תהל הגיעה לעולם

קוראות יקרות,
אינני יכולה לספור את מספר הפעמים בהן נכנסתי לכאן לקרוא סיפורי לידה מרגשים ולדמיין את הרגע שלי, שיגיע. חיכיתי לזה כמו שלא חיכיתי לשום דבר אחר מעולם!

אני שמחה לשתף אתכן/ם בדרכי אל האושר האין סופי הזה.

אז הכל התחיל כשגיליתי שאני בהריון עם cmv ונודע לי כי הדבר מסוכן מאוד לעובר. עם זאת ידעתי שאין לכך שום תרופה ולכן החלטתי שאני הולכת עם ההריון הזה עד הסוף! עברתי לילות רצופים ללא שינה והרביתי להתפלל שכל אותם החששות של הרופאים לא ישתלטו על שמחת ההריון... ההריון היה מלא במתחים ולפני שהספקנו לעכל מה קורה, הגיע עוד דבר והסתבר שאני נשאית של cf. עברנו בדיקות וברוך השם שבעלי לא נשא.

כך המשיך לו ההריון ובחודש שישי הרופא שלי מחליט שהוא שולח אותי להתייעצות עם מומחה לנושא ה -cmv ומסתבר שיש תרופה חדשה שניתן לייבא מגרמניה להזריק לאם בזמן ההריון להגנה על העובר, ולכן החלטנו לעשות מי שפיר שברוך השם גם הם יצאו תקינים. חודש שביעי, אולטרסאונד, שבו הטכנאית חושבת שהיא רואה שש אצבעות שגם זה הסתבר כטעות וההמשך לכל שרשרת המקרים האלה היה שהייה במחלקת הריון בסיכון עקב דימומים ושם התגלתה גם הפרעה בקצב לב העובר.

אתן/ם יכולות/ים רק לתאר לעצמכן/ם כמה חיכיתי ללידה ! לגלות כבר שהכל בסדר עם התינוקת בתוכי שכל-כך התחברתי אליה!!!

ולסיפור הלידה: ביום ה' התחילו לי תחושות מוזרות בבטן התחתונה שהתגברו עד ליום שבת שבו החל מהצהריים ידעתי שאלו צירים והתחלתי לתזמן אותם. הייתי 3 ימים אחרי המשוער וכבר רציתי את הלידה הזאת, לא משנה כמה כואבת תהיה....

ביום שבת בלילה - לא זוכרת את השעה, אני עם צירים חזקים כל מספר דקות, לא עוזר כלום! לא מקלחת, לא לשבת, לא לעמוד, רק לנשום נכון!! בעלי מחליט שזה הזמן ואני רוצה להגיע רק עם פתיחה ישר לאפידורל, אבל הכאבים לא נותנים עוד להישאר בבית ולכן אני מתארגנת לוקחת את התיק שכבר היה מוכן ויוצאים לדרך.

בדרך להדסה לא יכולתי לסבול את הנסיעה יחד עם הצירים. כל ציר אמרתי לבעלי לעצור בצד, חיכינו עד שיעבור הציר ורק אז המשכנו בנסיעה. הדרך נדמתה לי כארוכה מאוד. הגענו... ואיך שראיתי את דלת הכניסה, התחלתי לבכות מהפחד, מההתרגשות שזהו, פה ההריון הזה נגמר ואני סוף סןף אראה אותך קטנה שלי וכל הפחדים יעלמו. אני אצא מכאן איתך בידיים כמו שתמיד חלמתי.

ירדתי למטה לחדרי לידה, שם חיכיתי שעה נוספת ועוד לבד, כי בעלי הלך לסדר ניירת. כל ציר היה פתאום ארוך וכל 3 דקות. לא התייחסו אלי כי הייתה מישהי בלידה שנייה, נשמתי עם טילטולי אגן, התכנסתי בתוך עצמי והזכרתי לעצמי כל הזמן להיות רגועה.

בערך בשעה 2 וחצי לפנות בוקר סוף סוף בדקה אותי מיילדת מקסימה בשם אניה ובישרה לי שאני בפתיחה של 2 וחצי. ייייישששששששש!!! "את רוצה משהו לכאבים?" "כןןןןןןן ! אפידורל!" אמרתי לה בחיוך ובהתרגשות. עוברים לחדר לידה במסדרון שקט, חדר נעים. לקחו לי דם ונתנו לי אינפוזיה ואז נכנסתי להתקלח עד שהמרדים בא. הוא היה נחמד, בעלי חיבק אותי. פחדתי מאוד מהאפידורל. זה היה תהליך של כמה דקות שנראה ממש ארוך.....

פתאום בעלי נשם בכבדות. ידעתי שהוא עומד להתעלף... המיילדת השכיבה אותו ובאה לחבק אותי. ביקשתי שלא תעזוב אותי כי אני פוחדת. תוך מספר דקות חשתי חום ברגליים, זה היה מוזר. המרדים נשאר לראות שהכל בסדר. המשמרת של אניה נגמרת ב-7 בבוקר, רציתי ללדת איתה, אבל השעה 7 הגיעה, אני עם פתיחה של 5 וחצי. המיילדת התחלפה. אני חושבת שקראו לה תמר, היא לא ממש הייתה איתי. כל פעם בא מישהו אחר לבדוק מה איתי ואז מסתבר שייש לי חום, חשש לזיהום מי שפיר. אני תקועה על פתיחה 5 וחצי כבר כמה שעות ומחליטים לתת לי פיטוצין, לעשות לי פקיעת מי שפיר ואכן כך הצירים הופכים כל שתי דקות כואבים כל-כך שאני מרגישה אותם עם האפידורל!

שעה 3, המיילדת השנייה מסיימת משמרת ואז מגיעה המיילדת הכי מדהימה שיכולתי לבקש. קטי רגועה, שלווה, בדיוק כמו שרציתי. כבר כמעט 4 - פתיחה של 9 וחצי, אני כל-כך מטושטשת מהכמויות של האפידורל והאנטיביוטיקות שמוחדרות אלי שאין לי מושג איך אני הולכת לדחוף ולהוציא אותך אלי.

בשעה רבע לחמש - קטי נכנסת, בודקת, פתיחה של 10 . מתחילים....

היא מארגנת את הכל ואני מבקשת שלא תחתוך אותי. היא אומרת לי: "כל פעם שתרגישי ציר, תלחצי חזק!" ואני שואלת: "מה? פשוט ללחוץ ככה לבד?". והיא אומרת : "כן." ממש המעיטה בדיבורים והייתה עסוקה בלארגן הכל לקראת בואה של הקטנה. ציר, אני דוחפת חזק, לא בטוחה שזה בכלל עוזר... ככה כמה צירים ואז קטי באה לעזור לי. רגל אחת על המותן שלה ועוד אחת תופס בעלי ואני דוחפת חזק. נותנים לי חמצן בלחיצות, אני מוציאה אותו. היא אומרת לי: "כל הכבוד! רואים שיער" ואני לא מאמינה בכלל שזה אמיתי. שזה קורה. אני ממשיכה לדחוף ותוך כמה לחיצות הראש בחוץ, תחושה של לחץ ואז שתיים שלוש לחיצות נוספות ואת בחוץ. תחושת התרוקנות.... השעה 5:17.

אני בוכה. היא שמה אותך עלי עם חבל הטבור. אני מחבקת אותך, אבא בוכה גם. זה רגע ששווה הכל. לנצח אני אזכור זאת. אבא חותך את חבל הטבור, שוקלים אותך: 3.725! איזו שמנמנה יפהפייה, דומה לאבא. עוטפים אותך ומביאים אותך אלי. אני מסתכלת עלייך ואת מביטה עלי בעיניים גדולות, ואנחנו משפחה!

הסבתות נכנסות, ועוברות בי צמרמורות של התרגשות. קטי אומרת שצריך לקחת אותה עכשיו לתינוקיה בגלל ההפרעות בקצב הלב. היא עוזרת לי לקום ולהתקלח, מעלים אותי למחלקה, ואז אני מתחילה לבכות, שאת כבר לא בתוכי, אבל גם לא איתי. את שם לבד, מפוחדת ואני אפילו לא יודעת מה קורה שם. אבא הלך להיות איתך. לא יכולתי אפילו לקום אלייך. בערב אבא לקח אותי אלייך עם כסא גלגלים. רציתי להביט בך בלי סוף.

היה לי עצוב שהיית מחוברת לכל המכשירים ושלא יכולתי לקחת אותך אלי. יום למחרת קמתי לאחר שלא ישנתי בלילה, והחלטתי שאני חייבת לראות אותך. המסדרון לתינוקיה היה נראה אינסופי. כשהגעתי, היית כמו מלאך. ישנת. נשארנו כמה ימים בבית החולים ואז שחררו אותנו הביתה. זה היה היום המאושר בחיי להביא אותך הביתה, כמו שתמיד חלמתי.

אני מאחלת לכולכן את האושר הזה ולידה קסומה כמו שהיתה לי.