סיפור הלידה של יונתן

אני כבר הייתי מוכנה. הדולה שלי גם הייתה מוכנה. בשבוע 39 שלי הדולה שלי נסעה לדרום ואמרה לי שהיא תהיה שם לסופשבוע ואם קורה משהו הכי קטן שאני אזעיק אותה.

משום מה הייתה לי הרגשה שדווקא בשבוע הזה זה לא יקרה ואמרתי לה: "תבלי טוב, נראה לי שאת יכולה להיות רגועה, וכך היה. הייתי כבר בשבוע 41. הרגשתי מאוד כבדה וכל יום קיבלתי טלפון מהאמהות הפולניות גם מהצד שלי וגם מהצד של בן זוגי. "נו, משהו מתקדם? נו את מרגישה כבר משהו?" וכל יום הייתה לי את אותה תשובה. "טוב לו בפנים, הוא כבר ידע מתי לצאת... הוא יצא מתי שנכון לו ומתי שהוא יהיה מוכן."

הייתי הולכת לתל-השומר כל יומיים, לראות אם הכול בסדר. כאשר בדקו אותי בשבוע ה-40 להערכת משקל בתל-השומר, פתאום אמרו לי שהעובר שוקל פחות ממה שהוא שקל בהערכת משקל קודמת. לא האמנתי.

האינסטינקטים האימהיים שלי ישר פעלו – הרגשתי שזה לא יכול להיות. כבר דיברו איתי על זירוז, על זה שאני נשארת בביה"ח, החלטתי שפה אני לא מוותרת ולא נותנת שיעשו זירוז כל- כך מהר.

ביקשתי עוד חוות דעת והפעם מרופא. ובאמת, שלחו אותי לרופא לבדיקה חוזרת ובהערכת משקל הוא אמר שהוא לא מבין מה הבעיה. העובר גדל מהערכת משקל קודמת, וכרגע הוא שוקל 3.150. שמחתי, והרגשתי שטוב שלא ויתרתי בכזאת קלות, וכבר אני צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלי. בכל זאת, הגעתי לשבוע 41 ועדיין אין שום סימנים אין שום צירים. בביה"ח אמרו לי שאם אני אגיע לשבוע 42 יצטרכו לעשות לי בכל מקרה זירוז. פה נכנסתי כבר ללחץ. הדבר האחרון שרציתי זה זירוז.

דיברתי עם הדולה שלי והחלטנו לעשות דיקור. ביום שישי ה-26.5.06 הלכתי לדולה אחה"צ, ועשינו דיקור ודמיון מודרך. היה מדהים!!! יממה לאחר הדיקור התחלתי להרגיש צירים קטנים. הלכנו אני ובן זוגי לטייל על מנת לזרז אותם. בערב החלטנו שנוסעים לביה"ח. למרות שדיברנו עם הדולה והיא אמרה לנו שזה שלב מוקדם מידיי, במיוחד שהצירים הם כל 10 דקות ולא סדירים.

בכל זאת, רצינו לוודא ולראות באיזו פתיחה אני ואולי זה יתקדם יותר מהר עד שאני אגיע לביה"ח. הגענו לביה"ח, בדקו לי פתיחה ואמרו לי ס"מ וחצי. שאלו אותי אם אני רוצה להסתובב בביה"ח או לחזור הביתה. כמובן שהעדפתי לחזור הביתה. הגענו הביתה ב-11 בלילה והייתי גמורה מעייפות, נכנסתי למיטה ופשוט לא יכולתי לישון!!! הצירים התגברו, והצלחתי להירדם רק בין ציר אחד לשני. כל הלילה הייתי ערה.

בבוקר, בן זוגי, העצמאי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת לעבודה לשעתיים. כמעט ונשכתי אותו בזמן הצירים. הוא הבין שהנה זה קורה. אני עומדת ללדת. כמובן, שכל הזמן הזה עדכנו את הדולה שלי מה קורה. בבוקר, שכבתי, לא יכולתי לזוז. ואני סופרת את הצירים והם עדיין לא סדירים ואני מתפתלת מכאבים. בן זוגי מתקשר לדולה ואומר לה שהצירים עדיין לא סדירים. ואז היא הציעה לו שנתחיל להסתובב ושאקום מהמיטה. איך שקמתי מהמיטה והתחלנו לספור גילינו שיש לי ציר כל דקה. הלכתי לשירותים וראיתי שיש לי דם. דיברנו עם הדולה תוך כדי התהליך ואני כבר הבנתי שאני כבר מתחילה לידה.

הדולה אמרה לנו לנסוע ישר לביה"ח והיא תפגוש אותנו שם, כמובן שדווקא אז בחרנו את הדרך הכי ארוכה כדי להגיע לתל השומר והכל היה נראה לי כמו נצח. הגענו לתל השומר ובקבלה אמרתי לאח שהיה במשמרת, שאני מרגישה שעוד שנייה אני יולדת. הוא שאל אותי איזו לידה זאת וכשאמרתי ראשונה, הוא אמר לי שיקח לי עוד הרבה זמן.

בינתיים אני צריכה ללכת לשירותים ולטבול את הסטיק. לאחר שיצאתי עם הסטיק, הבין האח שבאמת אני בתהליך של לידה, וישר שלח אותי לעשות מוניטור. כשהאחות הגיעה ובדקה את הפתיחה, ואז אמרה לשמחתנו, שאני בפתיחה של שמונה ס"מ ולכן אני אלד ללא אפידורל, וישר אני הולכת לחדר לידה. הגעתי לחדר עם כל הדברים שהכנתי, מוזיקה, שמן, נרות, בן זוגי הכין אווירה הכי נעימה שיכולה להיות בחדר לידה. ישר נלקחתי לטוש לרכך את הכאב בגב,עם זרם המים. ובאמת זה עזר. המיילדת הגיעה ובדקה אותי שוב וראתה שאני כבר בפתיחה מלאה. לקחו אותי מהטוש אל תוך החדר אמרו לי להיות בעמידת 6 ועיסו לי את הגב כל אחד בתורו, בן זוגי, האסיסטנטית של המיילדת, הדולה, שמו לי מגבות חמות על הגב (מאוד חשוב ומקל על הכאב). אח"כ העבירו אותי למיטה ואמרו לי להיתלות עליה. בקיצור, הייתה לי חווית לידה טבעית לחלוטין, עם מיילדת מדהימה, שכל הזמן עשתה את הדברים שהכי אפשר לעשות על מנת שהיא תהיה טבעית, ללא קרעים, בקיצור - לאחר כמה צירי לחץ ועייפות מצטברת, (שגם שם הצלחתי לנמנם בין ציר לציר) יצא הראש של יונתן, ואיך שיצא הראש הוא התחיל לבכות....

זאת הייתה התרגשות... שאלו אותי אם אני רוצה להרגיש את הראש, אך באותו רגע לא יכולתי רק רציתי שיצא החוצה. ואז בדחיפה האחרונה מצאתי את עצמי, שאני, עדינת נפש שבקושי יודעת להרים קול ,בטח לא לצווח, והנה אני צורחת שאני נקרעת.... ותוך שניות הוא יצא... הביאו אותו אלי והוא הסתכל עלי בעיניים הכחולות הגדולות שלו... ופשוט בהה... אושר גדול. לא האמנתי שזה נגמר כל כך מהר. תוך 3 שעות מהרגע שנכנסנו לחדר לידה יונתן היה בחוץ. משקל 3.350 תאריך  28.5.06.

שליחת סיפור לידה