ברוכה הבאה, אלונה

במהלך כל ההריון התינוקת שלי הייתה במנח ראש. בחודשיים האחרונים הראש שלה התבסס היטב באגן, ולי היה קשה ללכת, לשכב ולשבת זמן ממושך.

ככל שעברו השבועות, הרגשתי שהאגן כאילו נפתח ומתרחב ויום לפני הלידה (ביום העצמאות האחרון,) הרגשתי כאב בעצם הזנב, כאילו היא מתרחקת ונפתחת אחורנית. הרגשתי שהלידה מתקרבת וציפיתי לה (לא פחדתי, שמחתי) וברוח שטות ציירתי על הבטן הגדולה והמתוחה 2 עיניים ופה גדול מחייך כשהטבור שלי משמש אף לפרצוף השמח הזה...

שבוע 37 + 4 יום שישי 6 בבוקר, אני מתעוררת (קשה לישון...) ונשארת במיטה. בסביבות 6:30 אני מרגישה 2 טיפות מים שזולגות לאט עד לסדין. קמתי לבדוק במה מדובר. אחרי שעשיתי פיפי המשיכו טיפות עדינות ורדרדות לטפטף והבנתי שמדובר בטיפטוף מי שפיר. הערתי את בעלי (שקבע נחרצות ש"לא צריך לנסוע, כי אין לי צירים...") ונכנסתי להתקלח.

לקחנו את הזמן והתארגנו, שתינו קפה והודענו למשפחה הקרובה שאנחנו נוסעים לביה"ח... לפני היציאה הרגשתי שאני צריכה לשירותים – מין לחץ כזה... פעמיים נכנסתי ויצאתי כי לא "יצא" לי כלום... (לא הבנתי שאלה הצירים הראשונים...)

עם הנסיעה הצירים הלכו והתחזקו, הלכו והצטופפו. הגענו לביה"ח בשעה 8:15 ובעודי צועדת מהמכונית למיון נשים, נאלצתי לעצור ולעמוד ואפילו להחזיק משהו, בזמן הצירים, שכבר ממש כאבו.

בעלי החליט להשאיר את התיק בבגאז' "כדי שלא יכביד עלינו" (מה שהתברר כטעות גדולה) למרות שביקשתי שיביא אותו.

הגענו למיון ונכנסנו לחדר (האחרון שנשאר פנוי) והאחות חיברה אותי למוניטור, בדקה ואיבחנה פתיחה של 1.5 ס"מ.

אחרי חצי שעה, מחוברת למוניטור, מזיזה את הרגליים מצד לצד מהכאב, לא יכולתי יותר להישאר על המיטה וביקשתי לרדת וללכת לשירותים (זה כנראה התרוץ היחיד ש"לוקח"...).

הייתי חייבת להיות בתנועה, כי הצירים ממש כאבו, והשכיבה הנייחת על הגב הייתה בלתי נסבלת. האחות בדקה אותי ואבחנה פתיחה של 3, מחיקה מוחלטת וניתקה אותי מהמוניטור. ביקשתי שתארגן לי עירוי בהקדם כדי שאוכל לקחת אפידורל.

הלכתי לשירותים וחזרתי לחדר וכל הזמן הצירים מתחזקים ומתארכים והזמן ביניהם מתקצר ולא מאפשר התאוששות... ביקשתי מהאחות שתלמד את בעלי ללחוץ לי בגב התחתון – במוקד הכאב – והוא עשה זאת מצויין. עמדתי ונתמכתי במיטה והתנועעתי כמו רקדנית בטן מקצועית (פעם למדתי רקודי בטן...) – ממש כמו בהנחיות, עם כפות רגליים פונות פנימה – ככה איזה חצי שעה.

כשהתעייפתי ביקשתי כדור פיזיו – והמשכתי את תנועות האגן בישיבה עליו, כשבעלי מאחוריי, לוחץ לי בגב התחתון בכל ציר ואני נוהמת כמו חיה פצועה...

באיזשהו שלב האחות חיברה אותי לעירוי ואני חזרתי "לרקוד" בעמידה... אח"כ עברתי ל"ריקודים" בעמידת 6 על המיטה וחזרתי שוב לעמידה...

וכל הזמן הזה – צירי תופת חזקים מאוד, והאחות מסבירה לי שהיא לא יכולה לתת לי אפידורל אלא רק בחדר הלידה, ושחדרי הלידה מלאים, ויש 2 נשים שממתינות לפניי לחדר לידה... (והציעה לי טשטוש שסרבתי לו בתוקף.)

במקביל המיון הולך ומתמלא ובמסדרון נשים עם צירים – כי נגמרו החדרים גם במיון - בלגאן ורעש גדול, בכי, צעקות. (כנראה שיום העצמאות "עשה" את זה להרבה עוברים...)

הצירים התחילו להיות "כפולים" = בעלי שני פסגות של כאב – ובעלי נדהם מעוצמת הלחיצות שביקשתי שילחץ ומאורכם של הצירים...

במהלך כל הצירים דמיינתי שאני מעיין צינור ושהעובר שלי עובר דרכי ללא הפרעה מלמעלה כלפי מטה ושהכל פתוח ללא חסימות – ממש התנתקתי והסתגרתי לי בנהימות הכאב. ניסיתי לזרום עם הכאב ולא להילחם בו, וידעתי שכל ציר כזה, כואב ככל שיהיה, הוא חיובי ומקרב אותי ללידה ומקדם את העניין.

כשהגיעו הרופאים הם אפילו לא בדקו אותי אלא קבעו ש"כבר יש פה לידה"...

לאחר 3 שעות מהגעתי למיון (– שנדמו לי כנצח –) העבירו אותי לחדר לידה , שעבר בשיטת המיטה החמה: הסדינים של היולדת לפניי הוחלפו למולי, והתינוק /ת שלה שהיה כבר עטוף, מונח בעגלת ילודים ובוכה, בעוד נתוני ה"אפגר" שלו מוזנים למחשב. סיטואציה הזויה לחלוטין!: אני עם צירי תופת וליידי צורח תינוק/ת לא שלי - הצי לו (באיזשהו שלב ביקשתי שיוציאו את התינוק...)

אני עולה למיטה ומבקשת לקבל אפידורל כמה שיותר מהר. המיילדת (נ) שהייתה מאוד לא סימפטית, בודקת אותי ומאבחנת פתיחה של 9 וקובעת שאין לי מה לקחת אפידורל, כי אני כבר בלידה. אחריה נכנסת מיילדת נוספת (א), בודקת ומאשרת. ישר הבחנתי שהמיילדת השנייה (א) נחמדה פי כמה מהראשונה (נ), גיליתי אסרטיביות מיידית והכרחתי אותה להישאר איתי : אמרתי לה באלה המילים "את לא עוזבת אותי, אני רוצה שאת תיילדי אותי, תהיי טובה אליי, תהיי נחמדה אליי!" "א" ביקשה שאדגים לה לחיצה ואמרה שאם אשתף איתה פעולה ואשמע להוראות שלה תוך חצי שעה התינוקת שלי בחוץ.

היא הסבירה לי שאפידורל בשלב כזה אינו יעיל, ורק יעכב אותי עכשיו, ושבזמן שמכניסים לי את המחט איאלץ לשבת בלי לזוז... – מה שממש בלתי אפשרי עם צירים כאלו...

הסכמתי, והחלטתי שאני יכולה לעשות זאת, שהגוף שלי מסוגל לעמוד בזה. ביקשתי שלא תחתוך אותי, ושלפי הערכות המשקל התינוקת לא גדולה.

בשלב זה בעלי נשלח לרוץ ולהביא את התיק מהבגאז' של הרכב (ובו השמן וכל שאר הציוד שארגנתי לי ללידה) ומייד עם שובו נשפכו שם כמויות של שמן ו"א" לשה היטב (אין לי הגדרה טובה יותר) מה שדי כאב, אבל התגמד לעומת כאבי הצירים... שהיו לחלוטין בלתי נסבלים – לחץ מטורף כלפי מטה – ואני נוהמת כמו חיה פצועה...

שכבתי על קצה המיטה ובעלי תפס ותמך לי את רגל שמאל על החזה שלו, ואימי (שהצטרפה בחלק זה) - את רגל ימין. הייתי במעיין תנוחת כריעה אבל כלפי המיילדת. לא רציתי שיציבו מולי מראה ופשוט התרכזתי בצירים ובלחיצות, הסתגרתי בעצמי ונהמתי.

די מהר התבקשתי לשלוח יד להרגיש את הראש ואחרי כמה לחיצות הוא היה ממש בחוץ, עוד ציר ולחיצה והגוף בחוץ, ואז הניחו עליי את הקטנטונת הזו, מקופלת בידיים וברגליים, מכוסה קצת וורניקס ופועה בקול קטן, מושלמת , פוקחת עיניים ומסתכלת, ואני מצמידה אותה אליי ומרגישה כמה שהיא חמה ונעימה ומחבקת אותה, ובעיקר כל כך שמחה לפגוש אותה סוף סוף, לאחר ציפיה כ"כ ארוכה. ואז עם כל האושר וההתרגשות הכאב נעלם. השילייה יצאה בקלות ואנחנו הינו נרגשים כ"כ.

שעה ו-10 דק' אחריי שנכנסתי לחדר לידה היא יצאה, וכ-4 שעות מהגעתנו לבית החולים. א' אמרה שעם כזו לידה ראשונה – היא וצוות המיילדות מזמינות אותי שוב כבר תוך שנה, ושלא אבנה בעתיד על אפידורל....

אני אומרת – אילו היה חדר לידה פנוי קודם לכן – הייתי מספיקה לקבל אפידורל, אבל זו הרגשה מדהימה ללדת כך (למרות שלא תכננתי ואני גם לא מאמינה שמישהו "מחלק מדליות על סבל"...) וטוב לדעת שהגוף שלנו בנוי לזה ויכול לעמוד בזה.

אז פחות מ-6 שעות מהטפטוף מהבוקר, בחתיכה אחת (בלי תפרים ושאר תופעות...) עם קטנטונת מתוקונת שלי הכי בעולם.

בחרתי לה את השם וקראנו לה אלונה. היא עדינה ועוצמתית כאחד. ברוכה הבאה אהובה שלי. את הפכת אותי לאמא - תודה לך.

יותר מכל הכאב, בשבילי זו הייתה חוויה רוחנית לחלוטין, מדהימה ומעצימה.

היום אלונה כבר בת יותר מארבעה חודשים, ילדה טובה, ברורה ונוחה. אנחנו נהנים ממנה כל יום ומתרגשים מכל חיוך ודבר- מה חדש שהיא עושה ומרגישים שזכינו ב ע נ ק ! אין גבול לאהבה שלנו אלייך, מתוקה קטנה.

לשליחת סיפורי לידה