קודמות לא קרה) ולכן שתיתי הרבה תה פטל, שומר וכל מה שהמליצו לי שיוכל לגרום לצירים טבעיים. במסע החיפושים שלי באינטרנט אחר המקום האידאלי ללדת בו לידה טבעית בסמוך לביתי (גדרה) קראתי על בית חולים אסף הרופא ועל הגישה הפתוחה ללידה טבעית, על אפשרות לביות מלא, ועוד.

למעשה, סיפור הלידה הזה נועד בדיוק לאלה שמתלבטות ורוצות בלידה טבעית בבית חולים וחושבות על "אסף הרופא". אני פניתי לחדר הלידה לאחר 41 שבועות מלאים ללא צירים וללא סימנים ללידה.

נבדקתי במוניטור ולאחר שהסברתי שאני לא מעוניינת לסיים את ההריון בצורה לא טבעית נלחתי לביתי למספר ימים. לאחר מספר ימים שבתי לחדר הלידה למוניטור נוסף. על פי המוניטור (כך הסבירה לי רופאה צעירה) היתה האטה בפעימות הלב של העובר ולכן לא המליצו לי להמשיך את ההריון, אלא לזרז את הלידה ולסיים את ההריון עוד באותו היום. אני, שרציתי מאד ללדת טבעי, התאכזבתי מאד, אך הרופאה הסבירה לי שכל ההתערבות תהיה בקיעת הקרומים ושום דבר תרופתי. בלית ברירה (לאחר ויכוח קצר עם בעלי) הסכמתי.

מייד נשלחתי לחדר לידה, אחות השכיבה אותי במיטה ופתחה לי וריד (לאחר שפוצצה כמה בדרך). לאחר זמן מה נכנסו לחדר חבורת רופאים. ללא דיבורים מיותרים נגשו למלאכה ובגסות ואגרסיביות החלו לבקוע את הקרומים. לאחר כרבע שעה או אף פחות נכנסה לחדר חבורה אחרת של רופאים ואחיות ומבלי לשאול שאלות מיותרות החלו לדחוף אותי לכיוון המיטה ("צריך לשכב חמודה...") כאילו הייתי ילדה מפגרת, ומאחר שהתנגדתי בכוח רב סוף סוף הקשיבו לי... כן, כבר בקעו את הקרומים... לא צריך עוד פעם.

הרופאה שהיתה נחושה בדעתה לבצע זירוז לידה הסבירה לי בגסות שעבר זמן רב והמוניטור לא מראה צירים (עברה רק רבע שעה בקושי) ושאם לא אתן לה לבצע זירוז לידה היא תשחרר אותי על אחריותי ושאלך לבית חולים אחר. לבסוף לאחר התערבות של בעלי נתנה לי ארכה של מקסימום שעתיים לפתח צירים ואם לא...

החבורה עזבה את החדר. מיילדת צעירה וחביבה המליצה לי על עיסוי פטמות לייצור צירים ולעמוד וזה עבד. לא עברו עשר דקות וכבר התחילו צירים כ-ו-א-ב-י-ם ובדיוק אז חבורה חדשה של רופאים רופאות ואחיות. הצירים לא מרשימים אותם, לא שומעים דפיקות לב עובר, ובכלל זה לא עסק שאני לא במיטה. ככה אי אפשר לנטר את לב העובר. לאחר ויכוחים קשים מחליטים לעשות ניטור פנימי (לראש העובר) ואני, באפיסת כוחות ובייאוש מוחלט מהמקום, מהבעל שפותר סודוקו ולא עוזר, מסכימה.

מייד לאחר שהם עוזבים את החדר נכנסת המיילדת ומציעה לי להתקלח כדי לזרז את הצירים. שתי דקות במקלחת, לא זוכרת, אולי אפילו לא הספקתי לפתוח את הברז אני מרגישה לחץ עצום... תוך דקה אני במיטה בחצי שכיבה (שום מחאה שלי לא עזרה וקשה קשה להתמודד עם צירים כל כך כואבים וזה מקסימום הזווית שמאפשרים לי) בהדרכת מיילדת שנראית לא יותר מ-25 מיילדת אותי אחת עוד יותר צעירה ממנה.

אני עוד רק מספיקה להחזיק את התינוקת המקסימה לשנייה וכבר חותכים את חבל הטבור (אפילו לא עברו 30 שניות מהלידה) ותוך כדי כך היא מנחה את המיילדת הצעירה למשוך (כן, למשוך ולא לחכות לציר) את השיליה. הכאבים חזקים יותר מכל ציר ושוב אף אחד לא שומע ואף אחד גם לא מנסה להקשיב. השיליה יוצאת לא שלמה והמיילדות מנסות "לסדר" אותה בפאזל כדי שתיראה שלמה. לאחר כחצי שעה אולי פחות, מגיעה הרופאה שממש מחזיקה ממני שילדתי תוך חצי שעה מביקור האימים שערכה אצלי ואפילו זורקת איזה התנצלות קטנטונת.

בדיקה מהירה של השיליה מעלה כי חלק ממנה נשאר בפנים (מעניין למה) ומיד החדר מוצף ברופאים ואחיות (בערך 10 אנשים) וכולם בודקים את השיליה ומדברים ביניהם ומתעלמים ממני ואני רוצה להגיד להם שאני לא מרגישה טוב ושאני עומדת להתעלף אבל את אף אחד אני כנראה לא ממש מעניינת.... אפילו לא את בעלי ששומר על הקטנטונת ומצלם. ואז פתאום ניגשת אלי אחות ושואלת, אם עשו לי אפידורל, ובדיוק כשאני רוצה לענות היא מנסה להעביר אותי למיטה אחרת, ואז פרץ דם אדיר משפריץ על הרופא, שעומד מולי, וזה כמובן מה שהיה צריך כדי שישימו לב אלי...

מייד ממהרים לקרוא לרופא מרדים, שמגיע תוך שניות. רופא מקסים, שלא עוזב אותי לרגע אך גם לא לוקחים אותי לשום מקום, והדם ממשיך לזרום ולזרום ובהדרגה אני מאבדת את היכולת לדבר ושוקעת... אולי עברה שעה ואולי אף יותר עד שהועברתי לחדר ניתוח כדי להוציא את החתיכה שנותרה מהשיליה. בהתאוששות האחות טעתה, והכניסה אינפוזיה למקום לא נכון, וגם זה הקפיץ אותי וגרם לי לפירכוסים (כך גם התעוררתי מההרדמה) בקיצור, לא ממש משאת נפשי ולא מה שתכננתי.

נזקקתי לארבע מנות דם עד ששוחררתי לבסוף, לאחר שבוע אישפוז עם המוגלובין נמוך מאד (התעקשתי להשתחרר). גם במחלקת יולדות לא קיבלתי את מה שביקשתי - לא ביות מלא ואף לא ביות חלקי. רק ביום האחרון, בהתערבות הרופאה, שממש התחננה שאשאר עוד קצת בהשגחה, קיבלתי חדר נפרד, לי ולבתי, דבר ששיגע את האחיות במחלקה וממש עצבן אותן.

לסיכום, בית חולים לא מומלץ בכלל לכל מי שמעוניינת שיתנו לה פרטיות ורוצה שלווה בלידה. אני כמעט ולא יצאתי משם בחיים.

לשליחת סיפורי לידה