הלידה של תמר

מרוב בעיטות של התינוקת לא ראו את הצירים
מאת קרן תמר
|
הדפס
|
שמור

את תאריך הלידה חישבתי בעצמי. היות וזו לידה שלישית ידעתי שתהיה טעות של כשבוע וחצי בין התאריך הרישמי לגיל האמיתי של העובר. לכן ביום בו הסתיים שבוע 40 (כלומר 41.5) הלכתי לעשות מוניטור. התינוקת בעטה במרץ כהרגלה. הרופא ראה מוניטור תקין ללא צירים אך באולטרסאונד הוא ראה מיעוט קל של מי שפיר. לכן הוא החליט שעלי לגשת לבית היולדות ו"לסיים את ההריון". אני נחרדתי. אחרי שתי לידות טבעיות לקבל זירוזים ופקיעת מים?! זה הרי מתכון בטוח לקיסרי.

צילום אילוסטרציה: Kakisky

חזרתי נסערת הביתה (בעלי שמר על הבנות) וסיפרתי לו הכל. החלטנו להתיעץ עם מיילדת. היא הרגיעה אותי שזה מיעוט קטן של מי שפיר וקבעה איתי למחרת בבוקר טיפול שיאצו לזירוז (לא הגעתי אליו...).

 

שיחת הטלפון איתה כל כך הרגיעה אותי. אולם איך שסיימנו לדבר, בשעה 16:00 בערך, קיבלתי ציר ראשון. היות והיה יום שישי קילחנו את הבנות והכנו אותן לארוחת ערב של יום שישי עם סבא, סבתא וגיסתי. בדרך לארוחה היו לי צירים כל 15-20 דקות. במהלך הארוחה עוד לא סיפרנו כלום אבל כנראה ראו עליי כי כולם שאלו מה קורה. ככל שעברו הדקות תחושת האי נחת, הכאב והצורך בפרטיות גברו ובשעה 20:00 אמרתי לבעלי זהו! אני לא יכולה יותר! הביתה! עכשיו!

 

הסברנו לבנות (בנות חמש ושנתיים וחצי) שאמא צריכה לנסוע לבית היולדות כי התינוקת רוצה לצאת, הסברנו לסבא וסבתא שישארו בהיכון, כי הם צריכים לעשות בייביסיטר היום, ונסענו הביתה.

 

בזמן שבעלי השכיב את הבנות לישון אני נכנסתי למקלחת. איזו הקלה ! עמדתי מתחת למים וכל ציר שהגיע התכופפתי ונתתי למים לעסות לי את הגב התחתון. הכאב חזר להיות נסבל. הייתי ממשיכה כך שעות אילו המים לא היו נגמרים...

בשעה 21:15 יצאתי מהמקלחת עם צירים כל דקה או שתי דקות ודימום קל. התקשרנו לסבים שהגיעו תוך 10 דקות, ואנחנו נסענו לבית היולדות.

 

בדרך מהאוטו למיון בעלי החזיק את התיק ואני דישדשתי אחריו מדווחת על תדירות הצירים. לאן אתה אתה רץ ? שאלתי אותו מתנשפת. הוא נלחץ כי הצירים כבר היו כל חצי דקה.

 

הגענו למיון יולדות בסביבות 21:30. עשו לי מוניטור שבו כבר בקושי יכולתי לשכב מרוב כאב. כעבור כמה דקות באה המיילדת מסתכלת על המוניטור ואומרת שהיא לא רואה צירים !!! רציתי לצרוח. אבל היא ראתה את מצבי, עשתה בדיקה וגילתה פתיחה של 6 סנטימטרים – מרוב בעיטות של התינוקת לא ראו צירים. (מבחינתי זה היה מאכזב. תכיפות צירים כזו ורמת הכאב – הייתי בטוחה שיש פתיחה מלאה) בכל אותו זמן נמשך הדימום (שאולי העיד על העתיד לבוא...).

 

עברנו לחדר לידה וקיבלנו מיילדת צעירה וחששנית שרק הלחיצה אותנו. כל מה שאמרתי הלחיץ אותה, היא שאלה כל הזמן אם אני רוצה חוות דעת נוספת. כאשר התחננתי ממעמקי הכאב ללכת למקלחת היא לא הסכימה ואמרה שהם לא מיילדים במקלחת.

בשעה 22:00 אני כבר הייתי לחוצה. הכאב היה בלתי נסבל. בשונה מלידות קודמות לא היה מרווח בין ציר לציר. הם היו חזקים ורצופים. בשלב הזה הרגשתי צורך עז ללחוץ, אבל המיילדת אמרה אל תלחצי כי הראש עוד גבוה, את תגרמי נזק... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי אפידורל אבל כמובן שהיה כבר מאוחר מידי.

 

למזלי כעבור 20 דקות התחלפו המילדות ונכנסה חדווה שדבר ראשון הרגיעה אותי ואמרה שאם אני מרגישה צורך ללחוץ אני יכולה. במשך שעה לחצתי בטירוף תוך צרחות. מדי פעם פתחתי עיניים והצצתי בבעלי שפיהק לו (כנראה לידה שלישית כבר פחות מרגשת...) התינוקת לא התברגה לכן הכאבים היו חזקים יותר. באחת הלחיצות הרגשתי את הראש שלה "קופץ" בתוך התעלה אל עבר היציאה. לא היתה לי מנוחה בין ציר לציר והצירים היו כואבים בטירוף (והיה לי למה להשוות...)

 

בסוף בשעה 23:10 תמר נולדה במשקל 3.540 (בלי להתברג...) היה לי מזל כי לרוב הלידות האלו מסתימות בקיסרי. בגלל שלא לקחתי אפידורל הרגשתי הכל ויכולתי ללחוץ ולהוציא אותה. מייד היא התחילה לצרוח ולא נרגעה במשך כמעט חצי שעה. כנראה גם לה היה קשה מאד. רק ציצי הרגיע אותה. אני עדיין לא האמנתי שיש לי תינוקת (שעה וחצי אחרי שהגענו).

 

רצינו להתקשר הביתה אבל חדווה המיילדת אמרה שהלידה לא הסתימה עד שהשילייה יוצאת. חיכינו בסבלנות יותר מחצי שעה עד שהשילייה יצאה (חדווה לא משכה) וראיתי במו עיני איך היא בודקת אותה ומוודאת שהיא שלמה.

לצערי הסיפור שלי לא מסתיים כאן.

 

חזרנו הביתה להתחיל בחיינו כמשפחה גדולה ומאושרת.

 

באחד הלילות, כשתמר הייתה בת שבועיים, ביקשתי מבעלי בלילה שיקום לאחת הבנות הגדולות (אני כבר לא זוכרת מה היא רצתה) אבל הוא טען שכואבת לו הבטן. התעצבנתי. למה אני צריכה לקום לכולם כל הזמן!

 

מתברר שהיה לו אפנדציט...

 

בלילה שלמחרת הוא נותח ואני נשארתי לבד עם שלושתן. בליל הניתוח לא ישנתי. דיברתי איתו לפני ואחרי ודאגתי והנקתי. יום שישי עבר וביום שבת החלטתי לקחת את שלושתן למשחקיה ליום הולדת של אחד הילדים מהגן. הייתי בלחץ. תינוקת חדשה ועוד שתי ילדות לשמור עליהן, להכניס את כולן לאוטו, ולהוציא, ועגלה, ולהאכיל. פתאום באמצא היומולדת תוך כדי שאני מניקה הרגשתי דליפה גדולה מתמיד של דימום, ולחרדתי ראיתי שהתלכלך לי המכנס. עכשיו כבר ממש הייתי בלחץ. שלפתי אותן מיום ההולדת ונסענו הביתה.

 

דיברתי עם בעלי (המאושפז) והוא ראה שאני בלחץ. בשעה 15:30 החלטתי להתקשר אליו ולהרגיע אותו. הכול בסדר, נרגעתי. להפתעתי ולשמחתי הוא שחרר את עצמו מבית החולים והחליט לחזור הביתה (בדיעבד זה מה שהציל את חיי...) הכל עדיין כאב לו והוא ביקש רק לשכב ולא לקום בלילה. אני כל כך הייתי מאושרת שאמרתי לו לא לדאוג (איך טעיתי..)

 

בערב שהנקתי עוד פעם היה לי דימום מוגבר. גם הפעם לא ייחסתי לזה חשיבות. הלכנו לישון.

 

פתאום, בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, אני מתעוררת כי אני מרגישה הצפה! רצתי לשרותים וראיתי גוש דם בגודל של תינוק יצא ממני! א-ל-י בוא מהר! הראתי לו את כריש הדם הענקי והוא נלחץ. ע-כ-ש-י-ו למיון! עדיין הייתי שאננה. ואמרתי לו שכדאי לחכות לבוקר ולקחת את הבנות לגן. ניסיתי לעבור מהשירותים למקלחת ולהתנקות, אבל נזלתי כמו ברז. הבית נראה כמו בית מטבחיים. דם על המיטה, השירותים והמקלחת מרוחים בדם. ובעלי צועק שניסע למיון. נלחצתי ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות. הוא ניצל את ההזדמנות והתקשר לאמבולנס. (בגלל הניתוח הוא לא יכל להרים אותי...)

 

התחננתי אליו, שיבטל את האמבולס. כל כך התביישתי. למזלי הוא התעקש. אז אמרתי שבלי תמר אני לא זזה – היא יונקת. וכך קרה ששוב חזרנו לבית החולים. הפעם אני באמבולנס ובעלי ותמר באוטו אחרי.

 

במיון בדקו ואמרו שאני צריכה להכנס לגרידה דחופה. לא ברור אם יש שאריות שילייה או שבלידה התפוצץ כלי דם וגרם לדימום פנימי במשך שבועיים. מה שכן, קריש הדם הענקי מנע מהדימום לפרוץ ומהרחם להתכווץ. הסבירו לי שהתהליך נעשה בהרדמה מלאה. ותוך כחצי שעה זה ייגמר ואני אוכל להניק (כל הזמן שאלתי לגבי ההנקה...)

 

החלטתי להניק את תמר לפני הגרידה לכמה דקות, אבל הם לקחו אותה ואמרו שאין זמן.

 

הגיע המרדים, וביקש שאחתום על כמה טפסים. אני מצידי ביקשתי שקודם יסביר לי מה עושים לי. הוא צעק עליי שזה לא תפקידו. בשלב הזה נשברתי והתחלתי לבכות. בסוף חתמתי, קיבלתי זריקת הרדמה והלכתי לישון.

 

בינתיים בחוץ בעלי (יומיים אחרי ניתוח) מחכה עם תינוקת בת שבועיים. עוברת חצי שעה, שעה, שעה וחצי, וכלום. הוא אומר שהוא כבר התחיל לחשוב מה הוא יעשה בלעדי...

 

כשהתעוררתי, שמעתי המון רופאים צועקים מכל עבר. אני צעקתי שכואבת לי הבטן ואני חייבת לקפל את הרגליים. כשפתחתי את העיניים. ראיתי המולה גדולה סביבי. הייתי מחוברת להמון עירויים: שתי מנות דם, 4 עירויי פלסמה ונוזלים. לא הבנתי מה קורה. מתברר שאיבדתי יותר מידי דם וכמעט לא התעוררתי.

 

לקח לי זמן להירגע. כשהרשו לבעלי להיכנס הוא נראה נורא! אמרתי לו שהכל בסדר, אבל הוא אמר שהוא לא מאמין יותר למשפט הזה...

 

גם ההורים שלי כבר הגיעו (מרחק שעתיים נסיעה) מתי הם הספיקו?

 

הרופאים לא עזבו אותי במשך כמה שעות. את תמר ראיתי רק אחרי 12 שעות! בינתיים נתנו לה תחליף מחדר היולדות. כשנפגשנו היא ינקה כאילו לא קרה כלום. איזו הקלה!

 

התעקשתי להתאשפז עם תמר במחלקת יולדות ולא לבד במחלקת נשים. ולמחרת התעקשתי להשתחרר וללכת הביתה (בניגוד לדעת הרופאים).

 

הייתי כבר בסדר. המשכתי בבדיקות באופן פרטי. והייתי חייבת לחזור לבנות שלי (נעלמתי להם פעם נוספת באופן לא צפוי).

 

אני לא יודעת איך יכולתי למנוע את המקרה הזה, ואין לי עצות חכמות לתת. אם היתה לי מודעות לסכנה של הדימום התוך ריחמי אולי הייתי רצה למיון ישר אחרי הדימום הקטן הראשון. הבעיה היא שממילא יש דימום אחרי לידה, ולי לא היתה מודעות לסכנה.

 

עכשיו, שהכל אחרינו, אני רוצה לאחר לך, תמר, חיים שלמים של בריאות ואושר.

 

לשליחת סיפורי לידה

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה