לידה מהחלומות

באחד מחודשי ההריון המוקדמים שלי, נכנסתי בארשת חג אל חנות מוצרי טבע על מנת לרכוש שמן למניעת סימני מתיחה. בניסיון לשווק את השמן, המוכרת הסבירה שהוא מתאים גם לשימוש כשמן למסאז'ים להקלה על הצירים בלידה. באותו רגע הדבר היחיד שעבר לי בראש היה – מה? אני?? ללדת?!? לא... אני אמנם בהריון, אבל אף אחד לא דיבר פה על ללדת...!

בינתיים השבועות עברו וגיליתי שאני פשוט כל כך אוהבת להיות בהריון. פתאום הגוף שלי והתינוקת שגדלה בו הפכו בשבילי להיות חגיגה של נפלאות הטבע. מתישהו בחודש החמישי הרגשתי גם בשלה להתחיל בכל זאת לחשוב על הלידה. התחלתי לקרוא המון, לברר, ובעיקר לחשוב עם עצמי. לאט לאט התגבשה בי ההרגשה שאולי אולי, הייתי רוצה לשאוף ללדת בלידה טבעית.

משיחות עם נשים שונות שילדו לידה טבעית הבנתי שמה שידעתי כל חיי על לידות, שזה משהו לא נעים וכואב מאוד שחייבים לעבור אותו איכשהו, הוא רק גישה אחת ללידה. בעצם, לידה יכולה גם להיות חוויה עוצמתית ומעצימה, שאיננה בהכרח שלילית, על אף היותה כואבת. התחלתי להרגיש שהייתי רוצה שהגוף שלי יחד עם התינוקת שלי יובילו את התהליך, ולא הצוות הרפואי, ושזה יכול להיות סיום מתאים להריון נפלא והתחלה מקסימה לחייה של הבת שלי באויר העולם. יצאתי למסע הכנה של עצמי לקראת הלידה באספקט הפיזי, המנטאלי והרגשי: מצאנו את מאיה הדולה שתלווה אותנו בהריון ובלידה, ביררנו על מרכזי לידה טבעיים בבתי חולים, קראתי סיפורי לידה, רשמתי פחדים ודאגות במחברת מיוחדת, עשיתי תרגילי הרפיה של דמיון מודרך, עשיתי התעמלות, אימנתי את שרירי רצפת האגן, הכנתי את הפרינאום, שוחחתי על הלידה הממשמשת עם בן זוגי ועוד ועוד. ובינתיים הכל בסוד – השתדלתי לא לשתף אף אחד בשאיפה שלי ללידה טבעית, שלא ארגיש שלא עמדתי בציפיות אם לבסוף אחליט לבקש אפידורל.

ביום שישי בתחילת שבוע 38 היה לי תור ביקורת אצל הרופא. אופס – העוברית נראית לו קטנה. הוא רוצה לראות אותנו שוב ביום ראשון למוניטור ולהערכת משקל, וכדאי שנתחיל להתכונן לאפשרות שיהיה צורך לזרז לידה ולהוציא אותה, כי אולי היא כבר לא מקבלת כל מה שהיא צריכה ברחם שלי. אני כמובן יצאתי נסערת – זירוז? אוף, לא רוצה... אז מה אם היא קטנה, גם אני יצאתי רק 2.5 קילו... ומה עם לידה טבעית? בכל זאת החלטנו אני ובן זוגי לשמור על אופטימיות, לפחות עד יום ראשון, ויצאנו למסע קניות בחנויות תינוקות לשיפור המצברוח. כל הסופשבוע שיננתי לעצמי מנטרה – '2.5 קילו, 2.5 קילו, שבהערכה תצא לפחות 2.5 קילו...'

יום ראשון מגיע. אכן – 2.5 קילו בהערכת המשקל! בדיוק באחוזון 5, הקצה התחתון של הסקאלה! ומעניין שאפילו לא ידעתי שזה הגבול התחתון... בגלל שהיא בכל זאת בתוך הסקאלה, ובגלל שהמוניטור יצא פיקס, הרופא הסכים שנמשיך במעקב צמוד ונחכה בינתיים. אנחנו היינו מאושרים כמובן ובן זוגי אמר – יש לי תחושה שהיא תיוולד ביום שישי הקרוב. ולמרות שבראש רציתי שתצא מהר, כדי שלא יהיה צורך לזרז אותה, עניתי לו מיד – תפסיק להלחיץ!! במהלך השבוע השתדלתי לסגור עניינים בעבודה, לעשות סידורים אחרונים בבית, וגם הלכתי למאיה הדולה לדיקור סיני על מנת לנסות לשכנע את הגוף ללדת.

יום חמישי ב-1:00 בלילה, אני נכנסת למיטה לישון. רגע לפני שאני נרדמת, פתאום – תחושה של פאק!! כמו בקיעה בתוך הבטן. אני רצה לשירותים ולא מאמינה - יורדים לי המים! בלב מפרפר מהתרגשות אני מתקשרת למאיה לעדכן אותה. מאיה אומרת – 'זה נפלא. אבל יכול לקחת עוד לא מעט זמן עד שיהיו צירים משמעותיים, אז בואו נחכה קצת ונהיה בקשר טלפוני ואם לא יתפתח כלום אז בכל מקרה ניסע לבית החולים על הבוקר. תנסו לישון בינתיים ותתקשרו אלי אם יהיו צירים כל 10 דקות'.

במקום ללכת לישון, בן זוגי ואני מחליטים לעשות הכנה לקראת הלידה. בתור מאמן אישי, הוא מנוסה בכלים של הכנה לקראת אירוע חשוב, ולכן בין ציר אחד למשנהו אנחנו משתמשים בכלים אלו על מנת להתכונן ללידה. הוא שואל אותי – איזה מין אדם את בוחרת להיות באירוע הזה של הלידה? ואני עונה שאני בוחרת להיות מישהי אופטימית, רגועה וזורמת.

די מהר הצירים הופכים להיות קצרים, אבל כואבים, ומגיעים כל 10 דקות. מתקשרים למאיה, והיא אומרת – 'מעולה. תתקשרו אלי כשהצירים יהיו באורך דקה ויגיעו כל 5 דקות'. אני מסתובבת בבית, עושה תנועות אגן ומקלה על הכאב עם כרית חימום בגב. לשניה מתגנבת למוחי מחשבה – אם זה ככה כואב כבר בשלב הזה כשאני עוד בבית, אז אני בטוחה שאני לא רוצה לקחת אפידורל?... אבל בציר הבא אני כבר שוכחת מה חשבתי, ובמקום זה מתרכזת בנשימות, בתנועות, ובמסאז' שבן זוגי עושה לי עם השמן למניעת סימני מתיחה (אותו אחד מתחילת הסיפור..).

מדי פעם יש לי ציר ממש חזק שלאחריו אני רצה לשירותים להקיא. אני חושבת לעצמי שאיזה מזל שחטפתי פעמיים וירוס בטן במהלך ההריון והתאמנתי הרבה בלהקיא – אחרת בטח הייתי עכשיו נורא מבוהלת. בן זוגי מתזמן את הצירים ואומר לי שהם כבר בתדירות של כל 4 דקות, אבל עדיין קצרים. נשמע לי נורא מוזר שהם כל כך תדירים. אולי אני מתבלבלת? אולי אני לא מבינה מה זה בכלל ציר? ואז מגיעים כמה צירים כל 3 דקות לאורך 20 שניות. וכמה צירים לאורך 30 שניות, וכמה לאורך 40. בן  זוגי אומר– אנחנו צריכים לנסוע. ואני אומרת – מה, אתה בטוח? איך זה יתכן שכל כך מהר?

5:00 בבוקר, בהתייעצות עם מאיה אנחנו יוצאים מתל-אביב לכוון נתניה לבית החולים לניאדו. הדרך ארוכה, אבל תודה לאל שאין פקקים בשעה הזאת. אני מעבירה את הנסיעה על ארבע במושב האחורי, עושה קולות של עיזים. אני מבקשת מבן זוגי – 'בבקשה תאט כשיש ציר!' ולמה יש לי תחושה שהוא דווקא מאיץ? כשאנחנו סוף סוף מגיעים לחניה של בית החולים, אני אומרת לו – 'ציר!! תעצור! אני יורדת!' הוא אומר – 'שנייה, אני נכנס לחניה'. אותי זה לא מעניין, ואני פותחת את הדלת כשהוא עוד בנסיעה ויוצאת החוצה לקבל את הציר בעמידה.

בבית החולים אני מאושרת לפגוש את מאיה במיון נשים. בזמן המוניטור כשחייבים לשבת בלי לזוז היא נושמת נשימות עמוקות יחד איתי. אני מגלה שאם אני מסתכלת לה בעיניים עד שהציר עובר, אז זה מאוד עוזר. איכשהו, אני בכלל לא פוחדת. ברקע אני שומעת את מאיה והמיילדת מדברות ביניהן ואומרות שיש לי כבר פתיחה של 4 ושהצירים חזקים. אני חושבת לעצמי – וואי, באמת? צירים חזקים? כואב לאללה, אבל אני עומדת בזה! בין ציר לציר אני כל-כך עייפה. לא ישנתי כל הלילה... מאיה מבטיחה שעוד מעט זה יגמר ואני אוכל לישון. באותו הרגע, זה הדבר שהכי רציתי. המוניטור תקין וב-6:30 שלושתנו נכנסים בארשת כבוד למרכז הלידה הטבעית.

הצירים שלי תדירים, ואני מקבלת אותם בסיבובי אגן ובתנועות ראש של סטיבי וונדר (ומזל שאני עדיין מצחיקה את עצמי). נכנסים גם למקלחת ומישהו (זה בן זוגי? זו מאיה? זו המיילדת?) עושה לי מסאז' עם זרם המים בגב התחתון. לא נעים להגיד, אבל אני מרגישה שהתינוקת שלי אוטוטו יוצאת החוצה דרך הטוסיק. המיילדת אומרת שיש כבר פתיחה מלאה, בואי למיטה, וכשאת מרגישה צורך - תרגישי חופשי ללחוץ. מה? כבר??? איך זה הגיע כל כך מהר? רגע, תנו שנייה לעכל... התינוקת כבר בפתח ואני צורחת מלוא הגרון. לחיצה אחת והמיילדת אומרת שהיא רואה כבר את הראש. אני שואלת אם יש לה שערות. לא כי משנה לי אם היא קרחת או לא, פשוט כי אני רוצה לקלוט שזה אמיתי. התשובה – כן, יש לה שיער בלונדיני! לחיצה אחת נוספת והראש שלה מתגלץ' החוצה. עוד לחיצונת והיא כולה בחוץ. כפי שחזה בן זוגי, ביתנו אכן נולדה ביום שישי בשעה 7:48.

אחרי ששמעתי בכי מקסים, קיבלתי אותה אל ידיי ארוזה כמו סושי קטן עם כובע צהוב. הצמדתי אותה לשד, ובזמן שהסתכלה עלי אני מצאתי את עצמי בוכקת – מעין שילוב מוזר של צוחקת ובוכה. טוב, בעצם יותר צוחקת.
         
וכמה מילים לביתי - ילדה שלי, היום את כבר בת 10 ימים ואני לא יכולה להפסיק להתפעם ממך – את סוג של נס קטן בעיניי. אני בחרתי להיות זורמת בלידה שלך, ואת אכן זרמת ממני החוצה כמו נהר. וזו, האמת, אחת מיני סיבות רבות לכך ששמך הוא ירדן.

ירדן שלי, אני מברכת על החוויה הזו שעברנו יחד, שהייתה בשבילי מופלאה. זכיתי לחוות את המסע שלך אל אויר העולם באופן עליו חלמתי – להיות נוכחת, להיות פעילה, להוביל, להיסחף, לכאוב, לבכות, ולצחוק. לכן בכל פעם שמישהו שואל אותי איך הייתה הלידה, אני נהנית להפתיע אותם בתשובה הקבועה – מדהימה!!

שליחת סיפורי לידה