כך לולי שלי בא לעולם

סוף סוף הגיע גם התור שלי, התור לו חיכיתי חודשים לשבת (אלוהים יודע כמה אין לי זמן לשום דבר הימים אלה) לנסות להעלות על הכתב את כל השתלשלות העניינים מרגע....שנייה מאיזה רגע להתחיל האם מהיום בו הכרתי את פורום הריון ותינוק....האם מן הרגע בו חשבתי שישנו סיכוי שאני בהריון, אבל אתם בפורום הרי אמרתם שלא ייתכן שהוא קטן מאוד ועדין לא לחשוב על כך... 8 ימים מיום המחזור לא ייתכן תאונת עבודה של חברת קונדומים כנראה שלא הוכיחה את עצמה כיעילה, אוי כמה אני אסירת תודה לחברה הזו היום ובמקום לבלבל את המוח הבה נתחיל במסע כדבריה של נעמי ה"מסע הקסום" טוב אני לא מקטרת אבל בהחלט יכולה לומר במבט לאחור כי אני לא נמנית עם אלה שלהם הריון הוא מסע קסום.

את הפורום אני מכירה למעלה משנה, פעילה מאוד ולקראת חודש אפריל כן כן לא אשכח מחזור אחרון 2.4.03 אוי כמה עוד אחזור על תאריך זה, למעשה לא תכננתי הריון נוסף באותה התקופה למעשה מאוד רציתי ללדת באביב קיץ 04 ולכן חישבתי מהר כי לקראת הקיץ יש להתחיל לעבוד והפעם על באמת, ובאחד מהלילות שלנו, כמו שכבר הבנתם, נקרע לו הגומי המפורסם, אני מההיסטריה רצתי למקלחת מהר, התקלחתי, עאלק לשטוף...

בנות, זה עוזר כמו כוסות רוח למת. האמינו לי, מהר חישבתי, לא ייתכן זה לא מועד הביוץ הרי לפני 8-9 ימים קבלתי מחזור, למחרת בבוקר לעבודה וכרגיל כניסה לפורום להתייעצות מהירה ועזרה בחישובים ביקרתי בפורום מנסים להרות וגם שם שללו את הסיכוי שאני הרה, כדי להסיר ספק ולו הקטן ירדתי לסופר פארם לרכוש לי ערכה לבדיקת הריון איך אומרים על כל מקרה ...

לבעל לא סיפרתי כלום הרי למעשה אין מה, עם חברות (טיפ-טיפ היקרה חשבתי מהר וגם על ידה התבשרתי שאין כמעט סיכוי) העברתי את השבועיים הקרובים בניסיון די מוצלח לא לחשוב בנושא יתר על המידה ושתבינו אני עובדת (אז) במקום העבודה שלי חצי שנה בלבד !!!

שבועיים ומעט יותר אחרי האקט עצמו נכנסתי לשירותים במקום העבודה... נו הציפייה הרגה אותי ובספונטאניות לקחתי עמי את הערכה וניגשתי לבצע אותה, חברה' שום פס לא הופיע לו, לתדהמתי חשתי תחושת אכזבה גדולה!! רגע רגע רגע, מה פתאום אכזבה? הרי לא תכננת, רצית מאוחר יותר הקול הדהד בי, אז לשם מה כבר מספר חודשים אני נוטלת חומצה פולית, כדורי b12, כן כן זה להכין את הגוף במאגרים חיוניים לצמיחתו של עובר תקין ברחמי לכשאחליט.

לא הלאה אתכם בפרטים הקטנים הללו אבל לקחתי את הבדיקה שנותרה (שניים בקופסא) וחזרתי לעבוד ובמטרה לשכוח מהסיפור לפחות לחודש זה. הודעתי בפורום ומישהי שאינני זוכרת את שמה נדמה לי שנטלי אמרה שזה מוקדם , זה לא אומר....אולי כן ואולי לא, אני בחרתי לקחת את ה'לא'.

אני בעלת מחזורים מאוד מאוד סדירים למעשה אני מצפה לדודה כך נקרא לה ביום קבוע ולעיתים גם בשעה ידועה , יום שישי בשעת צהריים "הדודה מחזור" שאמורה להגיע כמדי 28 יום. ביום הנבחר אני קמה לי בבוקר הילדים בגן, מחליטה לעשות בדיקה, שימו לב לדודה יש עוד זמן להגיע עד הצהריים, הבעל עדיין ישן לו, עבד לילה המסכן, אני נכנסת לשירותים, כוס חד פעמית... שתן של הבוקר הכל על פי הוראות היצרן מכניסה את המקלון ובשלב זה הלב לא מפסיק לדפוק לעיתים נדמה כי הוא מתעקש לצאת החוצה, המקלון מוכנס לאחר כבוד כמה שניות לספיגת השתן והופ...מופיע לו בלי בושה קו ורדרד, היי מה זה? לא יתכן? אבל אמרו שאני לא בהריון, מה קורה כאן, היד השמאלית המחזיקה במקלון מתחילה לרעוד, מניסיונות עבר אני כבר יודעת השטיפה אז לא עזרה במיוחד, הבדיקה הקודמת הייתה מוקדמת מדיי, דעתן של רוב חברות הפורום המקסים הזה פשוט הייתה שגויה וזה בסדר זה קורה...ומשהו בתוכי ידע וחש תחושה שאני הרה.

ביד רועדת רצתי לטל' התקשרתי למזכירה של ד"ר ישראלית פינקל (עוד תשמעו עליה רבות בהמשך) זה יום הקבלה שלה, נאמר לי להגיע ב 12:00 בצהריים ואני מחליטה להכניס את הבדיקה לעטיפת מתנה עם פתק אישי לחצי השני, מעירה אותו מכינה לו קפה ומוסרת לו את המתנה, הוא עדיין ישן לא מבין מה פתאום נחה עליי רוח הנתינה על הבוקר ובכלל מה אני כל-כך שופעת אנרגיות וחיוכים הוא בוחר לקרוא ראשית את הפתק, מוציא את המקלון ומחייך, תנחשו כיצד הוא מגיב ? ...כמובן בחיוך ענק ומה הוא בוחר לומר...."ידעתי מה את חושבת אני תמיד קולע בול", הוא תמיד לוקח את הקרדיט לעצמו כזה הוא.

בדיקת הרופאה הראתה שק בלבד החישוב הראה משהו כמו שבוע 4 פלוס. ביום א' ביצעתי בדיקת בטא במעבדה התוצאות אמורות היו להגיע בצהריים, הודעה הוכנסה לפורום, הבנות מחזיקות אצבעות וממתינות כמוני לתשובה... כמובן שברגעים שכאלה הזמן לא עובר, אני נכנסת דרך האינטרנט למעבדה, סקרנית ומתוחה, לקראת השעה 14:00 ישנן תשובות והעין מביטה בערך ולא מאמינה 7643, אין ספק בכלל שאני בהריון אבל מה זה הערך הגבוה הזה, לרגע חולפת בי מחשבה שמא אלו תאומים אמא'לה יש סיכוי הרי במשפחה, מוסרת את ההודעה בפורום ואיזה תגובות, איזה תמיכה, שמחה וששון ואין מאושר ממני ביום זה.

ככה חולפים הימים, שבועיים אחרי אני אצל ישראלית US מאשר דופק, שבוע 5.3 ונשלחת למליון בדיקות בדיוק כמו לפי הספר, החלטתי לחלק את ההריון לשלושה חלקים כשהחלק האחרון הוא הדומיננטי.

שליש ראשון: בחילות הקאות, עלפון , חולשה , גודש בשדיים עם כל השמחה אני מותשת לא מצליחה להחזיק את העניים אחרי שמונה בערב ועם כל ההבנה מהצד השני, ממש לא נעים מרגישה חרא.

שליש שני: נורא רציתי בת, בבית יש לי ילדה בת שמונה ובן בן חמש, רציתי להעניק לדניאל שלי אחות שלי מעולה לא תהיה, וכמה אני כמהה לכך, סקירת מערכות פרופ' אחירון מאשר בן זכר נוסף אשר יתווסף למשפחתנו בעזרת ה' בתחילתו של בחודש ינואר 04 (על התאריך אני לא כל-כך הייתי סומכת) מסתכלת על הפנים של הבעל האם הוא מאוכזב, הוא מצדו מחוייך אני כמובן מייד מתאהבת בו ולימים יקרא על ידי ועל ידי הפורום פליפר/פליפרון.

עוד בדיקות מתבצעות ותודה לאל כולם תקינות חלבון עוברי עוד יותר טוב מהילדים הקודמים שלי, וכאן ההזדמנות להודות לנטלי היקרה שיצאה מגדרה על מנת להרגיע אותי ולבדוק טוב טוב את הערכים – תודה לך יקירה. בדיקת מי שפיר בחרתי לבצע למרות שאני לא מחייבת על פי הגיל ד"ר פלדמן סגנו של ליפיץ (באותה תקופה היה בחו"ל) ביצע עבודה מעולה ועוד יותר טוב מכך הייתה התשובה שלה ציפיתי 3 שבועות מורטי עצבים, גב' הכל תקין אצלך.

שליש שלישי ואחרון: הוא למעשה הקשה מכולם, הוא למעשה מותח ומורט עצבים, לא מעט דמעות נשפכו כאן ואם אין ברצונכם או יכולתכם להמשיך הלאה ממליצה לכם להפסיק לקרוא כאן.

אני חייבת לציין כי בביקוריי אצל ד"ר ישראלית פינקל, הרופאה המטפלת שלי לא הייתה ערה לעובדה כי הייתי במתח במהלך ההיריון ואני מניחה שחלק גדול מכם יזדהה איתי, תופעות הדימום, על כל תחושת הפרשה רצים לשירותים , לקליניקה, חוסר תנועות ועוד ועוד. בשל העובדה כי לרופאה שלי דאז היה מכשיר U.S בקליניקה הרשיתי לעצמי לגשת אליה על מנת לשלול תחושות או מחשבות רעות, היא מאידך אמרה לי מספר פעמים גב' רוית אני רוצה לומר לך שאני לא עושה לך אולטרא סאונד בכל פעם שתגיעי לכאן שיהיה לך ברור, הטון היה אכזרי ואני גם כך פגיעה יתר על המידה ועוד בהריון נסו לנחש כמה דמעות שפכתי אחרי כל ביקורת אצלה.

לא פעם נאמר לי על ידי בנות הפורום מדוע את ממשיכה אצלה, תחליפי רופא ואני כמו טיפשה ממשיכה לסבול מיחס לא יחס, מקשיחות וטון דיבור גס שלא מגיע לי, עד שהבעל...כן כן זה שאף פעם לא כועס החליט את אליה לא תיגשי יותר חפשי לך רופא אחר (ואני הבטחתי אבל לא קיימתי עד לרגע שהרבה ברירות לא היו לי ועוד תשמעו עליו בהמשך)

שבוע 25 לערך קבלתי מהגב' ד"ר בדיקת העמסת סוכר, קודם לכך בקשתי העמסה מלאה בשל העובדה כי בהריונות קודמים סבלתי מסוכרת הריונית מה שמעלה באופן אוטומטי אותי לרמת סיכון גבוהה יותר לחלות בכך גם הפעם ולכן אין משמעות להעמסה של 50 גר' , היא שוב גילתה חוסר אנושיות אין לי דרך להסביר את עקשנותה נתנה לי קודם את הבדיקה הקטנה ואמרה קודם נעשה את זה ואחר כך נהיה חכמים.....אוי כמה את לא חכמה (אייקון של פרצוף כועס).

לפני יציאתי מהקליניקה שלה היא נתנה לי מס' נייד למקרה חירום, הבדיקה הראתה ערכים גובהים אך היא יצאה לה לחופשה ומס' הנייד זוכרים שאותו השאירה למקרה חירום..................לא זמין !!!! השארתי מליון הודעות אף אחד לא חזר אליי למעשה עד היום, אובדת עצות מתייעצת עם בנות הפורום מה לעשות..

ניגשתי לרופא משפחה בקשתי בדיקה להעמסה מלאה, למחרת כבר ביצעתי את הבדיקה ביודעי כי רק בדיקה זו יכולה להוכיח חד משמעית אם אכן יש לי סוכרת הריונית או לא. לא הלאה ביותר מדי סיפורים הערכים הוכיחו חד משמעית יש סוכרת גם הפעם, בוכה מתלוננת בפני החצי, אין לי רופא מה עושים, מפעילים את הויטמינים, מנהל קופת חולים מאוחדת בכבודו ועצמו, מפנה אותי לאיש שהוא קודם כל מלאך, כן כך אני קוראת לו, למרות ששמו הוא ד"ר ארז יזהר. הוא מקבל מחר בבוקר בסניף פ"ת תיגשי לשם תאמרי ששלחתי אותך, עד לאותו רגע לא ידעתי כמה שפר מזלי, כמה אושר ושלווה שמחה וגאווה להיות מטופלת באדם מקצוען ויותר מכל בן אדם.

ד"ר ארז מסביר לי במה דברים אמורה, מבקש כרטיס מעקב, אני מצדי עונה לו אבל אין לי לא נתנו לי כמה הרגשתי מטומטמת באותו הרגע, בכלל לא פתחו לי, שואל מי הרופא המטפל שלך, מתקנת אותו זו רופאה הוא נראה כועס על היחס והזלזול להם זכיתי בהריון שכזה, מופנית על ידו לאחר מליון טלפונים שעשה לקולגות שלו ומשאיר לי את זכות הבחירה מתי לגשת אליהם עכשיו אני אומרת, הוא בתגובה שום בעייה מארגן לי פגישה עם דיאטנית, אינדוקרינולוג ואחות מרפאת סוכרת, עוד באותו יום מקבלים אותי השלישייה המנצחת שתוביל אותי במהלך כל ההריון הנותר , מקבלת מהם "מתנה" מכשיר גלוקוצ'ק למדידת רמות הסוכר, דיאטה קשה שאני מקבלת משאירה אותי עם ערכים גבוהים ומה שלא מותיר הרבה ברירות מתחילים עם זריקות אינסולין בתחילה פעם ביום עם 4 יח' ועוברים עם גדילת ההריון לשתי זריקות של בוקר וערב והמשך דיאטה שתהפוך אותי מאוזנת להפליא עם ערכים מעולים.

זה קשה , קשה מאוד לנוכח העובדה של חגים, עוגות שאני מאוד אוהבת ובעצם כמעט כל דבר...כן כן אוהבת לאכול רק מזלי שנשארתי רזה כל חיי. השליש הזה אם כן הופך להיות קשה קשה אף מאוד ללמוד להזריק לעצמך, לדקור את עצמך 7 פעמים ביום אני נשמעת ממש כמו פרסומת, כל דבר קטן מקפיץ לי את ערכי הסוכר אני צריכה ללמוד כיצד הגוף שלי מגיב, בהמשך מוסבר לי מהו ההליך הפיזיולוגי שעובר אצל העובר כאשר הערכים כה גבוהים/נמוכים ואני נחרדת, בוכה המון, גם זה ידידותיי מעלה את הערכים של הסוכר מתברר.

אחר כך בפגישות השבועיות עם הדיאטנית המקסימה שלי ופרופ' קרפ אשר מקבל אותי אחת לשבוע על מנת לבדוק אם רמות הסוכר שלי מאוזנות, אני עצבנית וקשה לי הכל הופך להיות כבד בכל המובנים ו....חייבים להמשיך הלאה (כאילו שיש לי הרבה ברירות) המטרה מקדשת את האמצעים זה כל מה שאני מנסה להפנים עמוק בתוכי, משהו בועט וזז כאילו אומר לי אמאל'ה רק עוד קצת את תראי שזה ישתלם (אוי כמה הוא צדק לא שיערתי בדעתי).

הימים עוברים, סופרת שבוע אחרי שבוע בדריכות רבה בפורום זה, כולם מעודדים מבררים שואלים לשלומי העניין הופך להיות ממש או-טו-טו, התחושה היא שגם תורי סוף סוף הגיע הנה עברנו להילוך גבוה מוניטור 3 פעמים בשבוע וברוך ה' הכל יוצא תקין וממשיכים כאילו בשגרה, מכינים את החדר לפליפרון אבא היקר תופס טרמפ וצובעים כבר את כל הבית ותבינו אנחנו גמרנו לבנות את הבית ונכנסנו אליו לפני שנתיים בסך הכל אבל כשיש ילדים קטנים בבית זה רצוי ואף מומלץ כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה.

הפגישות עם ד"ר ארז נעשות תכופות בכל ביקורת מוניטור, US והערכת משקל, הכל תקין לדבריו ואף נאמר כי החשש מעובר גדול בשל מחלת הסוכרת יתבדה 2,700 שמביא אותנו לאחוזון 30% על פי גיל ההריון בשבוע 35-36 וזו ההזדמנות לומר בנות יקרות !! כמה טעויות שמעתי והפעם אני אחווה זאת על בשרי, עוד תשמעו כמה דעות לכאן ולכאן במהלך ניסיון היילוד שלי .

מנסה לסחוט אינפורמציה לתווך ארוך עד כמה שניתן מד"ר ארז, וכך הוא אומר בשל הסכנות הקיימות לעובר לקראת הסוף בהיריון עם סוכרת אנחנו לא מחכים לסימפטומים טבעיים אלא נבצע יילוד שייקרא "השרארת לידה", כלומר נזמין תור לאשפוז שבמהלכו ינסו לילד אותך לקראת סוף שבוע 38 שבו כבר אין סכנה לעובר והנו נחשב גם על פי הספרות הרפואית כתינוק בשל, על כן חשבתי לעצמי, רוית, יש להיערך מבעוד מועד לדאוג למחליפה, להודיע לחצי כמובן, למשפחה ולאמא הלא רגועה שלי שחושבת שילדתי ואני מסתירה זאת ממנה.

התחלתי במציאת מחליפה לשביעות רצונו של הבוס ושלי בדקתי עמה אופציית להאריך במעט את חופשת הלידה, מניסיון 12 שבועות הם ממש כלום זמן, הודעתי לבעל וכל התהליך התחיל להיות אמיתי ולתפוס תאוצה. טבלת הייאוש מתמלאת מיום ליום באיקסים בעבודה שלי, בפורום אני סופרת את הימים שנשארו לי במחיצתם מתייעצת עם עדי ברקן לגבי השראת לידה אותה היא עברה בעצמה והלחץ מתחיל לגאות אצלי, הבטחתי לעצמי לנסות ולשמור על קור רוח ושפיות, בבית אין לי אינטרנט ולכן מבטיחה להתחבר ברגע שאוכל, זה עצוב כל כך אני מהרהרת, יהיה חסר אבל תחושת השליחות והמטרה שאליה אני מחויבת מקלה במעט. וכך יום חמישי היום האחרון בשבוע הגיע, היום האחרון בעבודה, בפורום למעשה החל מיום זה חיי ישתנו מהקצה לקצה.

פינת ה-הופ הופ האחרונה שלי, פרידה מכולם מבטיחה לחזור, מבטיחה לעדכן את רוית שלנו בפורום בכל הקשור למצבי.

חופשת חנוכה בפתח, הילדים בבית 8 ימים מה שלא מקל את התהליך במיוחד למבינות, אני מנסה להירגע על ידי הרסקיו ידידי היקר שעושה עבודה לא רעה גם בהמשך. סופשבוע עובר בהתרגשות מסוימת זה אוטוטו מגיע שבת האחרונה שאוכל לשון כרצוני שאהיה אמא לשניים, שאף אחד לא יכתיב לי מתי לקום, התחושה הזו מעוררת בי התרגשות עצומה, העובדה שאני בחופש מקלה מאוד, מרגיעה והופכת את התהליך למרגש מרגש.

יום א' 21.12.03 מתוכננת ביקורת במרפאתו של ד"ר ארז בצהריים לפני כן מוניטור שגרתי איך לא, מחליטים לקחת את הילדים לקניון איילון , לאחר מכן היעד המסעדה של גיסתי בת"א, מה יש יום כיף לילדים , מי יודע מתי ייצא שוב לצאת.... לקראת צהריים נוסעים לכוון המסעדה בת"א, אחרי ביקור כמובן בקניון שכל אישה מסתכלת עלי ברחמים כיצד אני מדדה מצד לצד בקניון ומתלחששת בפני חברתה אין ספק קובעת אחת היא ממש בשלה ללדת (איזה כושר אבחנה מהרהרת לעצמי). מגיעים למסעדה שוב מודדת ערכי סוכר, אני קרובה להיפו שזה אומר רמת סוכר נמוכה מאוד, מתחילה לאכול ויוצאת לכוון המרפאה למוניטור, שוב פוגשת באחיות המוכרות לי כל-כך טוב אך הפעם תהה זו הפעם האחרונה, האחות לא אוהבת את המוניטור "הוא ישנוני" מעירה לי ומזיזה את הבטן אכלת שואלת? אני בתגובה ועוד איך.....ואיזה אוכל... ! (קראתי לו לימים הסעודה האחרונה).

אני נכנסת לד"ר ארז היקר כל-כך יושבת מחויכת כולי ומצפה בהתרגשות להסברים. הוא מצדו מביט בדף הנייר שהעברתי לו ושואל ממתי המוניטור מעכשיו עונה לו הוא מרים מבט לא מרוצה ואינו אומר מאומה , אני מביטה בו מחייג הבנתי שהיעד הוא תה"ש המקום בו הוא עובד אני לא מבינה לרגע מה הולך כאן הוא מדבר עם המיילדת הראשית השעה 15:30 לערך ומעביר לה את האינפורמציה אודותיי GDMA2 כך מכונה מחלת הסוכרת ההריונית, מוניטור עם נפילות דופק, מה שחששנו ממנו ביותר במהלך כל ההיריון והצליח לשמור עד כה עומד להתרחש וכך הוא מסביר לי את הולכת מכאן ליילוד צר לי שהכל לא הלך בדיוק על פי מה שתכננו אבל הגענו עד הלום וזה גם הישג מבחינתי, יש לך את הנייד שלי (המשפט שהיה אומר בסוף כל ביקור) בכל שעה שתצטרכי אני זמין עבורך.

ואני רוצה שתאמרו לי הוא לא מלאך, מקסים הוא הד"ר ארז הזה איזה מזל היה לי שפגשתי בו, אתה עוד לא יודע שעוד ניפגש הרי אני לא יכולה ללדת בלעדייך לפחות לא כך תכננו ומכאן בנות אחרי כל בלבולי השכל הללו מתחיל מבחינתי תהליך הלידה.

יוצאת לכוון הבעל והילדים, בדרך מצלצל הנייד מעבר לקו רוית מהפורום רוצה לשמוע מה קורה ואני מנסה לעצור את הדמעות ללא הצלחה ומספרת לה בקצרה את החוויה "רוית המוניטור לא בסדר מופנית לחדר לידה לניסיון יילוד". היא מנסה להרגיע ומאחלת הצלחה ממנה וכל בנות הפורום היקרות, אני מתחילה לרעוד בכל הגוף מהתרגשות שמהולה בפחד וחשש ומבטיחה לעדכן.

מגיעה לחצי ומנסה לא להלחיץ אותו ובודאי לא בפני הילדים שלא מבינים בכלל למה ההיריון הזה נמשך לנצח. מעבירה לו את האינפורמציה אחד לאחד מילה במילה, הוא מנסה ואני כל כך מכירה אותו לשמור על קור רוח שמא אפרוץ לו בבכי והקש ששבר את גב הגמל הוא שגררו לנו את האוטו בדיוק בזמן איך לעזאזל כל הדברים קורים ברגע הלא מתאים כל התהליך של הבאת הרכב גזלה לה עוד שעה שבהם אני לא מרגישה תנועות, נלחצת ומתקשרת כל דקה לבדוק באיזה שלב הוא, תבינו אם זה היה קורה במצב רגיל הוא כבר היה צורח עלי, החצי עונה בשלווה ברוגע שלא אופיינית לו שאוטוטו הוא מגיע, ואכן נכנסנו לרכב לכוון הבית כן כן יש לקחת את התיק ומקלחת חובה.

הודענו לחמותי שאנחנו מביאים לה את הילדים, מגיעים הביתה אני משילה ממני את הבגדים בידיים רועדות בתחושה שאני הולכת את הלא נודע למרות שעברתי שתי לידות הפעם זה שונה, ישנו אפקט של חשש לחיי העובר שסחבתי אותו כל כך הרבה זמן . מרימה עיניי למעלה ומבקשת מבורא עולם הצלחה לקראת הבאות רק עוד מעט.

השעה כבר 17:00 יוצאים לכוון חמותי שגרה מרחק 5 דקות נסיעה ממני וחמש דקות ממנה תה"ש, עולה עם הילדים להיפרד בראש עוברת מחשבה וואו אחלה טלנובלה. היא בהבעה לחוצה ודואגת מברכת אותי, מנסה להסתיר מפני חשש שקיים בה ופחד לחיי וחיי העובר. יוצאים לכוון תה"ש ואופסס פקקים כמה שזה לא מתאים עכשיו, יש לי חשק לצרוח זוזו מקרה חירום יולדת חייבת להגיע לחדר לידה אבל נאדה כלום גורנישט אנחנו נגררים אחרי שיירה ארוכה התחושה שברגל הייתי מגיעה מהר יותר, בסופו של דבר לקראת 17:30 לערך הגענו לחדרי הלידה בקשנו לדבר עם חביבה המיילדת הראשית (זו שארז שוחח עמה טלפונית) היא בתגובה: "אה, זו את. עכשיו מגיעים" היא גוערת בי, בקבלת פנים כזו עוד שנייה ואני בוכה, יש לציין שאחר כך הפכנו חברות טובות והאמת שהיא די צדקה אם נסתכל על זה באופן הכי אובייקטיבי.

החצי ניגש לעשות קבלה, שתן תקין ויאללה למוניטור שתודה לאל היה תקין ושוב יכולתי לשמוע את ריקודיו של פליפרון שלי להזכירכם אנחנו ביום א' 21 לחודש, דצמבר, חג חנוכה. כל אותו הזמן הטלפונים שלי ושל החצי לא פסקו מלצלצל ואנחנו לא בדיוק יודעים מה לעדכן רק מנסים להרגיע במיוחד את הילדים שבשלב זה עדיין לא נולד לכם אח...ואמא בבדיקות.

מכאן בעצם מתחיל תהליך ארוך ומייגע של התייעצויות לבטים ובעיקר סבל שהיה בדיעבד יכול להימנע ממני. ארז היה כל העת בקשר טלפוני עם הצוות הרפואי לוודא שהכל תקין וששלומי בסדר מדי פעם מסרו לי ממנו ד"ש עוד בשעות שהייתי מחויכת. אחרי המוניטור ממתינה לרופא לבדיקה תזכרו את השם ד"ר ששר אנחנו עוד ניפגש !!! מועברת לחדר לידה מס' 2.

השעות עוברות הבעל מגלה סימני של חוסר סבלנות מהולה בדאגה וחוסר וודאות של מה קורה איתי, מדי פעם נכנס רופא מציג את עצמו מסתכל על הבטן ומסיים בהערה יש כאן תינוק למעלה מ 4 ק"ג הגב' עם סוכרת ואינסולין למה לא מנתחים..אני נכנסת להתקלח איזה כיף לא כואב לי כלום ואני הולכת ללדת, נשכבתי במיטה מעתה למשך מספר ימים שקרוב לוודאי לא הייתי מאמינה אם היו מספרים לי על כך והבדיחה היא שהכנתי "תכנית לידה". מוניטור מחובר אליי, פותחים לי וריד, עירוי מוזרם לורידים וההוראה להמשיך למדוד סוכרים בדם כל 3-4 שעות.

מתחילים עם פיטוצין ולאט לאט מעלים את הטיפות תחושת הצירים מגיעה ואני שמחה הנה אני הולכת לפגוש את הילד שלי לו אני כמהה כל כך הרבה זמן שלא הסיר דאגה מליבי במשך מספר חודשים לא מבוטל, מדי פעם מגיעה אחות מיילדת לוודא שהמוניטור תקין ששלומי בסדר וממליצה לי לנסות לישון, לספר לכם אלה שחוו בעבר חוויה כזו, מי יכולה לישון האדרנלין זורם בדם, אני רוצה להגיע לקו הסיום בתחושת ניצחון אבל לא ידעתי אז כמה רחוק הוא הקו.

לקראת השעה 2:00 לפנות בוקר של יום שני (להזכירכם אני מיום ראשון אחה"צ נמצאת בחדר לידה) נכנס רופא ואומר לי תראי לדעתי הגוף עדיין לא בשל ללידה, העובר שלך התאושש יפה ואנחנו ממליצים לך ללכת הביתה ולהתייעץ עם הרופא המטפל, חשבתי שחשכו עיניי לא האמנתי למשמע אוזניי, כל הסבל הזה על שום מה?? ניסינו אבל הגוף לא מוכן כמובן שהוא לא יהיה מוכן אבל מה בדבר הסיכונים הקיימים ניסיון היילוד כל מה שבלבלו לי את השכל במשך כל כך הרבה זמן...חוות דעתי כמובן לא עניינה אותם הרצון שלי לסיים את ההריון בצורה מוצלחת אפילו על ניתוח הייתי מסכימה.

השעה 6:30 בבוקר אני מתלבשת ובוכה, הבעל מנסה להרגיע ואומר רוית לדעתי הגוף לא מוכן ואין להילחם בו, צריך לתת לטבע לעשות את שלו, נו רק הוא היה חסר לי. אחרי לילה ללא שינה מגיעים הביתה הילדים אצל חמותי שתחיה ולכן נכנסים למיטה בניסיון לישון מה שלא הצליח הטלפון מעיר אותנו והסיכוי לישון היום נמוג נו טוב הילדים דואגים ומסביבי כולם במתח אפשר להבין מיד עולה השאלה האם ילדתי אף אחד לא האמין שחזרתי עם הבטן מלאה הביתה.

לקראת 9:00 בבוקר בלתי נמנע היה לחייג לד"ר ארז ולדווח הוא בתגובה ענה – אני חוזר אליך עוד מעט. שעתיים אחרי חזר אלי מחר בצהרים קבעתי לך תור ליילוד מסודר, אני אהיה שם ואין לך מה לדאוג, אמרתי לכם כבר שהוא המלאך הגואל, מחייכת דיווחתי לחצי ולילדים שמחר לכל המאוחר יהיה לנו אם הכל ילך כשורה – תינוק. את התיק השארתי באוטו טלפון לאמא שלי בישרתי לה מחר יש לי תור מסודר ליילוד ומאחר שכך רצוי שתגיעי להיות עם הילדים , אני מעדיפה שיהיו בסביבה הטבעית שלהם, בבית שלהם עם המשחקים והחברים שלהם, היא הגיעה כבר בערב אלינו כך שהכל היה מסודר ומאורגן ליום המחרת.

בבוקר אני קמה לי בשיא השלווה והרוגע להזכירכם כולם בבית חופשת חנוכה, מכינה לכולם שתייה, ארוחת בוקר לילדים, באוויר ישנה התרגשות מסוימת יש לי מספר שעות להיות רגועה בבית הרגשתי כאילו אני עומדת לקבל היום את פרס האוסקר בהוליווד מינימום !!! בדיעבד היום אני יודעת כמה טעיתי.

לקראת השעה תשע בבוקר אני מקבלת טלפון ד"ר ארז על הקו: "רוית, מה את עושה?" הוא שואל...אני בהלם: "מה זאת אומרת שותה קפה. אפשר להציע לך מתבדחת?", הוא עונה: "בשמחה אך לא כרגע. כמה זמן ייקח לך להגיע לתה"ש?" עניתי: "משהו כמו רבע שעה", "אז קדימה תגיעי לכאן כמה שיותר מהר, אני כאן מחכה לך". בהלם אני מוסרת את המידע לחצי, אמא שלי מקשיבה וכמו שהיא יודעת לעשות הכי טוב נכנסת להילחץ. (אוי אמא יקרה כמה אני מכירה אותך אבל נו שויין זה הרע במיעוטו ואין לי חשק להתעצבן), טסה להתלבש ומאחר שידעתי כמה הלבוש הזה הוא זמני הלכתי על חליפת אימונית נוחה החצי מניסיון של לילה קודם הלך גם הוא על משהו נוח "אופנת חדר לידה 03-04".

לקראת השעה 9:30 אני מתייצבת בחדר לידה ומחייגת לד"ר ארז הוא מגיע ומייד דואג לי כמו לילד קטן שזה עתה עשה את צעדיו הראשונים כל האחיות מסתכלות עלי במה זכיתי ולבטח תהו למה כמה ואיך, יקירותיי לחץ בתה"ש תמיד קיים במידה זו או אחרת ומה שהוא עשה מבחינתם הכעיס מעט את הצוות הרגשתי לא נוח אך אני הייתי בשלי, הרצון להגיע כמו שאמרתי לקו הסיום מנצחת, ד"ר ארז עוד התבדח שהיום אחבוק את הילד שלי מה שנראה לי בדיוני לחלוטין כבר הפסקתי להאמין שאני אפילו בהריון תארו לעצמכם מה קרה לילדים שלי.

התהליך היה מוכר, שתן, מוניטור שכמובן היו תקינים, אני ממשיכה אם האינסולין, הארוחות המסודרות ומדדי הסוכר, אחות נחמדה ניגשת אלי מכניסה אותי לחדרים לפנ י חדרי הלידה "השהייה" נדמה לי שקוראים להם, לובשת את אופנת חדרי הלידה אלא עם הפתח במקום הנכון...פותחים לי וריד ד"ר ארז בעצמו, הוא מביא לי עם קולגה את ה"בלון" המפורסם בשלב זה כלום לא כואב וזה די משעשע, בינתיים אני שומעת שמירבי מהפורום נמצאת כאן כבר לילה שלם מאז שעזבתי ביום ב' וכלום לא זז איתה אנחנו משוחחות בנייד ומאחלות לידה קלה אחת לשנייה, פתיחה של 3 בקושי השעות עוברות בהמתנה שהבלון יעשה עבודה טובה ויביא לפתיחה של 2 ס"מ לפחות מאחר והצוואר קודם לכן היה סגור אחורי ללא סימני לידה כלל.

לקראת השעה 12:30 נכנס שוב ארז לוודא שהכל תקין והופ נפלט לו הבלון , בדיקה ידנית לא נעימה מבשרת על פתיחה של 2 +, ארז מבסוט ואף מחמיא לי על כך כאלו שזה תלוי בי, מתחילים בטפטוף הפיטוצין ואני מבקשת מארז שלא יעזוב אותי עד ללידה, אך מה לעשות הוא צריך ללכת אחה"צ אך מבטיח להגיע איתי למצב של פתיחה כזו שאין דרך חזרה, ממנו כמו תמיד זה נשמע מבטיח. חדרי הלידה מדווחים לי מלאים, אוי כמה מפתיח וממתינה אחת לפני , לקראת השעה שתיים בצהריים נכנסת לחדר לידה מספר 4 מול דלפקי המיילדות. מסתכלת עליו מבחוץ וממלמלת לי מכאן אני כבר לא יוצאת במצבי זה אלא עם תינוק מבטיחה לעצמי.

ד"ר ארז נפרד ממני הוא צריך ללכת, מבטיח להיות בקשר טלפוני, נרגשת ומודה לו מקרב לב על הטיפול האישי המסור. בחדר לידה מבקשת להתקלח שוב, מחליפה צבע של שמלת חדר הלידה מבחינתי משנה מקום משנה מזל, מנתקים אותי זמנית מכל המכשירים (משאירים רק את הברזים) ומאושרת ללא כאבים נכנסת להתקלח שמה לב לדימום שאחר כך מתברר לי שזה כתוצאה מכל הבדיקות שהמוסכניקים ביצעו בי לאחרונה, תוכלו לקרוא לזה פקיעת קרומים או במינוח מקצועי "סטריפינג". יוצאת ונשכבת לאחר כבוד שוב במיטה עם הכריתי שהתגלתה כלא נוחה, מחוברת שוב למוניטור ולשני ורידים שנפתחו לי כבר בשני הידיים, ממשיכים עם פיטוצין שכל חצי שעה לערך מעלים לי אותו ב 10 יחידות הכאבים הופכים להיות בלתי נסבלים על חומר מאלחש אין בכלל על מה לדבר אני רחוקה מהיעד אלפי מיילים, מדי פעם מגיעה מיילדת אחרת כי עם השעות מתחלפות להן המשמרות, לעיתים אני פוגשת פרצופים פעם נוספת והן בתגובה "מה עוד לא ילדת" אוי כמה פעמים אני עוד אשמע משפט זה תחושה של ייאוש טוטאלי.

משה המיילד שהפך חבר אמיתי עם הזמן לבעלי ולי מסביר לו שהגוף שלי לא מוכן ולמעשה מתנגד, אני לא מוכנה לשמוע על מצב של לחזור שוב הביתה, שעת ערב מגיעה ואיתה משמרת נוספת החיוך כבר נמחק לי מהפנים, אחות נכנסת ומוסרת לי ד"ש מארז, מודה לה וממשיכה לבהות בתקרה מרחמת על החצי שנשבר לו הגב מהכורסא הלא נוחה ,מדי פעם שולחת אותו לסיבוב לאכול משהו ולהשתחרר מעט, מתחננת אליו שילך הביתה התחושה אומרת שאנחנו עוד רחוקים מקו הסיום והוא כמובן לא עוזב רואה אותי בסבלי הן הפיזי והן הנפשי והגרוע מכל היא התחושה כי שאינו יכול להושיע במצב הנתון.

עוד שקית נגמרת עוד צלצול לצוות בפעמון, עוד בדיקת סוכר, מיואשת מנסה לנמנם עם שישה צינורות 3 בכל יד שמחוברים אליי מאוד קשה לנווט תנוחה נוחה והבטן לא בדיוק מקלה על המצב. לקראת חצות שוב משמרת נוספת ומשה המיילד מגיע למשמרת שוב אני תוהה משמרת כפולה באותו יום, הוא עצבני מסביר לי כי מצב כ"א במחלקה קטסטרופאלי...זה לא בדיוק מעניין אותי אך מנסה בשארית כוחותיי לחייך ולעודד אותו.

זוכרים את ד"ר ששר, טוב הוא לא התחבב עלי עוד מתחילת דרכנו בשבוע 28 עם צירים מוקדמים, עתה הוא נכנס אלי עם רופאה מתלווה מביט על המוניטור צירים יפים, טוב את זה כבר שמענו אך פתיחה בקושי 2 ס"מ הם ממליצים לי ולחצי להפסיק את הזירוז ולעלות למחלקה לישון הטענה שלהם הגוף אינו מוכן יש לתת לו לנוח ולהתחיל הכל מהתחלה לכשיתפנו חדרי לידה. מסרבת בתוקף הבעל מנסה לשכנע אותי לישון ואני לא זזה מכאן בלי תינוק, בוכה ומבקשת מד"ר ששר לפקוע לי את המים, מסבירה לו שאין סיכוי שהלידה תתקדם במצב שכזה, הוא מסביר שזה יעלה את הסיכוי ללידה קיסרית (מסתבר שאין לו אומץ) שגם לה אני כבר לא מתנגדת לדעתי במצב כזה זה עדיף לגמור עם הספור הזה אני רוצה כאן ועכשיו.

במשך הלילה הרגשתי חום ובקשתי למדוד חום הרופאה הצמודה אליו ניגשת ונוגעת בי לטענתה אני לא חמה, הבדיקה הראתה 38.1 לא חמה אני עונה לה הא ! ולשם כך הוסיפו לי צינור נוסף של אנטיביוטיקה בסך הכל 6-7 צינורות. בהמשך הם יוצאים להתייעצות ואני ברקע שומעת עוד לידה, עוד בכי של תינוק והבכי שלי מתווסף אליו, כמה אני מקנאה ברגעים אלה כמה כיף לאותה אישה שאחריי סוף סוף חובקת את התינוק שלה התחושה ברגעים אלה שלי זה לא יקרה לעולם.

נכנס ד"ר ששר והרופאה ומציע לנתק אותי מכל המכשירים השעה שלוש לפנות בוקר של יום רביעי, לישון כמה שעות בחדר לידה ולחזור בבוקר על הפעולה מחדש, זה כבר נשמע יותר משכנע לכך אני מסכימה. שולחת את החצי לישון בבית אני כבר אודיע לך כאשר אצטרך ואזדקק לך נוח ותאגור כוחות מחודשים בבית, המיילדות עוזרות לי עם כל הצינורות, סוגרים לי את חדר הלידה ובשניות אני נכנסת לתרדמה עמוקה של שינה כמה זה עשה לי טוב פשוט הייתי חייבת את זה, לקראת השעה שש וחצי בבוקר שוב מתחלפת לה משמרת ואני קמה לי יושבת במיטה שלפתע הדלת נפתחת נכנסת פמליה שלא מביישת ביקור מכובד של אח"מים ממדינה זרה, הם מביטים בי חלקם מכירים אותי מימים קודמים, שימו לב אנחנו נכנסים ליום הרביעי, משמרת לילה מספרת אודותיי מיילדת אחראית ודמות נפלאה אנחנו עוד נחזור אליה נהפוך לחברות טובות.

אחרי סקירה קצרה שלהן בתיק שלי ורדה מחליטה בהחלטיות וקשיחות מסוימת ויוצאת בהכרזה יקירתי מספיק לנו היום את יולדת ובמשמרת שלי !! הבטתי בה לראות אם היא צוחקת עליי לבדוק שפיות ומאוד אהבתי את מה ששמעתי ממנה למעשה כבר שכחתי את המטרה לפיה הגעתי לכאן היא שואלת אותי אם אני רוצה להתקלח לפני שאני מתחברת מחדש לכל הצינורות בוודאי עניתי היא מביאה לי שמלה נוספת אני טסה למקלחת אשר מצויה בחדר שלי מתקלחת להנאתי מים חמים מה שהם יכולים לעשות לגוף מסתבר פלאים, אתה לומד להעריך כל דבר בפרופורציות אחרות לגמרי . שכחתי לציין שלילה קודם הודיעו לי לקראת חצות שמרבי ילדה בקיסרי, הלידה לא התקדמה ולכן החליטו על קיסרי עומרי שלה נולד מעל 4 ק"ג מה שהסביר את חוסר ההתקדמות שלה, כמה שמחתי עבורה.

נחזור אליי יצאתי מהמקלחת , החצי שלי היקר והאהוב נכנס לחדר מחוייך נקי ורגוע מסכן שלי סוף סוף הצליח לישון מעט ואני שמחה על כך, מסר לי ד"ש מהילדים ואמא שלי שלא מפסיקה לדאוג, התיישבתי לי במיטה, שתיתי מעט קפה ביתי שהכין לו להזכירכם 4 ימים ללא אוכל נוזלים בלבד, מקסימום מעט קפה שאסור היה לי ואין לי מושג ירוק למה ? נכנסת ורדה ומיילדת נוספת שמחברים אותי מחדש לעינוי הסיני הזה, 6 צינורות המובילים לשתי הזרועות שלי, אנטיביוטיקה, אינסולין, נוזלים, פיטוצין, גלוקוז וכיוב'.

מתחילים עם פיטוצין שלפתע נכנס גבר מרשים בעל נוכחות על פי היחס שנתנו לו הבנתי כי הוא בעל תפקיד מכובד גבר גבוה מאוד שצר לי ושכחתי את שמו, אבל הציג את עצמו כמנהל חדרי הלידה, אני בארשת פנים מיואשת עוד אחד עם עוד חוות דעת מדכאת נכנס לו, מה כבר יהיה לו לחדש לי אני תוהה החצי סוף סוף פתח את פיו וסיפר לו על תלאותינו אחרי ששמע את תוארו ותפקידו על ד"ר ששר ועוד חוות דעת של רופאים שונים, בעודו מלטף לי את היד ומנסה להישמע אופטימי עדין וסימפטי ויותר מכל אמיתי אמר לי טוב יקירתי אנחנו יוצאים למסע מרגע זה, לא מבזבזים רגע מיותר התכנית היא כזאת, את לעולם לא תלדי אם לא נפקע לך את המים, יש לך ריבוי מים (נו את אמריקה לא גילית לי) בשל הסוכרת ולכן ראש הילד צף למעלה ספינה 7- , הסיכון אצלך הוא שאם נפקע את מים חבל הטבור יצנח מה שיביא לתמות העובר ולכן נבצע זאת בחדר ניתוח תוך הכנה לניתוח במקרה ונצטרף.

"אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך, שבחרתי בך כזוכה פרס נובל לשלום ואהבה בעולם". לא ידעתי ולא שיערתי שמרגע שיצא איתי למסע בזמן כל התחזיות שלו התממשו. אחות הכינה אותי לניתוח גילחה את הבטן, הורידה תכשיטים, שמו לי כובע ירוק ובו למעשה אספו את השיער שלי, סניטר חדר ניתוח הגיע עם המיטה המיוחלת וישר לחדר ניתוח, שמתי לב לפתע שהבעל הקשוח שלי, ששום תמונה בעולם לא תשנה לו את הבעת הפנים הפך לרגע ללבן, ספק מתוח, ספק מודאג הרי לשם הוא לא מורשה להיכנס, אני מנסה לעצור את פרץ הדמעות נותנת לו יד ובן רגע מעודדת אותו, הכל יהיה בסדר היום הסיוט הזה ייגמר ונחבוק את פליפר שלנו.

נכנסת לחדר הניתוח, הצבעים לא משהו אבל הוא מואר מאוד, פוגשת במרדים שהכין לי הרדמה אפידורלית למקרה ואזדקק לה גם הוא נמנה מבחינתי עם סגל המלאכים בנות לא חשתי בשום דבר ממש לא כאב !!! אחות נחמדה הציגה את עצמה, העבירו אותי למיטה הצרה בתנוחת כיסא משום מה, קשרו לי את הידיים והרופא הגיע לצורך פקיעה התלוו ד"ר קטורזה ועוד רופאים סקפטיים שבימים הקודמים ניבו לי ילד גדול, חלקם המליצו לשלוח אותי הביתה מאלה שממש לא חיבבתי, הרופא הכניס מעין מסרגה, הרגלים שלי מפוסקות לצדדים לומר שלא פחדתי אשקר אבל הבנתי שאני בידיים טובות להזכירכם בחדר ניתוח הכל מוכן למקרה שחלילה יקרה משהו לפליפרון היקר שלי, המוניטור מאשר הכל בסדר עם הדופק, התחושה לא נעימה אך לפתע אני מרגישה מים חמימים זורמים לי בין הרגליים, מפלס הבטן יורד פלאים כמו לידה ממש מעין הקלה אחרי שמתאפקים לפיפי שבועות.

חבל הטבור תודה לאל לא צנח והוא טופח לי על השכם כל הכבוד לך , חזרה לחדר לידה קדימה יש לך אישור ללדת, מאותו רגע השעון החל לדפוק המשימה ללדת עוד היום מנהרת בזמן מה שקרה עד כה הוא שנסענו פול גז בניוטרל ממש ככה, כעת כל תזוזה הביאה אותנו קדימה לרגע המיוחל . השעה הייתה 10:30 בבוקר לערך, הבעל מחכה בחוץ חלפה לה חצי שעה והוא שם לב שמפלס הבטן ירד לרגע לא מבין מה קורה אני מנסה להרגיע, אנחנו עדיין בהריון! הולכים ללדת עכשיו מבטיחה לו, חוזרת לחדרי הלידה, המיילדות מסתכלות ומברכות אותי, נכנסת לחדר שלי חדר מספר 4 כן כן שמרו לי עליו, קדימה על המיטה ושוב פיטוצין, כואב כואב לי אבל לא מעיזה להתלונן מתאפקת.

ורדה נכנסת מבקשת ממנה לבדוק פתיחה, ילדה טובה 3 יפים היא מציינת, את רוצה אפידורל שואלת, עוד מעט אני יכולה עדיין לסבול עונה לה בכאב, עתה לצירים על המוניטור יש משמעות גם מבחינת פיזיולוגית. אני מרגישה התקדמות מהירה מאוד, לקראת השעה 13:00 ורדה נכנסת שוב, צופה בי נאנקת מכאבים בשקט מופתי, בודקת פתיחה ומציינת יקירתי אנחנו ב 4+, נכנס לו הרופא מעודד אותי למשמע הפתיחה אך מעדיף לבדוק בעצמו ואכן משאשר ומציין אותי לשבח ומבקש לא לעצור את ההתקדמות המדהימה הזו, להתאפק עוד קצת ואני שומעת לכל מילה, ילדה טובה ירושלים.

מחוגי השעון זזים לעוד שעה נוספת השעה 14:00 אני מרגישה על סף התמוטטות, חברים 4 ימים של כאבים ללא פתיחה אמנם אבל כואב לגוף אין לי עוד כוח סבל והידיעה כי חייבת לשמור כוחות לסוף , הרי זה זכור לי מהעבר ולכן ורדה קוראת למרדים, כל האינסטלציה שלי כבר מוכנה זוכרים מחדר הניתוח ונותר רק להזריק חומר, המלאך המרדים מגיע ותוך דקות ספורות אני תחושת הקלה מדהימה הרגליים רפויות, הכוחות חוזרים אליי ואני מנסה ומצליחה אפילו להירדם בינתיים ההורים שלי מגיעים מספרים לי כי אני רדומה ומלטפים אותי.

מכאן כל העסק טס לו שעה אחרי לקראת שלוש בצהריים, שאו-טו-טו המשמרות מתחלפות בפעם המי יודע כמה נכנסת לה ורדל'ה חברתי הטובה שוב, פתיחה של למעלה מחמש אפילו שש מציינת כל הכבוד מעודדת, את ממשיכה למדוד כל שעה סוכר נותנת הוראה, נכון ? לפי הערכים מאזנים לי את רמות הגלוקוזה בדם, סיפור מהסרטים חברים זו עוד סיבה שלה ציפיתי לסוף ההריון הזה, לשכוח מהמדדים, מזרקים, אינסולין ואין ספור דקירות, כריות האצבעות שלי הפכו למסננת ואין לי תחושת רחמים על עצמי.

לקראת השעה ארבע מתחלפות משמרות ורדה נשארת עוד קצת, נכנסת לה ורדה (אחרת) מיילדת שאחראית לחדר הלידה שלי, זו שקיבלה אותי בסבר פנים חמוץ ביום ראשון, כעת היא כבר מביעה רחמים כלפי, בן רגע אנחנו הופכות לחברות, השעה 16:30 ואני מרגישה את האבטיח המפורסם בין הרגלים, אני מעבירה את המסר לחצי, צועקת לו "אני חושבת שמשהו בורח לי בין הרגליים" הוא יוצא, הרופא נכנס זה שהבטיח לי ללדת היום, ומסתבר שגם קיים בודק, פתיחה 10 אצבעות מחיקה מלאה קדימה ילדה הוא מחייך אפשר להתחיל ללדת !!! כמה חיכיתי לרגע הזה למילים האלה.

הבעל מחייג לאמא שלי והילדים, חמותי וכל הג'מאעה שקודם לא רציתי אותם לידי, שאפשר להגיע הלידה אמורה לקרות או-טו-טו והם יחכו לי בחוץ הילדים רוצים לראות את אחיהם ברגעים הראשונים לחיו, כבר לא היה אכפת לי מכלום, גם לידה בשידור חי מול האומה כולה לא הייתה מפחידה אותי ברגעים אלא וזו הסיבה שהסכמתי לקבוצה של סטודנטיות להיות נוכחת בלידה לבקשתה של ורדה. אין בעיה עניתי מה שתרצו אני הולכת להפוך לאמא בעוד מספר דקות בפעם השלישית ואין רגע מאושר מזה אני אומרת לכן. יש משהו בלידות חוזרות מרגש כפליים בשל העובדה שאת כבר מכירה את האושר שאת עומדת לחוות שוב התחושות מהעבר חוזרות לך , זה מדהים ומבחינתי לחווות זאת כל שנה !!! |

(אתם לא לוקחים אותי ברצינות), נחזור לענייננו החצי לא מאמין כל כך ולכן הוא די אפאטי אין אף אחת בסביבה הוא טוען כולן עסוקות רוית תתאפקי קצת הוא מבקש, אבל אני יולדת צורחת לו, מרגישה את תחושת האבטיח בורחת לי בין הרגלים, או אם תרצו מרגישה צורך לחרבן (sorry) ולא יכולה לעצור את זה. אני נותנת צרחה שעד כה נמנעתי, האפידורל הולך ונעלם לי, הכאבים מתגברים ועוד יותר מכך המוניטור מאט קצב, כמעט ולא נשמע גם הבקרה אתך האחיות מתריעה על כך ו זה מקפיץ את הבעל שמביא בטיסה את ורדה לחדרי, מייד מחברים לי חמצן, רופאים קופצים עליי, החדר מלא בצוות שמביט בי ובמוניטור, הדופק מתחיל לחזור לאט לאט מה שמוריד כרגע את האופציה לסקציה דחופה, ורדה אומרת לי קדימה יקרתי תתחילי בלחיצות השעה קצת אחרי חמש בצהריים גומלת בי ההחלטה הילד שלי יוצא החוצה ועכשיו.

הרגלים מורמות ומכוסות בשרוולים המוכרים אני כבר מוכנה ומזומנה ומחכה לציר הבא, שהוא מגיע בכל הכוחות שלי לוחצת חזק לחיצה ארוכה ושומעת את ורדה "מצוין ! מעולה !" והיא ממלמלת משהוא מסבירה לסטודנטיות , "רוית", היא אומרת, "עוד רגע והראש בחוץ", "השתגעת כל-כך מהר", לרגע אני לא מאמינה לה חושבת שאולי היא רוצה לעודד אותי מעט יותר על מנת לקדם את העניינים אני מכירה את הטכניקה הזו, ציר נוסף מגיע הכאב מפלח לי את הבטן אבל לא אכפת, אני רוצה את פליפרון שלי בחוץ ומהר, בריא ושלם ונותנת שוב לחיצה ארוכככככככככככככה ארוכככככככככככה.

"הראש בחוץ" היא צועקת, "את רואה?", החצי מציץ: "רוית איזה מתוק, איזה חמוד", מה שמדרבן אותי ללחיצה נוספת עם בוא הציר, "את גדולה" ורדה אומרת לי, "ענקית" היא צורחת "כל הכבוד לך, את יכולה לסיים את זה בציר הקרוב", "כן המפקדת", עונה ומתחילה ללחוץ שוב לחיצה מאוד משמעותית בכל הכוחות שאין לי מושג מאין השגתי אותם.

אומרים שברגעים אלה מגיעים כוחות שהאדם אינו מודע להן ומכיר ואני נותנת את הלחיצה האחרונה וחשה משהו מחליק לי בין הרגליים, מרימה את הראש מעט הוא אכן בחוץ, הבעל מרוגש מאוד ומוחה דמעות, רועד כולו ואני בתחושת הקלה בלתי ניתנת לתיאור הכל נגמר, תחושת שלווה של תום משימה ארוכה ומייגעת מאחריי אני לא בהריון יותר, ילדתי פליפרון בחוץ בריא ושלם הצרחות שלו מעירות אותי מהמחשבות שרצות לי בראש, ורדה מניחה לי אותו על הבטן כמו לחמנייה חמה שזה עתה יצאה מהתנור אבל אחת מתוקה מתוקה, כולו מכוסה וורניקס ומעט דם מתוק להפליא, בוכה ואני מלטפת וממלמלת לו מילות אהבה, גוררת אותו לשד ברצון להניק, אך לפני כמובן הבעל מתכבד בחיתוך חבל הטבור בפעם השלישית ואין מאושר ממנו.

פליפרון יונק כאילו עשה זאת שנים קודם לכן כמה שזה מדהים , רגוע ושלו החיוך לא נמחה לי מהפנים, ורדה ממשיכה לעודד אותי, ולוקחת אותו לשקילה ראשונה, שעת הלידה מעט אחרי חמש וחצי אחרי צהריים, כמעט ארבעה ימים תמימים של נסיון יילוד שלא צלח כל-כך, המשקל 3.610 ק"ג אפגר 9 ואחרי מספר דקות 10 למרות כל הקושי שנגרם לו במהלך הלידה, להזכיר לכם המשקל לא קרוב לארבעה קילוגרם ואף לא קרוב לכך, מבחינתי זה משקל מעולה לאחת עם סוכרת שהסיכונים למשקל עובר גדול קיימים אצלה.

הוא מנוקה ונעטף מוחזר אלי לחיבוק אימהי, ממשיכה לחבק ולנשק בוחנת אותו ושואלת את החצי למי הוא דומה בעוד ורדה עושה את העבודה ומחכה לשילייה שלא כל-כך רצתה לצאת ולכן הגבירו פיטוצין, מעט משיכות והיא בחוץ "עתה אפשר לומר לך מזל טוב חמודה", אני זורקת חיוכים לכל עבר ואין מאושרת ממני, החצי נוטל את פליפרון להראות למשפחה המיואשת שלי שהמתינה בחוץ במיוחד לילדים שלי שחיכו לו כל-כך הרבה זמן לאח שלהם שתכננו לו כה הרבה תכנונים ועתה הם כמהים לראותו והפרידה ממנו קשה מעט. בינתיים אותי תפרו היו לי לצערי קרעים רבים לרוע מזלי כן, כן גם בלידה שלישית כנראה שהמבנה שלי צר וכך נגזר עלי, אבל מה זה לעומת המתנה שזה עתה קיבלתי, מנותקת מכל הצינורות מועברת לחדר השהייה כולם נפרדים מעליי.

"זו אכן חוויה שלא תשכחי לעולם" מציין ד"ר קטורזה בחיוך. החצי הולך הביתה עם הילדים, אני עייפה ורוצה לישון אך מרגישה צורך ללכת לראות את פליפרון (שלימים ייקרא ליאל) החולשה שאני חשה לא מאפשרת לי ולכן האחות מגיעה אלי עם כיסא גלגלים אני מסבירה לה שאני חייבת, אני ניגשת לחדר היילודים שזה עתה נולדו הנקרא יחידת מעבר זה מדהים איך מזהים אותם מכל התינוקות, את הילד שלך שלפני מספר שעות ילדת, הוא ערום ישן ונינוח האחות מסבירה שבשל הסוכרת הוא יצטרך לעבוד בדיקה כל שעה במשך 48 השעות הקרובות של גלוקוז. "מסכן שלי" אני מלטפת את הגוף הקטן הזה ופרץ הדמעות יוצא לו החוצה, פרץ ההורמונים לא פוסח גם מעליי.

טלפון ממירבי שילדה יום קודם לכן בקיסרי שמאחל לי מזל טוב, היא גיבורה אמיתית וכבר עומדת מולי משוויצה עם הקטנציק שלה בחדרי, מוסרת מזל טוב ואני בחזרה שנינו מחוייכות ומאושרת – איזה אושר, איזה כיף.

אני בוחרת לסיים את הסיפור כאן למרות שהמסע לא הסתיים, הסיפור יצא ארוך אולי מדי אך הייתי חייבת להעביר את התחושות האלה ולהעלות אותם על הכתב, אולי חלקכן יחשוב כי הוא טראומתי, אבל בנות אין מאושרת ממני, עם כל הקושי הצהרתי שאת הבסטה עדיין לא סגרתי אפילו יצא לי חרוז אז תודות לכל מי שהגיעה עד הלום במיוחד תודה אדירה לפורום המקסים שתמך בי כל-כך במסע הארוך והלא קל הזה לאלא שעדיין הרות בנות כל סבל שהיה משתלם לעומת החיוך האדיר שהם שולחים לכוון שלך לייצור שמלא אהבה שעתה הוא שלך לעולם ובלב מתנגנת לה המנגינה "אלהים נתן לך במתנה, דבר גדול דבר נפלא, אלהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה !!!"

מזל טוב לכל ההריוניות החדשות, לאלה שילדו בימים אלה ולכל התינוקות החדשים הרבה בריאות ואושר לכולנו.