וככה נולדה נגה

שבוע 37, אני בעבודה, מרגישה מיחושים באיזור הבטן והגב, דקירות וזרמים... הרופא אומר שזה נשמע כמו פעילות רחמית, ללכת למוניטור ולאולטרסאונד. אני נוסעת למרכז לבריאות האשה, יש לי פתיחה של 1 וצירים... הרופא אומר: תוך יומיים שלושה את יולדת. מפה את ממשיכה הביתה ואין יותר עבודה עד הלידה.

חוזרת הביתה ומתחילים לי שבועיים וחצי (יומיים שלושה עאלק) של ציפיה דרוכה. יש לי צירים מאוד לא סדירים. במהלך השבועיים וחצי האלה אני עושה מוניטור ובדיקות. הצירים באים והולכים במרווחים ארוכים מאוד בינהם, ונראה לי שאני לא אלד לעולם.

יום שבת בערב, אין לי תנועות עובר. בעלי בלחץ, נוסעים למיון יולדות. הרופא בודק ואומר לי שאני עם פתיחה של 3, אין לי צירים!!! הוא מציע לי להישאר ולהמתין ללידה. אני מסרבת ומחליטה לחזור הביתה להמתנה.

יום שני בלילה, אני רוצה להכנס למיטה כי מחר התל"מ, ויש לי ביקורת במיון יולדות. כואבת לי הבטן, אני הולכת לשירותים. נכנסת שוב למיטה, ושוב כואבת לי הבטן הולכת שוב לשירותים ומקללת שמה אני צריכה עכשיו גם קלקול קיבה בנוסף להריון... הכאבים באים והולכים וכבר קשה לי לעמוד כשיש לי כאבים.

או קיי. להירגע. מדובר בצירים. אני מעירה את בעלי ואומרת לו שנראה לי שזה זה... לוקח לו דקה-שתיים והוא כבר עם המפתחות של האוטו ביד, התיק והכדור.

מגיעים למיון יולדות. כבר קשה לי לעמוד והצירים מגיעים כל 5 דקות בצורה סדירה. המיילדת בודקת אותי, אני עם פתיחה של 5. השעה 1:30 בלילה. "את רוצה אפידורל?" היא שואלת, "לא, אני רוצה להרגיש", אני עונה בלי להתבלבל.

מתחברת למוניטור, הדופק של הקטנה תקין. הפתיחה שלי מתקדמת בצעדי ענק. קופצת על כדור בכל ציר, מזמזמת לעצמי שירים, בעלי על ציר בית – בית חולים כי שכחנו המון דברים...

בשעה 5:00 פוקעים לי את מי השפיר ויאללה, ללחוץ. אני מסתובבת בחדר, המיילדת צמודה אלי מחזיקה את המוניטור על הבטן, כדי לשמוע את הדופק של הקטנה. אני כורעת בכל ציר, נאנקת, עולה למיטה, יורדת מהמיטה, עומדת על 6 ומה לא. מנסה כמה שיותר להזיז את האגן כי הקטנה לא ירדה מספיק.

אני לוחצת והמיילדת מסבירה לי שהלחיצות לא עוזרות. "את מושכת ולא דוחפת" היא אומרת לי. "תדחפי כאילו את צריכה לשירותים."

הדופק של הקטנה מתחיל לרדת. השעה כבר 6:30 בבוקר. אני רואה שמכניסים לחדר רופאה (מסתבר שזו רופאת ילדים) ועוד רופא. עכשיו אני כבר על המיטה, על הגב, כל יד תופסת בידית של המיטה ואומרים לי שחייבים להוציא אותה, כי הדופק יורד ואני לא דוחפת מספיק טוב. "אם עוד חצי שעה היא לא יוצאת אנחנו עוברים לוואקום/מלקחיים". או קיי. מתחילים לעבוד. המיילדת מעסה לי את הפרינאום עם שמן שהבאנו מהבית. בכל ציר שני רופאים לוחצים לי על הבטן ואני דוחפת בכל הכח. מתחיל לשרוף לי ואני אומרת למיילדת שהיא מעסה לי חזק מדי ושזה שורף... היא אומרת לי "אני לא נוגעת. זה הראש". בעלי מסתכל עלי ואומר לי: רואים את הראש. אני רואה שהוא עם דמעות בעיניים. עוד כמה לחיצות, זה שורףףףףף כואבבבב!! אני מזיעה כמו אחרי ספינינג במדבר!!!

לחיצות, לחיצות, הרופא מסמן לי איך לנשום. אני מקללת את הרגע שלא לקתי אפידורל. לוחצת עוד ועוד, כבר אין לי כח!!! הרופאים צועקים לי, המיילדת מעודדת אותי, בעלי מחזיק לי את היד ומלטף אותי כל הזמן. עוד לחיצה, עוד לחיצה ופוש אחרון...

7:03 בבוקר. יש לי ילדה. מניחים לי אותה על הבטן, היא סגולה וחמה. אני שואלת למה היא סגולה ולא בוכה? מספיקה לנשק אותה ומברכת אותה. שלום נגה שלי. רופאת הילדים לוקחת אותה, בודקת, אני שומעת בכי של תינוק. זו התינוקת שלי. שלי.

בעלי עומד ליד, מסתכל, דומע ומתרגש. "את גדולה" הוא אומר לי, "עשית לנו ילדה קטנה..." הכל תקין תודה לאל. עוד כמה לחיצות וגם השלייה יוצאת. אין לי קרעים ולא צריך תפרים. המיילדת הזו מדהימה.

אני מניקה את התינוקת שלי. היא תופסת כמו גדולה את השד ומתחילה לינוק, כאילו קראה את כל המדריכים להנקה בבטן.

בתאריך 27.1.09 בשעה 7:03 בבוקר השתנו לי החיים. הפכתי לאמא גאה.

לשליחת סיפורי לידה