לידתו של איתמר

סיפור הלידה של איתמר – 30/4/07 (15:36) איתמר, בננו הבכור, נולד בשבוע 41+3 וזאת למרות תחזית הרופא בה אלד בסבירות גבוהה טרם הזמן בשל היותי בעלת רחם דו-קרני. ההריון שלי עבר סה"כ די בקלות, מלבד השליש הראשון אשר היה מלווה בבחילות והקאות עזות. אף-על-פי כן רגעי הדאגה היו רבים: תוצאת החלבון העוברי לא היו מזהירות - 1:200 (תוצאה סבירה לנשים בגיל 38 בעוד שאני בת 28) ודיקור מי השפיר שבא בעקבותיה, תוצאת העמסת סוכר בלתי תקינה בבדיקה הראשונה. בסקירה שנייה התגלה אגן כליות מורחב וכן עובר קטן יחסית לגיל ההריון.

כאשר הגענו להערכת משקל בשבוע ה-34, "נוני" (השם שלו כעובר) היה עדיין במצג עכוז. כאשר שאלנו את הרופא לגבי סיכוי להתהפכות העובר בשלב זה, אמר שייתכן ויתהפך, אך מבנה הרחם ("דו-קרני") מקטין את הסיכוי ואין מצב לדבר על היפוך חיצוני, כי אם להתחיל לחשוב על הכיוון ה"קיסרי" כאפשרות.

מלאך גואל 1 – נעמי נואה: בשלב זה כבר היה ברור לי, שארצה לידה כמה שיותר טבעית (עדיפות ללידה ללא אפידורל אף-על-פי שלא נקטתי בעמדה חד-משמעית והחלטתי "לזרום"). תסריט הלידה שלי בהחלט כלל כמה שפחות התערבויות רפואיות, בטח ובטח לא ניתוח קיסרי.

חשוב לציין, כי בשלב זה כבר סגרנו עם דולה שהייתה גם המדריכה בקורס ההכנה ללידה שלי, על כך אפרט בהמשך. לאחר דכדוך קצר בעקבות אותו ביקור אצל הרופא, החלטנו אני ובעלי לעשות כל שביכולתנו בכדי להימנע מניתוח ולעבור את לידה שתואמת את ציפיותיי. בדרך זו פגשנו את נעמי נואה בהמלצתה של סיגל גולן הדולה. נעמי מיילדת במקצועה, בעלת אוריינטציה טבעית ומתמחה בטיפולי שיאצו לנשים בהריון.

במקביל לעבודתה בביה"ח, הרחיבה נעמי לאחרונה את פעילותה גם ללידות בית. בפגישה עמה, קיבלתי טיפול "מוקסה" ולמדנו מס' טכניקות של יוגה שיסייעו להיפוך העובר העקשן. במפגש זה למד בן-זוגי לבצע את טיפול ה"מוקסה" בעצמו.

לאחר מכן במשך שבוע ימים עשינו את הנדרש בהתמדה וראו זה פלא: בבדיקת האולטרסאונד בשבוע 36+2 העובר הפתיע ונמצא במצג ראש ודאי.

מלאך גואל 2 – סיגל גולן: את סיגל, הדולה שליוותה אותי, פגשתי במקרה בשבוע 26 להריוני במיון יולדות נהריה, אליו הגעתי בשל צירים מוקדמים, שנבעו מחוסר בשתייה. מס' ימים קודם לכן נרשמתי לקורס ההכנה ללידה של סיגל שהיה אמור להתחיל שבועיים לאחר מכן. ישבתי לי במיון, ממתינה בסבלנות לבדיקת המוניטור ואז שמעתי מישהי בעלת מבטא אמריקאי וקול קצת מוכר. על תג הזיהוי שלה היה רשום השם סיגל ולא אחר. סיגל היא דולה וותיקה, מדריכת קורס הכנה ללידה ויועצת הנקה מוסמכת.

בנוסף לכל ה"כובעים" הללו גם מתנדבת בביה"ח נהריה. לאחר הפגש הראשון של קורס הכנה ללידה היה ברור לי שארצה את סיגל לצדי בלידה. החשש שמה אאלץ ללדת בקיסרי כתוצאה ממצג העכוז כמעט וערער את תחושת הרוגע בהיותי אמורה ללדת כשיש דולה לצדי.

סוף ההריון: הגעתי לסוף ההריון ו"נאדה", כלום לא קרה בניגוד לתחזיות. בערך מהשבוע ה-39 התחלתי להרגיש צירונים די סדירים בלילות, מה שגרם לי להסתובב בלילות בבית במטרה לזרז את התהליך ולעלות במדרגות אין ספור פעמים, או סתם לגלוש באינטרנט, אבל בבקרים, לאחר מקלחת, הצירים פשוט נעלמו. באיזשהו שלב חשבתי שאני מדמיינת.

לאחר שבוע ללא שינה רצופה עשיתי תאונה קטנה בדרך לעבודה ואז ירד לי האסימון שאני מהווה סכנה לעצמי, ל"נוני" ולסובבים אותי וכנראה הגיע הזמן להפסיק לעבוד (ולנהוג). הייתי כבר בשבוע ה-41, התחלתי לעשות מעקב הריון עודף.

בשבוע 40+4 בדיקה ואגינלית: פתיחה 0, צוואר רחם סגור ואחורי (יאוש!). בשבוע 41+1 שוב ביקור שגרתי אצל הרופא, מוניטור ולאחר מכן קיבלתי הפנייה לפיה עלי להתייצב בביה"ח תוך יומיים לטובת לידה. כל ניסיון שלי לבדוק מדוע לא ניתן לקבל "הארכה" עד סוף שבוע 42 אף-על-פי שהמוניטור והאולטרסאונד היו בסדר לא זכו לתשובה משכנעת.

באותו היום כבר החלטתי שאעשה כל מה שביכולתי בכדי ללדת טבעי ולא להגיע לביה"ח בו יילדו אותי בהתערבויות מלאכותיות. עשיתי טיפול בדיקור סיני להמלצתה של סיגל (לא ממש עבד). למחרת ביקרתי אצל סיגל לטובת מעבר "דמיון מודרך", נתנה לי משאבת חלב כדי לנסות לשאוב מעט לזירוז ולחצה לי על נקודות זירוז (שיאצו). למחרת התעורתי בבוקר ואמרתי לבן-זוגי בבטחון רב: "אני יולדת תוך יומיים...". שוב עברתי דיקור סיני, התחלתי לשתות שמן קיק (קטלני ביותר) ולאחר כל המאמצים התחלתי להרגיש מן התכווצויות קטנות ובלתי סדירות. כצפוי, ההתכווצויות נעלמו די מהר. מאחר ושום דבר לא התפתח, הרגשתי צורך עז לדבר עם נעמי ולהתייעץ עמה (שכן בבוקר המחרת הייתי אמורה להתייצב בביה"ח בהתאם לבקשת הרופא).

פגשתי את נעמי בשעה 20:00 וכאן למעשה הכל מתחיל. תחילה נעמי פעלה להרגיע אותי ושכנעה אותי שאני לא חייבת להגיע לביה"ח רק כי הרופא אמר, הרי לעובר אין שעון, אך, חייבה לבצע מעקב מוניטור באופן סדיר. תוך כדי התחילה לדבר איתי על זוגיות, אוקסיטוצין ושאר הדברים הנעימים. תוך כדי שיחה התחלתי להרגיש שוב בהתכווצויות הקטנות, אך כמובן לא ייחסתי להם חשיבות. נעמי החלה ללחוץ על נקודות זירוז (שיאצו) ותוך כדי התהליך התחלתי להרגיש שההתכווצויות הופכות חזקות וסדירות יותר ויותר. בשלב זה החלטתי להמשיך הפגש עם נעמי בכדי לראות לאן זה מתפתח.

ליתר בטחון התקשרתי לבן-זוגי ולסיגל וביקשתי שיבואו להתרשם, שכן מרגישה כי "זה קרוב". בן-הזוג הגיע עם תיקי הלידה והמצלמות גם מבלי שהתבקש לכך וסיגל פינקה עם יין טוב, עוגה וקרטיבים. כעבור מס' שעות נעמי התרשמה שהצירים נחלשו קצת ובהתאם להמלצתה יצאנו להליכה לילית קסומה לאור ירח (וצירים...). לאחר כחצי שעה הרגשתי שהצירים מתגברים והופכים תכופים יותר. בכל ציר עצרנו ונשענתי על בן-זוגי.

לאחר חזרתנו לנעמי בשעה 00:30, החלטנו שהצירים די תכופים ועל כן נחזור לדירתנו הנמצאת בקרבת מקום כשסיגל אתנו לטובת תפיסת תנומה קלה לפני מה שנראה יום ארוך וחגיגי. בבית התארגנו לשינה כשלפתע בשעה 02:00 פתאום הרגשתי מים חמים נשפכים ממני ללא שליטה (כן, עם הריח הצפוי...). הבנתי שמדובר בירידת מים, אך מאחר והיו צלולים ניסינו לנמנם עוד כשעה שכן בפנינו יום מרגש וקשה.

בפועל תוך זמן קצר הצירים התחזקו משמעותית והפכו למאוד כואבים. התמודדתי אתם בהישענות על כדור פיזיו תוך כדי תנועה וניסיתי לתזמן צירים. כשהצירים הגיעו לכדי מרווח של 3-4 דקות וכל ציר נמשך כ-45 שניות, הבנתי שהגיע הזמן ללדת. יצאנו את ביתנו יחד עם סיגל, כוס תה לדרך וחטיפים כשפנינו מועדות לביה"ח. בשעה 04:00 לפנות בוקר הגענו למיון יולדות, שם קיבלה אותנו מיילדת אנטיפטית למדי שהדבר הראשון שהיה לה להגיד זה "מה חיכית כ"כ הרבה זמן כדי ללדת" (כאילו זה תלוי בי) . לאחר מוניטור של 10 דקות ובדיקה ואגינלית, התגלה שאני בפתיחה של 3.5-4 ס"מ, צוואר רחם מחוק 90%, ויאללה לחדר הלידה.

בחדר הלידה (או מלאך גואל 3 – ריבה קציר המיילדת): בחדר לידה קיבלה אותנו מיילדת מקסימה בשם טטיאנה ושאלה אם ארצה אפידורל. אף-על-פי שקיוויתי ללדת ללא, הכאבים היו כבר עזים ולא הייתה לי אפשרות לנוע עקב ירידת מים בעוד צירים בשכיבה זה די סיוט. בכך נשברתי ומיד חוברתי לעירוי. תוך ½ שעה קיבלתי את הזריקה, שמעתה אני קוראת לה Happy-dural. תוך 10 דקות עברו כל הכאבים וגם הרגשתי את הרגליים.

בשעה 07:00 התחלפה משמרת המיילדות, והחל משלב זה לוותה אותי המיילדת ריבה קציר עד הלידה. מאחר והרגשתי את הרגליים, ריבה הרשתה לי לשנות תנוחות על המיטה על-מנת לקדם את הפתיחה. בשעה 09:30 הפתיחה כבר הייתה 6.5 -7 ס"מ לפי בדיקתה ואנו היינו במצב רוח מרומם. בן-זוגי הביא קפה, סנדוויצ'ים לו ולסיגל וקרטיב בשבילי, פטפטנו וצחקנו וממש לא האמנתי שאני בלידה, רק הגרף של המוניטור ובו גרף צירים מטורף הזכיר לי זאת. השעה 10:00 – ביקור רופאים. עד אז היינו כמעט כל הזמן לבד בחדר וזה היה נהדר.

בביקור הרופאים נכנסו מס' רופאים לחדר וביניהם מנהלת חדרי הלידה – דר' פטרר, אשר התנהגה אלי באופן מחפיר. תחילה עשתה בדיקה ואגינלית וטענה שהפתיחה היא 5 ואני תקועה המון שעות ללא התקדמות, על כן היא רוצה לתת לי פיטוצין. אני כמובן התנגדתי. באיזשהו שלב היא אמרה לי שאצטרך לחתום על סירוב לקחת פיטוצין. לאחר התלבטות הסכמתי לקבל פיטוצין במינון נמוך. פטרר לא חסכה במילים וכינתה אותי "כלבתא" (ממש חוסר רגישות משווע...) ושהיא לא מוכנה לתת לי לחתום על טופס זה.

תוך זמן קצר ביקשה גם לעשות scalp (סיכת מוניטור המוצמדת לראש העובר) לו כמובן התנגדתי נמרצות, משום שלא הייתה שום בעייה בשמיעת דופק העובר. האמת שכל הקטע די הצחיק אותי, אבל זה משום שהייתי מוקפת בסביבה תומכת והתכוננתי רבות ללידה ע"י קריאת חומר, אבל אני חושבת שיולדת אחרת שעשתה פחות "שיעורי בית" הייתה נלחצת במצב זה ואולי אף נשברת. לאחר קבלת הפיטוצין ולאחר ש"גווארדיית הרופאים" עזבו את החדר, האווירה שוב נעשתה נינוחה ונעימה, כך עד השעה 12:30, בה פתאום הרגשתי צורך ללחוץ.

לאחר בדיקה קצרה התברר שאני כמעט בפתיחה מלאה, נשארו רק שוליים אך אני כבר התחלתי ללחוץ. השלב הזה דווקא זכור לי כיותר טראומטי והכי קשה. בערך בשעה זו השפעת האפידורל נמוגה וכאשר ביקשתי תוספת התברר שאין מרדים פנוי משום שבמקביל מתבצע ניתוח קיסרי להולדת שלישיה. המרדים הגיע רק בסביבות השעה 13:30 והוסיף קצת חומר אשר מיד הרדים לי את רגל ימין, אך לא מעבר לכך. לאחר סשן ארוך מאד של לחיצות ושינויי תנוחות, נולד בננו איתמר בשעה 15:36. היה מאד כואב ובאיזשהו שלב פשוט ביקשתי שיחתכו אותי ויוציאו אותו בוואקום, לא האמנתי שאוכל להוציא אותו בכוחות עצמי.

השתוללתי וצעקתי, אך בשיא העייפות והיאוש כאשר נראה היה כי לעולם לא אוציא אותו, יצא הראש ומיד הרגשתי הקלה עצומה. קיבלתי המון תמיכה ועידוד בשלב זה מריבה, אשר הייתה מאד סבלנית ולא מיהרה להתערב ומסיגל, שעיסתה, ליטפה, שמה עלי קומפרסים של מים צוננים ושמנים ריחניים ופשוט דיברה אלי, למרות שאת השלב הזה אני זוכרת די במעורפל. באיזשהו שלב נהיה לי מאד חם, אז הורדתי מעצמי את החלוק ומצאתי את עצמי בתנוחת קריעה על המיטה. כמו כן, זוכרת שנפתחה הדלת ורופא רצה להיכנס, אז צרחתי עליו שיעוף מהחדר (בלי לראות אותו בכלל פשוט פתיחת הדלת הפריעה לי) ושכולם יעופו מהחדר.

הרופא כנראה החליט שלטובתו עדיף יהיה לסגור את הדלת וכך עשה. זכיתי לחוות לידה ללא חתך וללא קרעים וזאת למרות שאיתמר נולד במשקל מכובד של 3,550 גרם לאמא די קטנה ורזה. לא היה קל, הייתי על סף יאוש, אך ריבה עודדה והבטיחה שלא אצא עם חתך וכך היה. זאת ועוד, ריבה בחרה להישאר מעבר לשעות המשמרת שלה בכדי לסיים ליילד אותי, מה שחיזק את הערכתי אליה. לסיכום, הייתה לי חווית לידה מיוחדת בזכות האנשים המיוחדים שלקחו בה חלק: סיגל, נעמי, ריבה וכמובן בן-זוגי.

בזכותם ובזכות ההכנה שלי לקראת, הגעתי ללידה בטוחה בגופי ונינוחה, כך שעל-אף שהלידה לא הייתה קצרה, היא זכורה לי לשמחתי כחוויה חיובית. טניה