סיפור הלידה של לירון

מאת: יפית

הכל התחיל ביום ראשון, 3.9.06. לא הרגשתי טוב. בגלל חשש לרעלת הריון מדדנו כל הזמן לחץ דם  וכשהוא הגיע ל 150/100, עלינו למיון יולדות בבי"ח כרמל בחיפה. בדיקות, זריקות, מדידות ואז הרופא הודיע "את נשארת, מיילדים אותך!!!"

נורא נבהלתי, מה?? מיילדים??  אבל אני לא מוכנה... את הכל קניתי אבל עוד לא הכנתי את עצמי...  ומה עם החצי?? הוא מוכן??  אז ביקשתי דחייה בכמה ימים. לא אישרו לי.  אז נשארתי....  מפחיד.  השאירו אותי לאשפוז ביחידה להריון בסיכון ואמרו לי שבשעה 10 בלילה יעשו לי זירוז עם בלון ובבוקר כנראה שגם עם פיטוצין. אני והחצי נכנסנו למחלקה והלכנו לישון כדי לאגור כוחות. הבעיה היא שלא נתנו לנו לישון. כל שעה מדדו לי לחץ דם ובשעה 22:00 הוביל אותי החצי ברוב כבוד והדר למיון נשים להחדרת הבלון!!!  שמו בלון שלא עזר. אחרי חצי שעה הבלון התפוצץ ונפלט החוצה.

בישיבה דחופה של הרופאים הוחלט כי כל עוד לחץ הדם יציב, אפשר לחכות לבוקר ואז יתנו לי זירוז ישר עם פיטוצין. בינתיים הייתה פתיחה של סנטימטר כבר שבוע, אז הרופא חייך, קרץ ואמר "לא נראה לי שמשהו יזוז גם ככה", ושלחו אותי לישון בחדרי הצירים (מדוגמים ביותר- מומלץ בחום למי שמתכננת לידה בכרמל). 

בינתיים המיילדת אמרה לחצי שכדאי שילך הביתה לישון ולאגור כוחות כי מחר יהיה יום קשה. גם אותי שלחו לישון. ב02:00 הלכתי לישון ואז...  כאילו משום מקום...  בשעה 02:30 פתחתי את העיניים והרגשתי ציר ארוךךךךךךךך  כואבבבבבבבבב... 

אז אמרתי: טוב, נתחיל לתזמן.. אבל למי היה זמן לתזמן??? כל 5 דקות ציר של דקה.  החלטתי לא להעיר את החצי עד שתהיה התקדמות מסוימת. אני עם צירים כואבים ומרחמת על חצי ונותנת לו לישון טוב..  נו, ראיתן איזו אישה טובה אני?  בשעה 4 בבוקר בדקו אם יש התקדמות בפתיחה ויש פתיחה של 5 ס"מ. "מה? כ"כ מהר?" שואלת המיילדת, "כן" עניתי לה "כואב לי אז אני מזרזת עניינים..."  בשעה 6 בבוקר בודקים שוב פתיחה ויש פתיחה מלאה!!  אימא'לה!!  בעצם, לא הספקתי להתקשר לאמא... רק לחצי...  כואב לי...  שייצא כבר.  "בוא מהר!!!  מכניסים אותי לחדר לידה!!" צעקתי לו בטלפון וניתקתי..  אני לא יכולה יותר לעמוד בכאבים האלה... איך הוא עזב אותי ככה לבד?? איפה אמא שלי??  דיייייייי!!!!!!! 

07:00, צירים כואבים. אני לא יכולה יותר. לחץ הדם עומד על 170/120 וכולם בלחץ... מיילדת, שני רופאים, שתי אחיות ומתלמדת אחת. כ"כ הרבה אנשים ולי כ"כ כואב...  ואז החצי מציץ פנימה "מאמי, הגעתי".... "תעופו כולם החוצה!!!  לא רוצה פה אף אחד!!!  תלכו מכאן!!!" צעקתי על כולם...  "גם אני?" שאל החצי, "כן, כולם!!!" אז כולם יצאו. חוץ מהמיילדת. "אפרת!" צעקתי לה "עופי מפה עכשיו!!  גם את!!"  אז היא עפה...  נשארתי לבד כמעט חצי שעה. כל ציר דחפתי החוצה. כל כמה דקות אפרת הציצה פנימה לראות אם הכל בסדר. מה בסדר, מה???  כואב לי!! כלום לא בסדר!!! אפרת  הבינה ונתנה לי את הזמן שלי, בדקה מהר מה העניינים ויצאה.

07:30.  "אפרת!!!! בואי לפה עכשיו!!"  אז היא באה, בדקה שוב ואמרה לי "הנה, הוא מגיע.. אוטוטו זה נגמר".  ביקשתי שחצי יכנס ואפילו נתתי אישור לאחות להיכנס ולעזור.  אבל אז נגמר לי הכוח.. רציתי רק לישון, הייתי כ"כ עייפה...  "יפית, זה תיכף נגמר, הנה הוא מגיע!!!  תלחצי!!!" אני לוחצת...  זה כל כך כואב... "אפרת... אני רוצה אפידורל, טשטוש, קוקטייל... ואת הכל ביחד..  כואב לי נורא..." אפרת ליטפה לי את המצח עם מטלית לחה ואמרה לי" עוד כמה דקות הוא בחוץ..  רק עוד קצת.."  שכבתי שם וחשבתי לעצמי: מה פתאום החלטתי על לידה טבעית? אני?! איך עשיתי את זה לעצמי? אני לא יכולה יותר..

בינתיים, מציץ רופא בדלת ושואל את המיילדת "נו, איפה הזירוז שהזמנתן אתמול? היא לא בחדר.." אפרת מסתכלת עליו וצוחקת "היא תיכף יולדת כאן, איזה זירוז?!" 

08:10 זהו. אני רוצה לישון. אין לי כוח. כואב לי ואני לא יכולה יותר לדחוף. ואז, הרגשתי אותו. הילד שלי ביקש ממני לצאת. הרגשתי אותו דוחף, הרגשתי את הראש שלו יורד. אני לוחצת חזק, זה כואב נורא אבל אני לא מפסיקה. חיכיתי לו כל כך הרבה והנה הוא כבר פה. אני רוצה לראות אותו, אני כל כך רוצה להחזיק אותו בידיים. לחבק אותו.

08:23 "הנה יפית, עוד לחיצה קטנה והוא בחוץ" אפרת אומרת לי. האחות מנגבת לי את המצח ואני רואה את החצי עומד לידי במבט פעור. "תפסיקי ללחוץ, תנשמי" אני לא לוחצת ואז אני מרגישה אותו, את הבן שלי. אפרת מושכת אותו החוצה, איזה שחרור...  היא שמה אותו עלי... 

הייתן מאמינות??? הבן שלי, שגדל בתוכי תשעה חודשים, שכל יום ליטפתי את הבטן וסיפרתי לו כמה אני מחכה, שוכב עלי עכשיו.  הוא בוכה ואני מחבקת אותו ומנשקת. חצי לידי, מנשק  את שנינו. לא אכפת לנו כלום. אנחנו בחדר לידה, הרופאים משתוללים סביבי, המולה, אבל לנו לא אכפת, אנחנו משפחה. האחות לקחה אותו והודיעה 2.900, מה? כ"כ קטן? "תחזירו לי אותו" אני מבקשת.

כמה שניות עברו והוא שוב עלי. הבן שלי. "נו" אומרת אפרת "איך את מרגישה?" אני מסתכלת על הבטן שלי, עכשיו התינוק שלי מונח עליה ולא בתוכה "הייתי עושה את זה שוב ושוב" אני אומרת לה. ובאמת, אני מוכנה לחוות את הרגע הזה שוב ושוב במהלך חיי. הכאב, הסבל, הבכי אבל דבר לא ישתווה לכך שאני אמא, שזה כבר לא אני וחצי לבד. עכשיו אנחנו משפחה. דבר לא ירגיש כמו התחושה של להרגיש אותו בפעם הראשונה, להריח אותו, החיבוק הראשון, הנשיקה הראשונה. 

זהו, זה נגמר. יצאנו מחדר לידה. אני במיטה עם התינוק עלי, חצי לידי. אנחנו כ"כ מאושרים. יש לנו  ילד. לא להאמין... זה הנסיך שלנו. הסתכלנו זה על זו, מעולם לא ראיתי את החצי כל כך מאושר. אני מעולם לא הייתי כל כך מאושרת. לירון שלי.. הבן שלי..  תודה שהבאת אור לחיינו. אני לא יכולה לתאר את אהבתי אליך. אתה האושר שלי, השמחה שלי. חיכיתי לך ועכשיו אתה פה. מי ייתן וכל חייך תהיה מאושר ושמח. אני אעשה את הכל כדי שתקום עם חיוך בבוקר ותירדם עם חיוך בלילה. שחייך יהיו מלאי אהבה כמו שמילאת באהבה את חיינו. לירון שלי, אני אוהבת אותך. יותר מהכול. 

שליחת סיפור לידה