סיפור הלידה המטורף של נבו

אני מרגישה שהאמבולנס מאיץ. הוא ממש לא רוצה שאני אלכלך לו פה
|
הדפס
|
שמור

מאת: אמא של נבו ומיכל 

את נבו, בני השני, לא ילדתי. עברתי שלושים ושמונה שבועות של הריון רגיל וכבד שבסופם נסעתי לפגוש את החסידה במפגש תרבותי ונעים, ולשוב הביתה עם תינוק יפה וחמוד. וכך היה: היה זה יום חמישי אחר הצהרים. כשלראשונה הרגשתי תחושות בטן .שאם אתם ממש מתעקשים אפשר לזהות אותם בדיעבד כצירים.


צילום: ריצ'ארד הוג

שתינו תה אצלנו בסלון אני, אמי ואחותי והרגשתי כאבי מחזור קטנים באים והולכים, שלא הטרידו אותי כלל. הם לא היו סדירים וגם לא ממש ייחסתי להם חשיבות, כי זה לא היה כאב ממשי ואפילו לא אי נוחות. כך החל לו ערב רגיל, יואב, טיפל במיכל כבכל ערב (שנה וארבעה חודשים) קילח אותה והשכיב אותה לישון. ככל הנראה שן מבצבצת למיכל והיא לא ישנה לילה רגוע. אנחנו קמים אליה מספר פעמים להרגיע אותה, כשהיא מתעוררת במהלך הלילה.

 

למחרת יום שישי, אנחנו מתעוררים שנינו קצת עייפים, ואני אומרת ליואב שימשיך לנוח עד 9:00 בבוקר ואני אקום להיות עם מיכל ולטפל בה, ובשעה 9:00 נתחלף. אני מתחילה בסביבות 8:00 להרגיש שוב את הצירונים הקטנים האלה, טיפה יותר מורגשים מאתמול. הם הופכים לכאבוני בטן וגב נסבלים ביותר ומתוזמנים כל 5 דקות בער. בשעה 9:00 בערך אני הולכת לנוח ועוברת ציר שכבר לא כל כך נעים לי לשכב בו, ואני עוברת לעמידת שש והציר חולף כמו קודמיו בקלות. הצירים עדיין ממש קלילים, ומגיעים כל שלוש דקות. אני אומרת ליואב לאחר שעה קלה שיש לי צירים כל שלוש דקות, ונראה לי שכדאי לעלות לבית חולים (40 דק' נסיעה) ולבדוק מה העניינים. יואב משכיב את מיכל לשנת בוקר קלה, ואני אורזת כמה דברים בתיק וקוראת לאחותי שתשמור בינתיים על מיכל.

 

יואב אומר שלא כדאי לעלות ברכב בגלל תדירות הצירים. אני, שחייה עם הצירים האלה ממש בשלום רב, חושבת שזה מיותר לעלות באמבולנס, כי לא ככה מתחילה לידה. אין פקק, אין דם, אין סימני ציפורניים שלי על הקירות, כנראה שהכל בשליטה עדיין. יואב מתעקש כי אני מדסקסת את העניין איתו והולכת להעביר את הצירונים האלה על שש במיטה כל 3 דקות. אחותי מגיעה האמבולנס מגיע, אני לוקחת את התיק כאילו שיוצאת לטיול שנתי. נהג האמבולנס מגיע לכיווני, ואני עם התיק אומרת לו שלא ידאג, כי אני לא עומדת ללדת ללכלך לו את האמבולנס.. על פניו נסוכה ארשת של "אז למה קראתם לי בכלל", ואנחנו עולים בסביבות 10:30 על האמבולנס. אני מבקשת ממנו שייסע לאט ובזהירות, כי אני עוד לא יולדת. הצירים ממשיכים באמבולנס ואני על שש. הם כבר די כואבים אבל כמנהגם של צירים, גם חולפים אחרי כל פיק. אני מקבלת אותם בקולות נמוכים ומודיעה ליואב כל פעם שמגיע ציר (כל 2 דקות) פתאום מגיע ציר ואני מרגישה שהמים פוקעים. אנחנו כבר 20 דקות נוסעים. אני מרגישה שהאמבולנס מאיץ. הוא ממש, אבל ממש ממש לא רוצה שאני אלכלך לו פה. אני נשארת כל הזמן הזה על שש עם הברכיים על האלונקה והידייים על הספסל של האמבולנס. טוב לי ככה.

 

מעכשיו הצירים הופכים לצירי לידה אמיתיים, כואבים ותכופים. יואב מרגיע אותי שעוד מעט מגיעים ומעסה לי את הגב התחתון. ואני מרגישה כמה דקות אחרי פקיעת המים שאני רוצה ללחוץ. אני לא מעזה ללחוץ. כי אין מיילדת שתגיד לי שאפשר. אני מרגיעה את עצמי שעוד מעט נגיע, ואני אכנס למקלחת להעביר את הצירים. ותהיה מיילדת ויהיה בסדר. אנחנו מגיעים להדסה עין כרם. אני עדיין על שש. אני מבקשת להישאר ככה ולא רוצה לראות מה קורה סביבי. סוף סוף כואב לי ברצינות. אני מפונה על הצד על האלונקה ועוברת על שש למיטת בית החולים. אני שומעת את קולה של רבקה, המיילדת שיילדה אותי לפני פחות משנה וחצי עם בכורתי מיכל, היא שמה לי יד חמה על הגב התחתון ואמרת לי " זו רבקה", היא מפשילה את המכנסיים הרטובים שלי ואחרי שנייה אומרת לי שהראש בפרינאום ואני יכולה ללחוץ.

 

סיפור הלידה של נבואני מודה לאלוהים שמתגלה לו תמיד כשמתאים לי, ובציר הבא אני לוחצת. הראש יוצא, אני עדיין על שש, בבגדיי שלי, שתי דקות אחרי שהגענו לבית החולים. ציר נוסף שאני מרגישה ( לא הספיקו שום הליך פרוצדורלי, לא עירוי ולא מוניטור ואפילו לא רשמו אותי), ולוחצת עוד לחיצה, אני מרגישה שהגוף של נבו נלחץ החוצה עם כל ההקלה האדירה שבדבר. רבקה מעבירה מתחתיי את נבו מחובר לחבל הטבור ואני נשכבת ומציעה לו ציצי, שמתקבל בברכה כאילו שהוא יונק מדופלם. יואב בשוק טוטאלי, לא מבין מה קורה סביבו . אני מתקשרת לאחותי שאומרת לי שמיכל בדיוק מתעוררת מתנומת הבוקר שלה... אני לוחצת החוצה את השיליה בקלות, וקולטת שלפני שעה וחצי לא הזיתי בכלל שהלידה שלי מתקרבת. יואב שולח SMS לתפוצת על בזו הלשון :"נולד לי בן". כאילו שלי אין צד בעניין. אני תוהה אם אני בכלל האמא. אני מבקשת להתקלח, מרגישה נהדר והולכת להתקלח בכוחות עצמי לאחר מנוחה של כשעה בחדר הלידה המאולתר, כשברקע המיילדות רושמות את כל פרטי ההגעה שלי במחשב.


זה היה סרט אחר. דרמה קומית ואני הייתי ניצבת בו. ממש לא תפקיד ראשי, רק לפגוש את החסידה, ללחוץ לה את היד בנימוס, לקחת ממנה את הנבו הקטן והמתוק הזה, ולחזור איתו אחרי יומיים הביתה. מיכל תתעוררי לך משנת הבוקר שלך. אבא ואמא הביאו לך אח קטן.

 

לשליחת סיפורי לידה

תגובות הגולשים
4. א 01/05/2013, 20:48:07

ה' עשה איתך חסד עצום! תודי לו!!!!

+ השב
 
3. אורקהלה 28/02/2012, 14:59:02
אוי זה נפלא! גם אני רוצה ללדת ככה! אושר גדול
+ השב
 
2. אלינור 05/02/2012, 19:47:17

הלוואי ועל כולנו כאלה ליידות

+ השב
 
1. שרון 02/02/2012, 12:44:23

מקסים ומרגש

+ השב